יו"ר הפדרל ריזרב, ג'רום פאוול / צילום: Carolyn Kaster, Associated Press
לפני שבוע, המשקיעים ייחסו סיכוי של 20% לאפשרות שחברת "פורד" תחדל לפרוע את חובותיה. כמה ימים לאחר מכן, הסיכוי הזה ירד ל14%. מה קרה? הפדרל רזרב הודיע שהוא יקנה גם אג"ח שמתאים לחברות בסיווג של פורד.
זוהי דוגמה להשפעה הנרחבת החדשה של הבנק המרכזי על הכלכלה - וגם לסיכון האפשרי שכרוך בהשפעה הזו. הפד הוכיח שהוא יכול לפעול במהירות, באפקטיביות ובאופן לא פוליטי גם כאשר הממשל הפדרלי תקוע לפעמים במחלוקות מפלגתיות. אבל המצב הזה מחייב את הפד לקבל החלטות ששמורות מסורתית לפוליטיקאים, ולכן הוא מסתכן בהיגררות לשדה המערכה הפוליטי.
בתחילת משבר הקורונה, הפד לא התנהג כמי שעומד להיות שחקן משמעותי. אין לו תפקיד במערכת הבריאות, והוא אינו יכול לחלק מזומנים למסעדות סגורות או לעובדיהן שפוטרו. עם שערי ריבית קרובים לאפס, יכולתו להמריץ את הצמיחה נראתה מוגבלת.
אבל בשבוע שעבר הפך הפד לרכיב החזק ביותר אולי בכל התגובה הפדרלית. ביום חמישי האחרון הוא חשף פרטים של תוכנית בהיקף של עד 2.3 טריליון דולר בהלוואות שהוא יוכל להעניק לעסקים בכל גודל וסוג, וכך גם למדינות ורשויות מקומיות.
לתגובת הפד למשבר יש שלושה שלבים. הראשון היה התגובה המוניטרית הקלאסית: הורדת הריבית לכמעט אפס ב־15 במרץ כדי לספוג את המכה לביקוש המקומי. בכך הוא מיצה את התחמושת השגרתית שלו.
השלב השני היה לקנות כמויות גדולות של אג"ח אוצר ואג"ח משכנתאיות, להלוות הרבה לבנקים ולסוחרי אג"ח, ולהציע אשראי לבנקים מרכזיים בעולם כדי להקל את המחסור בדולרים. זה נועד למנוע שיתוק של המערכת הפיננסית.
השלב השלישי היה להשתמש בסמכויות החרום על פי סעיף 13(3) לחוק הפדרל רזרב ולפתוח תוכניות הלוואות לקרנות בשוקי הכסף קצר הטווח, לחברות שמגייסות חובות (מנפיקות אג"ח), לרשויות מוניציפליות ולעסקים מהרחוב הראשי, קטנים כגדולים. זוהי חריגה ברורה מהחובות המסורתיים של הבנק המרכזי. זו למעשה גלישה למדיניות פיסקלית, תחום שהוא מחוץ לתחום לבנקאים מרכזיים מפני שהוא מעמיד בסכנה כספי משלמי מיסים, ומחייב החלטות פוליטיות של מי מקבל סיוע ומי לא.
הפד קיבל לראשונה את הסמכות לתת הלוואות כאלה בשנות ה־30 של המאה שעברה, אבל מאז הוא נמנע מלהשתמש בה, עד למשבר הפיננסי של 2008-2009 שבו הוא הלווה למוסדות פיננסיים. האירוניה היא שעשר שנים אחרי קיצוץ סמכויותיו, הפד הוא בעל השפעה יותר מאי פעם. החקיקה נגד הקורונה של החודש שעבר מסמיכה את הפד למנף כספי משלם מיסים בסך 454 מיליארד דולר להלוואות בהיקף פוטנציאלי של פי עשר מהסכום הזה.
רק הפד יכול
גם כאן יש אירוניה: רבים בקונגרס הקדישו את העשור האחרון, לעיתים בעזרת הנשיא דונלד טראמפ, לביקורת על הפד. אך כשהמשבר הגיע, כולם הבינו שרק לפד יש את היכולת הנחוצה והמיומנות הטכנוקרטית.
על זה מגיע ליו"ר הפד ג'רום פאוול קרדיט. הוא קיבל את הכהונה ב־2018 לא ההון הפוליטי שהיה לאלן גרינספן או הרקע הכלכלי שהיה לממשיכיו בן ברננקי וג'נט ילן, ובכל זאת הוא הפגין גם שליטה והבנה כלפי האתגרים הכלכליים שבפני ארה"ב. הוא גם הוכיח שיש לו מכ"ם פוליטי טוב. הוא דחק הצידה שאלות טעונות מבחינה פוליטית, והתעלם מההצקות של טראמפ.
מול פני הלם כלכלי חסר תקדים, פאוול הגיע מהר למסקנה שישיבה בחיבוק ידיים היא לא אופציה. ועדיין, הוא ניסה לבודד את הפד ככל הניתן מן ההחלטות של מי מקבל אשראי ומי לא. "אנחנו לא מקבלים החלטות על חברות יחידות", אלא על סוגים רחבים של לווים, הוא אמר בוועידת וידאו של מכון ברוקינגס ביום חמישי.
לחצים לא נעימים
כך או כך, הפד יקבל הרבה החלטות שיקבעו אלה חברות ורשויות יקבלו אשראי, ואלה שלא יקבלו יוכלו לגייס לטובתן גורמים פוליטיים, כולל את הנשיא כדי להפעיל לחץ. לקראת הבחירות לנשיאות, הם צפויים להאזין בקשב רב.
הלחצים הללו יכולים להיות לא נעימים בכל עת, אך עכשיו הם יגיעו כאשר המדינה ומוסדותיה הפכו למקוטבים מאד. טראמפ לחץ ללא הפוגה על הפד לאמץ מדיניות שהוא מעדיף, ופאול אומנם דחה זאת, אך כהונתו מסתיימת ב־2022. ככל שהפד יעדיף להישאר מחוץ לזירה הפוליטית, זה עלול להתברר כבלתי אפשרי כאשר דריסת הרגל הכלכלית שלו מתרחבת. אבל החלופה של להישאר בבית ולראות את הכלכלה סובלת, נראית גרועה יותר.