עשרה ואחד-עשר מנדטים, בהתאמה, השיגו שתי מפלגות השמאל הציוני בשתי מערכות הבחירות האחרונות. פחות מעשירית המושבים בכנסת עבור מפלגת העבודה ו"המחנה הדמוקרטי" (לשעבר רצ/מרצ) אינם כישלון מהדהד, כי אם אסון במושגים פוליטיים. הגיעו הדברים לידי כך שעמיר פרץ, יו"ר מפלגת העבודה, אשר הקימה את המדינה ושלטה במדינה שלטון ללא מצרים עד לשנת ,1977פנה לבוחרים בבוקר הבחירות האחרונות בתחינה נמרצת, כמעט נואשת, להתייצב בקלפיות מתוך חשש אמיתי שהמפלגה לא תעבור את אחוז החסימה. גם ניצן הורוביץ, ראש רשימת "המחנה הדמוקרטי", דיבר בגלוי על האפשרות שמקום רשימתו ייפקד מהכנסת הנוכחית.
כיצד הגיע המחנה, שבעבר היה המרכזי והדומיננטי ביותר בחיים הפוליטיים הישראלים, לעברי פי סכנת הכחדה מוחלטת? את התשובה לשאלה הזאת חיפשנו אצל שמונה דמויות - חלקן דמויות מפתח בזירה הפוליטית לאורך השנים, במפלגת העבודה, במרצ, ובגלגולים אחרים של השמאל הציוני בישראל - ולצדם מומחים ויועצים בכירים. ניתוח העומק שמתבקש המחנה הזה לעשות אינו רק מהלך קר של התבוננות אסטרטגית, כי אם חשבון נפש של ממש. חשבון נפש של מי שאיבד את הרלוונטיות, את העוצמה, את הנכסים האלקטורליים, ונדמה שגם את האופק להפוך את הקערה של גורלו על פיה.
ביום הכיפורים הזה מערכת G מציגה הזדמנות עבור הקוראים בישראל לצלול עמוק אל תוך הקרביים של המחנה המרכזי במדינה, לשעבר, שעה שהוא מתמודד עם השאלה הבלתי נמנעת: השמאל הציוני בישראל - יכול להיות שזה נגמר? האם יבחרו בכנות וביושרה, או אולי בהתחמקות ובהסרת אחריות? האם יגלגלו את האשם אל פתחו של מישהו אחר (שנה טובה לראש הממשלה, מר בנימין נתניהו), או שינברו בפצע באומץ ובגבורה? הממצאים, כמו שאומרים, מרתקים.
1. משה קלוגהפט: "זה המיתוג, טמבל"
מכיוון שהבעיה בשמאל היא בעיית מיתוג, גם הפתרון יבוא מהמיתוג: כל עוד מפלגות המחנה יסרבו להגדיר עצמן ככאלה, כל עוד מול אינספור מפלגות "ימין", "ימין קיצוני" ו"ימין לייט" לא תהיה אלטרנטיבה שלטונית של שמאל ברור שגם קורא לעצמו כך, כל עוד לא יהיה דרבי שבו מול ה"ימין" עומד "שמאל", ולא רק מפלגות נישה שמאלניות - המשבר רק יעמיק. עוד לא קם המחנה שניצח ללא גאוות יחידה. אין חיה כזאת ● לחצו כאן לכתבה המלאה
2. עוזי ברעם: "מ'אין פרטנר' עד 'אין אלטרנטיבה'"
הבחירות האחרונות, ב-17 בספטמבר השנה, היו שיא בכישלונה של מפלגת העבודה להביא לקולות משמעותיים מהמחנה הימני ומהמגזר הערבי. הסיכויים לעתיד תלויים בהתחדשות ובאימוץ מדיניות שתדבר לציבורים מגוונים, למרות צוק העיתים ● לחצו כאן לכתבה המלאה
3. איתן כבל: "הפכנו לבלתי רלוונטיים"
לעניות דעתי, אומנם רוב הציבור עדיין תומך בימין ובליכוד אך למרות זאת רוב הציבור הזה אינו ימני. לצערי, עד עתה לא הצלחנו לגרום לציבור הזה לבטוח בנו בנושאי הביטחון, ולא הצלחנו לשכנע שמפלגות הימין בתפיסתן ובהתנהלותן מסכנות את ביטחון ישראל ואת עתידה. הגיעה העת לשנות זאת ● לחצו כאן לכתבה המלאה
4. חיים רמון: "השמאל הציוני חדל למעשה להתקיים"
השמאל הציוני על הקרשים משום שזנח את מורשתו של בן-גוריון, ומנהיגיו עיוורים מכדי לזהות אמת זו, חסרי הבנה פוליטית כדי להציבה בלב המאבק הרעיוני נגד הימין, ורופסים מכדי להקריב ולהילחם על צדקת דרך זו ● לחצו כאן לכתבה המלאה
5. רוני רימון: "דרוש מנהיג שיכול להעביר מצביעים מהימין"
מה בכל זאת יכול המרכז-שמאל לעשות כדי לחזור לשלטון? בעיני, בסוף היום, האלמנט החשוב ביותר הוא מנהיג. בני גנץ לא נתפס כמנהיג סוחף, אלא יותר כברירת מחדל מול נתניהו. על השמאל להעמיד בראשו מנהיג שיוכל בכוח אישיותו להעביר מצביעים מהימין אליו. יש תקופות בהן אין בנמצא מנהיג כזה - ואז דינו של המחנה הזה לא לזכות בבחירות ● לחצו כאן לכתבה המלאה
6. רונן צור: "השמאל שהפתיע את עצמו"
מה שעשו הימין והליכוד של נתניהו קמפיין אחרי קמפיין במשך שנים, עשתה הפעם כחול לבן בהובלת גנץ וזה עבד ● זה הביס והכריע באופן שהדהים את נתניהו, את המדינה ואת השמאל ● לחצו כאן לכתבה המלאה
7. אברהם (אברום) ברוג: "סיום? השמאל עדיין לא התחיל"
אי האמון הציבורי פשוט ומובן. איך אפשר לתת אמון במפלגה ובנציגים שכל מהותם היא פער בלתי ניתן ליישוב בין האחד שבפה לאחד שבלב? העתיד של השמאל תלוי באחת משתי חלופות. או התחדשות מוחלטת, אתחול של כל המערכת האידיאולוגית של המפלגות שמהעבודה ושמאלה, או מוות טבעי של העבודה ומרצ שיפנו מקום פוליטי שבו תיבנה "המפלגה החסרה" ● לחצו כאן לכתבה המלאה
8. דדי צוקר: "ניצחון הגֶן המשיחי"
הדיבורים על התרסקות השמאל מכיוון ש"אין לו מנהיג" הם דיבורי סרק של מי שאינם מכירים בכך שהציונות פשוט לא עמדה מול הנחשול הגאולי ● לחצו כאן לכתבה המלאה
