חרדה | פיצ'ר

דמי ניהול: ייתכן שהמנהל הבכיר שלך משלם מחיר נפשי קשה. מאוד

הם בכירים, הישגיים, שאפתנים וחרוצים, ודווקא הם משלמים לא פעם את המחיר הנפשי הגבוה ביותר במקום העבודה שלהם. אנשי המקצוע כבר מודעים היטב לתופעה שזוכה לעיתים לכינוי "דיכאון מנהלים", המנהלים עצמם מודעים לה הרבה פחות

צילום: שי גולדן / עיבוד מחשב: דגנית ג'מצ'י
צילום: שי גולדן / עיבוד מחשב: דגנית ג'מצ'י

אלון (שם בדוי), בן 50, היה מנכ"ל של חברה שהעסיקה כמה מאות עובדים. בשלב מסוים היא נקלעה למשבר עסקי, והוא נאלץ להוביל מהלך פיטורים של כמה עשרות מהם. "זו הייתה תקופה מאוד קשה", הוא משחזר. "הרגשתי שהעובדים מאוכזבים ממני, כי אני אמור להנהיג את המקום ולשמור עליהם מפני כאוס ולא הצלחתי. מעבר לזה, במסגרת הפיטורין, נאלצתי להיפרד מקבוצת עובדים שהייתי מאוד מחובר אליהם ומאוד אהבתי אותם. היו ביניהם כמה עובדים שאני הייתי המשענת הכי גדולה שלהם, וביום שהייתי צריך לומר להם שאני מפטר אותם, זה היה נורא עבורי.

"כמנהל, לא פעם הערכים הניהוליים סותרים את הערכים המוסריים שלך: אתה מבין שניהולית זה הדבר הכי נכון לעשות, אבל מוסרית זה הדבר הכי נורא לעשות. אומרים לך לעשות את זה בצורה אנושית ורגישה, אבל בשורה התחתונה, אין דרך אנושית או רגישה לבשר לאנשים על כך שהם מאבדים את הפרנסה שלהם".

איך התמודדת?
"הסתגרתי, התכנסתי בעצמי. לא היה לי כוח לשמוע אף אחד. זה ברור שאתה לא ישן טוב בלילה. אחרי שכולם בבית הולכים לישון, אתה נשאר ער, לא מצליח להירדם. אתה אוכל פחות, לא נהנה מדברים. אתה בסרט, אבל הראש שלך לא שם. אתה בארוחה משפחתית, אבל אתה לא שם. אתה חי מסוגר בעולם משלך".

לקחת כדורים?
"לא, למרות שהציעו לי. אני מסתייג מזה, כי אני חושב שיש לי היכולת להתמודד עם זה ללא עזרת כדורים".

אז איך בכל זאת השתחררת?
"אני רץ, כבר הרבה שנים, וזה מאוד עזר לי בשביל להוריד אגרסיות. באופן כללי, סוג של תפקדתי על אוטומט. הרגשתי שאני כל הזמן במאבק עם עצמי. אתה מנסה לנתק את הרגש מההיגיון, וזה מאבק מתמיד. זה כל רגע תופס אותך, המוח שלך כל היום בזה. תענוג גדול זה לא, אבל זה חלק מהמצבים שמנהל צריך להתמודד איתם, ומי שלא רוצה לשחק במשחק הזה, שלא יתקדם לתפקידים האלה. אתה צריך להבין שמצבים כאלה הם חלק משגרת החיים של מנהל, ואין לך את הפריבילגיה להישבר מזה. מה שמאוד עזר לי בתקופה ההיא זה המעגל הקרוב - משפחה וחברים, שבפניהם הייתי יכול להיות פתוח, בלי מסכות".

כמה חודשים לאחר מכן, החברה נמכרה לבעלים אחרים, והעובדים הובילו התארגנות נגד ההנהלה. "שאלתי את עצמי אז, איך למרות שנחשבתי למנהל מעורב ואנושי, ברגע אחד הכול נמחק לך. הרבה יותר קל לכאורה לנהל באופן טכני, כי אז אתה לא מעורב רגשית בכל מה שקורה. למרות זאת, בדיעבד הגעתי ביני לביני למסקנה שאסור לוותר על זה".

צילום: שי גולדן / עיבוד מחשב: דגנית ג'מצ'י
 צילום: שי גולדן / עיבוד מחשב: דגנית ג'מצ'י

"זה לא פופולרי להיות מנהל"

אלון, יאמרו לכם המומחים, חווה מה שניתן לתאר כדיכאון, גם אם קל יחסית, וזמני דיכאונות כאלה אינם נדירים בקרב עובדים בדרג הניהולי. "רוב המנהלים", אומר פרופ' צחי בן ציון, ראש מערך פסיכיאטריה במחוז דרום בשירותי בריאות כללית, ומנהל המרפאה לבריאות מינית במרכז סורוקה, "נמצאים באיזה מצב ביניים שבו יש מישהו מעליהם - אם דירקטוריון, אם בעלי מניות או מנהלים בכירים מהם, ובד בבד יש עובדים תחתיהם. כך שהרבה פעמים הם נמצאים בתוך איזה סנדוויץ'. כשהם מצליחים, זה בזכות המנהל שמעליהם, וכשיש אי הצלחה, זה עליהם".

לדבריו, זה גם המצב שבו הם נתונים בכל מה שנוגע לעבודה ולבית. "בעבודה הם מנהלים גדולים, אבל כשהם מגיעים הביתה יש מטלות: לקחת את הילד לרופא, את הכלב לווטרינר. זה יוצר מצב שבו הם צריכים לשנות במהירות מעמד ולהחליף כובעים".

לאילו עוד קונפליקטים הם עלולים להיקלע?
"מנהל צריך להיראות חתיכי, להיות קשוב, להכיל, להיות במצב רוח טוב. זה מביא לצורך להסתיר רגשות. המנהל מתוקף תפקידו גם שומע את הצרות של כולם, וגם נאלץ לעיתים לעשות מעשים לא קלים: לפטר, לנזוף, לא לאשר חופשה, לעשות דברים לא אהודים. אם מדובר במנהל אוהב אדם, זה יוצר לעיתים קונפליקט".

וזה מה שמוביל לאותו דיכאון שעליו אנחנו מדברים?
"כן, זה יכול להוביל ל'דיכאון מנהלים' או ‘חרדת מנהלים' - הפרעת דיכאון או הפרעת חרדה שקשורה לעבודה. ברגע שהם לא בעבודה, הם מחלימים. דיכאון וחרדה הם הפרעות שכיחות, אבל אצל מנהלים יש גורמים שמאיצים: עבודה בתנאים לחוצים, צורך לעמוד בדדליין - יש אחריות מאוד גדולה. יש מנהלים שחיי אדם תלויים בהם. אני טיפלתי באנשים שהיו מעורבים בפרשה שהביאה למותם של אחדים. הם היו בדיכאון קשה מאוד. כל מיני טעויות או משברים כאלה יכולים להכניס אנשים למצבים חרדתיים".

אחת הבעיות, כפי שמציין ד"ר בן ציון, היא שבגלל שמדובר באנשים שהעבודה שלהם תובענית מאוד, "אין להם זמן ללכת לטיפול. יש לי מטופלים שהייתי רואה אותם בשעות לא שעות: ב-6 בבוקר או ב-12 בלילה. יש מנהלים שעובדים מול גורמים במזרח אסיה או בארה"ב, ואז נוסף לכל זה גם אלמנט של עבודה בשעות מטורפות - כשכולם ישנים הוא הולך לעבודה, ולהיפך.

"האנשים האלה, שהגיעו לעמדות בכירות, הם בדרך כלל כאלה שנאבקו קשה כדי להגיע לתפקיד. לא פעם הם נאלצו לדרוך על עובדים אחרים וללקק לאלה שמעליהם. זה מתיש עד כדי כך שכשהם מגיעים כבר לעמדה ששאפו אליה, הם מגיעים מותשים ומוחלשים".

ומה הפתרון?
"קבוצת העובדים הזו, הבכירים, המנהלים, צריכים להיות מאוד ערים לחשיפה שלהם לתופעות האלה. כיום, חברות רבות שולחות את המנהלים שלהם לבדיקות תקופתיות - גופניות ונפשיות. זה סימן טוב, כי זה מראה שהחברות מודעות לכך שאם הן לא יציעו את זה למנהלים שלהן, הם פשוט לא ייגשו לעשות את הבדיקות האלה בעצמם".

ומה צריך לעשות המנהל עצמו? יש כללי אצבע?
"לאכול כמו שצריך, לישון כמו שצריך, לא להרבות בשתיית אלכוהול או ליטול חומרים ממריצים. היה לי פעם מטופל שהגיע לשתיית 25 כוסות קפה ביום. מעבר לזה, צריך לתחום גבולות בין העבודה לבית, לקחת חופשות. יש מנהלים שזה קשה להם, כי הם מרגישים שהם כביכול בוגדים במקום העבודה שלהם אם הם לוקחים חופשה. מעבר לזה, להיות בזוגיות, להקים משפחה - אלה דברים שמחזירים אותך לקרקע.

"הדבר העיקרי זה גבולות. צריך לזכור שניהול זה לא רייטינג, זה לא פופולרי להיות מנהל. יש בדיחה ידועה: מנהל בכיר בחברה נשאל על-ידי אמא שלו מה אומרים עליו העובדים שלו, והמנהל משיב: ‘עליי הם כמעט לא מדברים, אבל עלייך - בכל רגע'".

צילום: שי גולדן / עיבוד מחשב: דגנית ג'מצ'י
 צילום: שי גולדן / עיבוד מחשב: דגנית ג'מצ'י

בעיקר בענפי ההייטק והפיננסים

ואכן, אחת התופעות הבולטות שמהם סובלים מנהלים היא העובדה שכמאמר הקלישאה, מאוד בודד בצמרת. "אם אתה עובד מהשורה, אז יש לך את הקולגות שאיתם אתה יכול לחלוק רגשות ולהוציא קיטורים", אומרת עדה דיבון, מנהלת חברת מצבים, המספקת פתרונות לניהול משברים בארגונים. "ברגע שאתה מנהל, כבר אתה מאבד את הפריבילגיה הזו. את העובדים אתה לא יכול לשתף כי אתה צריך לשמור על פאסון, וגם את הקולגות לא, כי אתה צריך להראות שאתה מתפקד היטב. כך נוצר תסכול שלא מוצא פורקן".

המנהלים גם נמדדים באופן בלתי פוסק, מציינת דיבון, והתוצאות שלהם נגזרות בדרך כלל מאלה של עובדיהם. "בדרך כלל, מדובר באנשים פרפקציוניסטים, שחוץ מהציפיות החיצוניות שיש כלפיהם, יש להם גם ציפיות מעצמם. הם נדרשים לשדר כל העת ביטחון כלפי הכפופים להם, לא לפשל ולא לטעות. "אלה אנשים שמראש מכוונים גבוה, ולכן הם נמצאים במעמד פגיע יותר בכל מה שנוגע לחשיפה לחרדה".

מה ההשלכות של כל מסכת הלחצים הזו?
"אצל חלק מהאנשים נגרמת פגיעה בתפקוד. אנשים שמטפלים בעצמם יכולים לחזור לתפקוד. ויש גם מקרים שבהם אנשים מגיעים למסקנה שאולי התפקיד הבכיר חושף אותם למידה גדולה מדי של לחץ וחרדות, ולכן הם מוותרים".

"מצבי סטרס בעבודה בהחלט יכולים להביא להשפעות נפשיות", אומר פרופ' דן בוסקילה, מומחה למחלות פנימיות וראומטולוגיה מאוניברסיטת בן גוריון, "במקרים קיצוניים אלה תסמונת פוסט טראומתית או דיכאון, ויש גם מקרים של תופעות סומטיות, כלומר גופניות, שמתבטאות בכאבים, עייפות, שינה לא מרעננת ובעיות ריכוז וזיכרון. האנשים האלה לא מגיעים לרופאים ואומרים: אני בדיכאון, אלא מתארים מכלול של בעיות גופניות, ואתה כרופא קולט בין השיטין שזו הבעיה".

מה המקור האבולוציוני של התופעה הזאת?
"הסטרס הוא מנגנון פיזיולוגי חשוב לקיום האנושי, כי הוא שירת הישרדות: אם נתקלת בבעיה קיומית, למשל עמד לתקוף אותך אריה, אז הסטרס - המנגנון הזה שמכיל גם הורמונים וגורמים פיזיולוגיים - אותת לך לברוח. מה שקרה עם הזמן הוא שהמנגנון הזה לא עבר אדפטציה לתנאי המציאות המשתנה. היום, גם כשאנשים לא נמצאים במצב קיומי או הישרדותי, אלא מתמודדים עם בעיות שנוצרות בחיים היומיומיים שלהם, המנגנון הזה נכנס לפעולה, ללא התאמה לחומרת הסכנה".

אתה יכול לאפיין מהניסיון שלך את המקצועות שבהם הלחץ הוא גדול במיוחד?
"בתחום הבנקאות, יש לי כמה מטופלים שמדווחים על לחץ גדול שמופעל עליהם להביא תוצאות. שם יש גם עניין של קשר ישיר עם לקוחות, ואלה לקוחות בעלי יכולת שדורשים זמינות נון-סטופ, ובדרך כלל הם גם ביקורתיים מאוד. בתחום ההייטק יש לי כמה מטופלות שעלו לדרגות גבוהות, והתפרקו לגמרי בעקבות המתח בעבודה. בהייטק יש דדליינים, מעמתים אותם עם תוצאות של מתחרים, לפעמים יש רה-לוקיישן.

"יש לי שתי מטופלות שעשו רילוקיישן: הן הגיעו לסביבה חדשה, עבדו בתת כוח אדם, וציפו מהן להביא אותן תוצאות. יתרה מכך: זה חייב אותן לנייד את כל המשפחה ולעקור אותה מהמקום הטבעי".

יחד עם זאת, פרופ' בוסקילה מזכיר גם מקצועות שלפחות על פניו נחשבים לפחות יוקרתיים ואמורים להיות רגועים יותר. "יש לי למשל מנהלות בבתי ספר שמספרות שהן היו צריכות לקבל החלטות ניהוליות, ציפו לקבל תמיכה מהמפקחת שלהן, מהגורמים במשרד החינוך, והרגישו שהן לא מקבלות אותה. בשתי עבודות שעשינו באחרונה, נמצא כי שכיחות פיברומיאלגיה (דאבת שרירים) בקרב מורות, גבוהה פי 3-2 בהשוואה לשכיחות באוכלוסייה הכללית. ממצאים דומים נמצאו בקרב אוכלוסיית האחיות בבתי החולים".

גם עו"ד ענת קאופמן, עורכת דין בתחום דיני עבודה ונזיקין, ויו"ר ועדת ביטוח לאומי של לשכת עורכי הדין, מתרשמת כי מצבי לחץ אצל מנהלים שכיחים יותר בהייטק. לדבריה, לקוחות מהמגזר שמגיעים אליה מדווחים על ענף המתאפיין ביחס מזלזל וציפיות בלתי הגיוניות. "זה עולם תחרותי וקר. לכאורה, במעטפת, מקומות העבודה בתחום ההייטק מספקים לעובדים צ'ופרים, אוכל, וכדומה, אבל בסוף זה קר ומנוכר. שעות העבודה ארוכות וכרוכות בנסיעות רבות, סד הזמנים מאוד קצר, הציפיות מאוד גבוהות, והגיליוטינה של הפיטורין כל הזמן מונחת שם. יש גם תחלופה מאוד גבוהה של אנשים. לא נתקלתי בזה, למשל, במגזר הציבורי".

אבל גם במגזר הציבורי מוטלת אחריות מאוד גדולה על מי שמכהן בתפקיד בכיר.
"נכון, אבל כנראה משהו במעטפת נותן להם איזה ביטחון. שם פחות נראה מצבים של הורדה בדרגה, מקסימום חוסר קידום. במגזר הציבורי יש גם ועדי עובדים".

יש דוגמאות של תיקים מעולם ההייטק שזכורים לך במיוחד?
"הייתה לי לקוחה שהעבודה שלה הייתה כרוכה בהרבה נסיעות לחו"ל, ובאחת הפעמים היא פשוט חטפה התקף חרדה. מתברר שהיה עיכוב גדול בטיסות, והיא לא מצאה את המקום שאליו הייתה אמורה להגיע. היה לנו גם תיק מאוד גדול של אדם שכיהן בתפקיד מסוים, ובמשך שלושה חודשים העלו והורידו אותו בדרגה לסירוגין וגם ניידו אותו לתפקיד אחר. התפרצה אצלו מאניה דיפרסיה, הגשנו תביעה, והוא קיבל 30%-40% נכות".

צילום: שי גולדן / עיבוד מחשב: דגנית ג'מצ'י
 צילום: שי גולדן / עיבוד מחשב: דגנית ג'מצ'י

הביטוח הלאומי מערים קשיים

ש.א כיהן כמנהל סניף בבאר שבע והחברה שבה עבד ניידה אותו לתפקיד מנהל מחלקה במתחם במודיעין. בעוד שבמסגרת תפקידו כמנהל הסניף בבאר שבע, הוא היה אחראי על 40-35 עובדים, ניהל את כל עבודות הלוגיסטיקה וההפצה והיה אחראי על מחזור שנתי של 40 מיליון שקל, בתפקיד החדש הוא היה אחראי על עובד אחד שהיה מוגבל בתפקודו הפיזי, ואפילו משרד לא היה לו.
במהלך השבועיים הראשונים לעבודתו הוא חש תסכול רב בשל הפערים בין שני התפקידים. זמן קצר לאחר מכן, כשהגיע לעבודתו בבוקר, ראה סחורה שבאחריותו, בשווי עשרות אלפי שקלים, מונחת על גבי הרמפה כשהיא חבולה מפגיעות מלגזה, ולמעשה יצאה משימוש. הוא נאלץ לארגן ולהרים את הסחורה בעצמו, תחושות של תסכול, זעם ולחץ רב הובילו אותו לדמעות, ולאחר מכן הוא התמוטט ופונה לבית חולים.

פרטי האירוע הזה עולים מתביעה שהגישה בשמו עו"ד עינת קנפו לוי. עו"ד לוי ביקשה כי הביטוח הלאומי יכיר באירוע כתאונת עבודה שגרמה לו להתקף חרדה, ואולם בביטוח הלאומי טענו כי מה שאירע לו התפתח כתוצאה ממחלה טבעית, וכי השפעת העבודה על המקרה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים, כך שלא ניתן לראות בו תאונת עבודה.

לתביעה צורפה חוות דעת מומחה, שקבע כי ש.א סובל מהפרעת חרדה המלווה בתופעות גופניות כמו לחץ בחזה וכאבי גב. בבדיקה בחדר מיון פסיכיאטרי הוא אובחן כסובל מהפרעת חרדה ודיכאון עם התקפי פאניקה, וקיבל טיפול תרופתי נוגד חרדה ודיכאון.

השופטת, יעל אנגלברג-שהם, פסקה לטובת ש.א וציינה כי האירוע שבו נגרם נזק לסחורה היווה נקודת שבר עבורו, ורק העלה את מפלס המתח שלו ברמה נוספת, ולכן יש להכיר הן באירוע ניודו למודיעין, והן באירוע הנזק שנגרם לסחורה, כרצף של אירועים חריגים שהביאו להחמרה במצבו - ולהכיר בהם כתאונת עבודה.

למרות החדשנות בפסק הדין, עו"ד קאופמן מצננת את ההתלהבות. "לצערנו, מבחינת ביטוח לאומי, מצב של מתח נפשי מתמשך בעבודה אינו מוכר כתאונת עבודה, והדרישה היא שיתקיים אירוע ספציפי סמוך להתפרצותה של המחלה", היא אומרת. "אומנם יש ניצנים לשינוי גישה, אך עדיין ההליכים מול ביטוח לאומי הם הליכים מתמשכים, שקשה להוכיח בהם מצבים של דיכאון והתקפי חרדה כתוצאה של לחץ מתמשך בעבודה".

וזאת, אף שיש הכרה בחשיפה מתמשכת לחומרים מסוכנים כגורמת לסוגי סרטן מסוימים? הרי דיכאון זו מחלה לכל דבר, רק שהיא נפשית ולא גופנית.

"נכון מאוד. הביטוח הלאומי נמצא הרבה מאחור, ולכן רוב האנשים מתייאשים בדרך ונסוגים מהתביעות. מי שמנהלים את התביעות האלה הם עובדים בעלי שכר מאוד גבוה, שהכדאיות שלהם בניהול התביעה עולה, או לחילופין, אנשים בעלי חוסן נפשי גבוה יותר.

"היה לי תיק של אדם בתפקיד ניהולי בכיר בחברת הייטק ידועה, עולמית. הוא היה נתון שם למצב מתמשך של לחץ, ולקה בדיכאון וחרדה. ביטוח לאומי דחה את התביעה, ובית הדין קיבל אותה, אבל זה היה בתום שנים של דיונים".