אובמה מקבל את טראמפ בבית הלבן . לאחר שניצח בבחירות, נובמבר 2016 / צילום: רויטרס Kevin Lamarque
בינואר 2010 נכנס הנשיא ברק אובמה אל בית הנבחרים כדי לשאת את הנאום השנתי על מצב האומה, והכריז: "עשור חדש נפתח לפנינו".
הוא הכיר בכך שאזרחי ארצות הברית מתוסכלים וכועסים, בייחוד אחרי משבר פיננסי קשה, ועייפים מהצעקנות הפוליטית סביבם. ואז הוא עבר לנימה אופטימית יותר: "בעשור החדש הזה, הגיע הזמן שהעם האמריקני יקבל ממשל שהולם את ההגינות שלו, ומגלם את החוזק שלו".
העשור הזה מסתיים כעת, וקשה לומר שאמריקנים רבים יאמרו שהממשל שלהם, או החברה האמריקנית בכלל, מימשו את החזון הזה.
במקום זאת, הפילוג בחברה האמריקנית ובמערכת הפוליטית התרחב והתקשה. העשור החולף יצר עלייה מקבילה של סנטימנט פופוליסטי ולאומני בימין, וסנטימנט סוציאליסטי בשמאל, כשהוא מותיר את המרכז הפוליטי והחברתי שומם יותר ביחס לכל תקופה זכורה אחרת בהיסטוריה בת 243 השנים שחלפו מאז אזרחי ארצות הברית הכריזו על עצמאותם ב-1776.
מרד קטן וצעקני של "תנועת התה", שהתחולל כאשר אובמה נאם, עזר להכשיר את הזירה להשתלטות של דונלד טראמפ על המפלגה הרפובליקנית, והוא סיפק מסר שונה ופופוליסטי בהרבה מזה של פוליטיקאים מהמפלגה לפניו. במקביל, נתח משמעותי מהמפלגה הדמוקרטית נע מהליברליזם הקונבנציונלי של אובמה לאימוץ של בשורה ליברלית יותר מבית המדרש של הסנטורים ברני סנדרס ואליזבת וורן, ושל חברת הקונגרס אלכסנדרה אוקסיו קורטז, נציגת המחוז ה-14 של ניו יורק.
מה קרה? חלק מהתשובה נעוץ בחרדה הכלכלית שנולדה מן המשבר הפיננסי, שהותיר צלקות עמוקות יותר מכפי שחשבו תחילה.
הספקנות החדשה
המיתון לא רק הכאיב לחלק גדול מהמדינה. בשמאל ובימין הוא יצר ספקנות עמוקה חדשה בשאלה האם הממסדים הפיננסיים והפוליטיים באמת מעוניינים בניהול ענייני המדינה לטובת כולם.
ויותר מכך, אזרחים אמריקנים ממוצעים רבים הגיעו למסקנה שתגובת הממסד למשבר, כשזו הגיעה, לא היתה מספיקה ולא היתה מספקת לאור חומרת הכאב שהוא יצר.
"ההשקפה משמאל למרכז היתה שמה שהנשיא אובמה עשה לא ענה על הצרכים של הרגע", אומר אורן קאס, אקדמאי שמרן במכון מנהטן ויועץ למדיניות-פנים במסע הבחירות של מיט רומני לנשיאות ב-2012. "ומה שאנחנו רואים מימין למרכז היה כמעט התגובה המקבילה: שמסר צד ההיצע של הצמיחה המקובל של הימין גם הוא לא ענה על צרכי הרגע", מוסיף קאס.
אלו שבשמאל הליברלי הסיקו שנחוצה תוכנית הבראה ממשלתית גדולה יותר, ושהקפיטליסטים שחוללו את הסבל צריכים לשאת באחריות. המסקנה הזו עזרה לפתוח את הדלת בפני ליברלים-דמוקרטים כמו הסנאטורים וורן וסנדרס, שחיזרו אחרי הדמוקרטים בדיבורים על רפורמות ממשל שאפתניות בהרבה מכפי שהעזו מועמדים להציע עד אז. "זה הדבר המשמעותי ביותר שהשתנה", אומר רוי טיקסירה, עמית מחקר בכיר ב"מרכז לקידמה אמריקנית", "שהדמוקרטים יכולים לדבר על שינויים מבניים גדולים".
הטראומה הפכה חברים מן השורה בשתי המפלגות למתנגדי גלובליזציה והקהילה הפיננסית - בייחוד מפני שהתערערות הכלכלה בארה"ב באה במקביל לעלייה המפחידה של סין ככוח כלכלי מתחרה.
אמריקנים ללא אשליות
ראשי עסקים מצאו במקרים רבים את עצמם לכודים באמצע, מותקפים מאנשי שמאל בשל היקף הרווחים שהם רשמו, ומאנשים ימין על שלא השקיעו מספיק מהרווחים שלהם ביצירת משרות בארה"ב.
חלק מזרעי הפילוגים הנוכחיים נזרעו מחוץ לארצות הברית, ובשנים שלפני תחילת העשור. ב-2010 ארה"ב כבר ניהלה מלחמה באפגניסטן במשך יותר משמונה שנים, ובעיראק כמעט שבע שנים, והעלויות בחייהם של חיילים ובכסף השאירו אזרחים אמריקנים רבים ללא אשליות.
העייפות מהמלחמות העמיקה את הספקנות כלפי האליטות שתמכו בעימותים. זה עזר לפתוח לטראמפ את הדרך לזכות במינוי הרפובליקני לנשיאות: מנהיגי המפלגה החלו, וברוב המקרים גם נשארו, תומכים מושבעים בעימותים הממושכים.
"אני זוכר כמה נדהמתי כשטראמפ יצא בשצף קצף נגד המלחמה בעיראק", אומר וויליאם גלסטון, שכתב ספר על עליית הפופוליזם. "אני חושב שזה חיזק אותו בין הבוחרים הרגילים, כולל החיילים לשעבר שחשבו שטראמפ הוא היחיד שאומר את האמת, שהפוליטיקאים והגנרלים לא רוצים לומר".
אבל חלק מהתשובה נמצא במתחים התרבותיים הרחבים יותר שהצטברו מסביב למערכת הפוליטית. רבים במרכז השמרני במדינה התקוממו נגד מה ראו כשחיקה מתמדת של הערכים האמריקניים המסורתיים והמבנה החברתי. במקביל, הבוחרים מהמחנה הנגדי, הליברלי, ניהלו מסע צלב גובר נגד מה שהם ראו כצורך דחוף בשוויון מגדרי, גזעי וחברתי-כלכלי.
תרבות ללא נחת
במקביל לכל אלה, המתחים התרבותיים החלו לעלות, בזכות עימותים שתידלקו את הכול ביחד על היחסים בין הגזעים ועל ההגירה החוקית והבלתי חוקית לארצות הברית. כאשר העשור התחיל, המדינה סיימה תקופה של צמיחה מהירה באוכלוסייה של מהגרים לא חוקיים, שעלתה לפי הערכות ב-30% בעשור הקודם. הגל הזה שינה את פניהן של קהילות רבות במקומות שלא היו רגילים לשינויים כאלו. זאת, בדיוק כאשר כוח העבודה הקיים ניצב בפני שחיקה של תעסוקה יציבה וטווח ארוך בתעשיות המסורתיות.
כל זה יצר בקרב הימין, סנטימנט נגד המהגרים - הם הואשמו באי-הנחת הכלכלית והתרבותית. זה גם יצר תופעה הפוכה בשמאל, שם הגיעו רבים למסקנה שהאנטיפתיות כלפי המהגרים רק העלתה מעל פני השטח את הסנטימנט הגזעני במדינה.
שני נשיאים, שתי השקפות
בתוך כך, ההשקפות המנוגדות מאד על שני הנשיאים של העשור רק הוסיפו למתחים. בחירתו של אובמה כנשיא האפרו-אמריקני הראשון, וכפרוגרסיבי שדחף רפורמה רחבה במערכת הבריאות, חיזקה את השמאל הפוליטי. אך אובמה גם עורר את חמתם של תומכי הימין שחשבו שמדיניותו סוטה שמאלה מן הרטוריקה המתונה שלו. אלו שמתגוררים בבמרכז המדינה חשבו שהוא בועט בערכים שלהם עם אמירותיו המפורסמות במסע הבחירות, שלפיהן השקיעה הכלכלית של "חגורת החלודה" הכריחה תושבים "להיצמד לנשק שלהם או לדת או לסלידה מאנשים שאינם כמוהם".
בואו של טראמפ עודד את הימין הפופוליסטי, שחשב שיש לו סופסוף נשיא שמבין את מצוקתו, אך הרתיח את אלו שחשבו שהוא ניפץ נורמות חברתיות ופוליטיות, והשתמש בכעס ובמחלוקת ככלים פוליטיים לתועלתו. בסוף העשור קיימת רמה חסרת תקדים של שסע פוליטי סביב טראמפ, עם פחות מ-10% מהדמוקרטים, שמסכימים עם התנהלותו של הנשיא מול 90% מהרפובליקנים שמסכימים לכך.
הניסיון האמריקני בחזיתות הללו אינו ייחודי. מבריטניה דרך איטליה ועד הונגריה ופולין, התערערות כלכלית ותרבותית דומה הולידה תנועות דומות לכיוון פופוליזם. בכניסה לעשור הבא, השאלה הגדולה היא האם השסעים הקיימים יישארו כה עמוקים כפי שהם נראים היום.