איור: שאטרסטוק
לפני כמה חודשים סבלתי מפריצת דיסק חוזרת. השיט הזה מלווה את חיי כמו צל בשנים האחרונות. נו מילא, גוף האדם ומעלליו. החסרתי עשרה ימי עבודה. זה היה מאוד לא נעים, אבל הייתי משותק. כל תנועה הייתה מלווה בכאב שרק שותפים לעניין מסוגלים להבין. בבוקר היום שבו הגב שלי חזר להידמות לכזה שמחובר לגוף של בן אדם, והתעתדתי לחזור לעבודה, חטפתי התקף חרדה נורא. לא התקף לייט, של כמה נשימות ומדיטציה וחשיבה חיובית ושינון מנטרות מעודדות, כי אם הדבר האמיתי. התקף לופת, חונק, מקצר נשימה. כזה שעושה לך גוש בגרון ושחור בעיניים ומחשבות - הו, אלוהים - שמפחיד אפילו להעלות על הכתב. המחשבה על להיכנס לרכב ולנסוע למערכת נדמתה מופרכת. כי בעיצומו של התקף כזה, אתה לא חושב באופן מעשי. אתה נכנס לתודעה הישרדותית ומחשב רק כיצד להישאר בחיים. כן, ממש כך. זו לא הגזמה. כשחרדה מגיעה לדפוק על דלתך, היא עושה את זה עם פטיש אוויר. בום. בום. בום.
עכשיו, בעיה: כבר החסרתי כמעט שבועיים. והודעתי שאני בא. איך ע כ ש י ו אני עושה סיבוב פרסה ונשאר בבית? אין סיכוי, אפילו קטן, שאצליח לנהוג למערכת (על לתפקד, להיות במחיצת אנשים, להפיק מעצמי משהו מועיל - אין מה לדבר בכלל). ובקצרה - אני מוכרח להישאר בבית. יום נוסף. אבל אני לא יכול לומר את הסיבה לאיש. למה? ככה. כי אי אפשר. כי אי אפשר לומר למנהלים שלך - "יש לי התקף חרדה משתק, אני נשאר היום בבית". ולעובדים שלך? לכפופים לך? להוציא משפט כזה מהפה באוזניהם? אז בדיתי שיש נסיגה במצב הגב, השתקתי את הסמארטפון הארור והתכנסתי לתוך התמודדות עם מחשבות ורגשות השווא האלה.
וחשבתי לעצמי, בשוך העניין, כמה פעמים החסרתי מהעבודה בגלל חרדה. וכמה פעמים הלכתי לעבודה עם חרדה, והתמודדתי, פשוט כי לא הייתה ברירה אחרת. וחשבתי על כמות האירועים, המפגשים החברתיים והפגישות שהברזתי מהם, פשוט כי החרדה שיתקה אותי. תצטרכו להאמין לי: מדובר באינספור מקרים. שלא תהיינה אי הבנות. אני אדם מתפקד. אפילו לא רע. אני מצליח לעבוד, לקיים קשרים ואפילו למצוא זמן ליצירה ולהנאה. אבל החרדה - היא תמיד שם. חלק בלתי נפרד ממני ומחיי. אני לא מכיר חיים בלעדיה, והיא לא מכירה חיים בלעדיי. ועדיין: ממשיכים. דה שואו מאסט גו און. והקטע הוא - שאני לא לבד. אני לא חריג. ארגון הבריאות העולמי קובע כי אחד מכל חמישה אנשים סובל מחרדה. ואף חרדה אינה דומה לרעותה. אבל תצטרכו להאמין לי כשאני אומר לכם: זה חרא שלא ברא השטן. בעצם, זה חרא שרק השטן יכול היה לברוא.
וחשבתי על העובדה שאני לא לבד. ושסביבי, וסביב כל אחד, מצוי מישהו - ברגע זה ממש - שסובל מחרדה. ואני לא רואה. ואני לא ער לזה. וגם אם אני ער ורואה, אין לי הרבה מה לעשות עם זה. ואני מבין למה כולם מתביישים להודות בזה, ואני מבין למה מפחיד כל-כך להיחשף. ביקשתי מאנשים שיכתבו בשמם על החוויה שלהם עם גברת חרדה, עבור הגיליון הזה, ושבעה אמיצים ואמיצות הסכימו. ואני מעריץ אותם. באמת. אבל רבים, לא תאמינו כמה, התביישו, פחדו, חששו, העדיפו לוותר. הם חששו שזה יפגע בפרנסה שלהם; חששו שיסתכלו עליהם בעין עקומה; חששו להצטייר כחלשים, לא יציבים, פגומים. ומי רוצה - בעידן הזה, שכולו העמדת פנים של עוצמה מזויפת - להודות שהוא סובל מחולשה?
וחשבתי על המנהלים, ועל העובדים, ועל הארגונים ועל החברות, שהחרדה נוכחת בחייהם ובין כותליהם, וסובבת אותם, וממלאה אותם, וגם על כך שאף אחד לא מדבר על זה בגלוי, ולא מתמודד עם זה, ולא נותן לזה גיבוי ותמיכה. וחשבתי שהתופעה הזאת מספיק רחבה, ומספר האנשים שמושפעים ממנה ביומיום כה רב, עד שהכרחי לדבר עליה. בגלוי. בלי בושה. ובלי דעה קדומה.
והאמת היא שהגיליון הזה נולד אז, בעיצומו של התקף החרדה ההוא, אבל אני רוצה להאמין שהוא ייתן פה וקול ומילים להרבה מאוד אנשים שחיים במחשכים, בהסתרה, בהכחשה, בבושה, בחרדה. ומה שאנחנו מנסים לעשות פה, בין העמודים הללו, הוא לשתף את אלה שהעניין זר או עמום להם, במבט פנימי כן והוגן ואמיץ, אל תוך התופעה אדירת ההיקף הזו. ואולי גם כלים להתמודד. אבל גם - ובעיקר - לתת לקורא/ת שמרגיש/ה מעט בודד/ה ובוודאי לא מובנ/ת, את התחושה הזאת, שקשה לעיתון לפעמים לתת לקוראיו: שהם לא לבד. את לא לבד. אתה לא לבד. אנחנו אחד מחמישה. ואנחנו מוכרחים לגרום לאחרים להבין. ואם לא להבין - לפחות לראות. לראות דרך המילים שבאות אחרי המילה הזאת. האחרונה.
גיליון G ירד לדפוס שעות ספורות לאחר שהג'יהאד האסלאמי התחיל לבחון את עמידות העורף הישראלי. כך שמסתמן שיותר מאחד מחמישה ישראלים סבלו השבוע מחרדה. אז הגיליון הזה מוקדש לכל מי שאזעקות ופיצוצים הפכו לפסקול חייו העכשווי, ולכל מי שחווה השבוע פחד וחרדה.
חרדה ודיכאון: מה ההבדל בין השניים, איך עובד המנגנון, למה צריך לשים לב ובעיקר איך אפשר להיפטר מזה • רויטל שוורץ מושיבה את החרדה על הכורסה ● לחצו כאן לכתבה המלאה
שבעה אנשים בחרו להסיר את מסך הבושה כדי שתוכלו להכיר ולהבין מהי החרדה. אלה סיפוריהם ● לחצו כאן לכתבה המלאה
הם בכירים, הישגיים, שאפתנים וחרוצים, ודווקא הם משלמים לא פעם את המחיר הנפשי הגבוה ביותר במקום העבודה שלהם. אנשי המקצוע כבר מודעים היטב לתופעה שזוכה לעיתים לכינוי "דיכאון מנהלים", המנהלים עצמם מודעים לה הרבה פחות ● הדס מגן ● לחצו כאן לכתבה המלאה
הנזקים הכלכליים שמסבים עובדים הסובלים מדיכאון ומחרדה למקומות העבודה שלהם ולכלכלות העולם מוערכים במאות מיליארדי דולרים בכל שנה. אז למה לרוב גורמי הכוח יש אינטרס דווקא להשתיק את התופעה, ואיך אפשר בכל זאת לטפל בה? ● שלומית לן ● לחצו כאן לכתבה המלאה
בניו זילנד הרגועה יש כזאת. גם במדינות מערביות אחרות. אבל בישראל, למרות מאמצים - שחלקם משמעותיים - לטיפול בסוגיה, אין גוף אחד שמרכז את הנושא. פרופ' יצחק ברלוביץ', בעבר משנה למנכ"ל משרד הבריאות: "דיכאון הוא לא בעיה של מערכת בריאות הנפש אלא בעיה של כולם" ● גלי וינרב ● לחצו כאן לכתבה המלאה
מה ההבדל בין דיכאון לחרדה, מה הקשר לסטרס ומתי רצוי להיעזר בתרופות? פרופ' לאון גרינהאוס, מומחה לדיכאון וחרדה, נותן בהם סימנים וצופה כי בשנים הקרובות יהיה מהפך באבחנה ובטיפול ● ליאת רון ● לחצו כאן לכתבה המלאה
כל אחד מאיתנו חווה בעצמו או מכיר מישהו קרוב שסובל מדיכאון ומחרדה, אבל כמעט אף אחד לא מדבר על זה, אף על פי שההסתרה עלולה להחמיר את המצב. למה בעצם? ● חן שליטא ● לחצו כאן לכתבה המלאה
אנשים שעובדים בעסק משלהם לא תמיד חוגגים עצמאות. חוסר ודאות ובעיות כמו לקוחות שדוחים תשלומים או אפילו רצף של חופשות וחגים, גורמים לעצמאים חרדה ודיכאון. איך מתמודדים עם עסק ביש? ומה עושים עצמאים בעוטף עזה? ● צאלה קוטלר הדרי ● לחצו כאן לכתבה המלאה
קשר השתיקה סביב קריסות נפשיות של ספורטאים הותר בשנים האחרונות, והם מספרים על דיכאונות וחרדות. אבל גופי הספורט עדיין לא מעניקים תמיכה פסיכולוגית. התוצאה: הפסדים ● טל וולק ● לחצו כאן לכתבה המלאה