משבר הקורונה התחיל בתחום הבריאות, עבר לכלכלה אך יתמקד בתחום החברתי-כלכלי. משבר פיננסי כנראה לא יגיע. הבנקים המרכזיים הזרימו כזו כמות של כסף, שזה אולי הדבר היחיד שלא חסר היום בשווקים, חוץ אולי מעודף חמדנות שתמיד הייתה שם.
אינני מומחה לענייני בריאות. אך אם אני מנסה ללמוד ממה שנאמר בתחילת המגפה, ואנסה ליישם בדיוק את אותם הכללים ששימשו את המנהיגים כדי לשכנע אותנו בצדקת דרכם (ואכן צדקו לדעתי), שיש להטיל סגר ובידוד, אזי יש כמה מסקנות ברורות.
העקומה התחילה להשתטח לקראת אמצע אפריל. מעולם לא הייתה כוונת המנהיגים להרוג את הקורונה (לא ניתן), אלא לפרוס את התפשטותה על כמה שיותר זמן, כדי לאפשר לכמות חולים מסוימת להגיע לשיא המחלה בטווחי זמן שונים, ובכך לאפשר למערכת הבריאות לעמוד בעומס המקרים הקשים. כמו כן שיהיו מספיק מכונות הנשמה, מיטות בבתי החולים וצוות רפואי.
סגר מצוין, שחרור מגומגם
החלק הראשון בתוכנית עבד ככל הנראה מצוין: הבנה נכונה של המצב, קבלת החלטות טובה ויישום טוב. יש מקום לתת הרבה מילים טובות לעם הישראלי ששיתף פעולה באופן יוצא דופן וסייע לממשלה בהצלחת המדיניות. אגב, שיתוף פעולה זה נבע בעיקרו מהשקיפות שהאזרח קיבל, וכן מתחושת ההזדהות עם דרך הפתרון למשבר באותה נקודת זמן.
אך מה הלאה? הממשלה הייתה צריכה באותה הנחרצות ושקיפות לומר מה הפרמטרים שעליה לבדוק ולמצוא כדי לשחרר את הסגר במדורג ולהחזיר הכלכלה לפעולה. זה כנראה הזמן, וכל יום שעובר מהווה נזק של ממש, וחבל. הוא גם פוגע בהצלחת החלק הראשון, שהיה כנראה מוצלח מאוד.
משבר הבריאות ייפתר, העקומה תשתטח, כמות החולים הקשים תפחת ובמקביל יגדל מלאי הציוד הרפואי, מכונות הנשמה ועוד. אך זו לא הבעיה. עיקר הבעיה כבר התגלגלה למעשה למשבר כלכלי-חברתי חמור, שייקח זמן רב כדי באמת להתגבר עליו.
זו לא הערכה אפוקליפטית. המשק ישרוד ויתגבר, אלא שהמחיר שיהיה בדרך הוא קשה מנשוא. חולי הקורונה ברובם המכריע יבריאו, אך נפגעי הקורונה מבחינה כלכלית יישאו הצלקות על גבם למשך שנים. חלקם יגיעו לנקודת שבר כלכלי - אי עמידה בתשלומים, פשיטות רגל ודחיקתם למטה מבחינת מעמד חברתי מינימלי. זה מחיר כבד ולא מובן מאליו. את אותם אנשים לא שאלו איך לטפל בקורונה, לא ביקשו הסכמתם להוציאם לחל"ת או לסגור להם את המלון או המסעדה, או חנות. אך הם אלו שיצטרכו לשלם את המחיר.
אם מפנימים את המחיר הזה, צריכה להתגבש תוכנית פעולה נחרצת לטפל בכלכלה. הזמן הזה כבר הגיע. לשמחת כולנו, אין היום אילוץ של חוסר ציוד רפואי או מיטות שיכול להביא למוות בקרב נדבקי הקורונה. ואם אכן יש מעט דרגת חופש בתחום, היא חייבת להיות כל כולה מוענקת לתחום הכלכלי. לא ניתן ברמה המוסרית לשקול על כפות המאזניים את חייהם של נפטרי הקורונה אל מול חייהם, עם רעב, קושי נפשי ועוד, של נפגעי הקורונה השורדים. אך ברגע שאין יותר מחיר לנפטרי קורונה, כי ניתן לטפל כבר בעומס, הרי שהשאלה המוסרית התחלפה והיא כעת האם ניתן להמשיך בסגר כדי למנוע עוד קצת את קצב ההתפשטות (ללא השפעה על התמותה) לעומת החזרת הכלכלה בהקדם לטובת שיפור מיידי של נפגעי הקורונה השורדים. נראה כי התשובה היא נחרצת. כעת תורם של נפגעי הקורונה לקבל את המשקל הגדול בשיקולי המנהיגים, ואין זמן לבזבז.
הטיפול במשבר לווה בהצהרות חשובות וברורות די מההתחלה. זה היה גורם מכריע בניהול המשבר ובאמינות שנרכשה למנהיגים. ידעו לתת רמיזות מראש, רמיזות קשוחות, ואחר כך דאגו לומר שהאכיפה תהיה קצת פחות הדוקה. זה עבד מצוין. דאגו לומר שיהיה אוכל לכולם ואכן היה. טרחו לספר על נייר טואלט, וגם זה היה. בנקים עבדו, כספומטים, אוכל ובתי מרקחת לרוב. לרגע לא הייתה תחושת אחרית הימים. את הנחרצות הזו, השקיפות והבהירות למהלכים קדימה יש לעשות גם כעת, ליציאה מהמצב הקיים. בלי מפת דרכים ברורה של הדרך ליציאה מהמשבר, ואף האמונה שזה יצליח, נפגעי הקורונה לא רואים את האור בקצה המנהרה. קשה לעבור את היומיום מהבית, בפרט לאנשים שלא התרגלו ולא רוצים להיות מובטלים או נתמכים.
תועלות והשלכות עתידיות
עבודה מרחוק, עבודה מהבית. זה נראה פתאום כל כך מעשי, קל ואפילו יעיל. יש חיסכון של זמן נסיעה, מצמצמים זיהום אויר, שעות העבודה גדלות ואפילו מספיקים להגניב ארוחה קלה בצהרים עם מי שנמצא בבית. יש יכולת של ניהול ושליטה מרחוק. ההטמעה האגרסיבית שנכפתה עלינו הייתה מאוד מוצלחת ומשכנעת.
היבטים חברתיים של מבודדים יעלו לסדר היום. יש בקרבנו לא מעט אנשים כאלו, שבימי השגרה הם פחות או יותר שקופים. אבל הפעם אנו מבינים מה זה אומר. יש קושי אמיתי בגיל השלישי כאשר לא ניתן לקיים קשר חברתי, משפחתי ובכלל. צורך זה ייצור מסגרות חדשות ואולי גם הטכנולוגיה תיכנס הרבה יותר חזק לנושא הזה. צורך יש, יכולת יש, סביר לכן שהפתרון הטוב גם יגיע.
הגלובליזציה תעבור מחשבה לגבי דברים הכרחיים לכל מדינה. הכלכלה הגלובלית לא תיעצר. אך המגמה של העברת כל הייצור, לייבוא או ייצוא רק לפי מחיר תעבור שינוי. יכולות חיוניות, של שליטה על שרידות במצבי קיצון, יישארו במדינה ולא יימסרו לידיים חיצוניות, גם אם זה יותר זול שם. השליטה הזו התבררה כהכרח.
הכלכלה הגלובלית ושוקי ההון הפכו לפגיעים במיוחד, אחרי הטלטלה הפיננסית של 2008 וכעת במשבר הקורונה 2020. בכל העולם המדיניות המוניטרית והפיסקאלית נוצלה במלואה ואף מעבר למה שניתן היה לדמיין קודם לכן, כך שאם מסיבה כלשהי יצוץ זעזוע נוסף, כבר לא נותרו כלים לטפל בו.
בנקים מרכזיים הפכו לספקי נזילות (רוכשי אג"ח מדינה), משקיעים ספקולנטים (רכישת אג"ח זבל ואף מניות). במילים אחרות, הם הפכו לקרנות ההשקעה הכי גדולות בעולם. הם מהמרים על הכלכלה, אך בדרך מספקים חילוץ בתנאי דה-לוקס דווקא למשקיעים שלקחו סיכון גדול. מי שלקח סיכון בשוק עד היום הרוויח. כאשר הוא צפוי להפסיד, בא הבנק המרכזי ומחלץ אותו ברווח. ועל חשבון מי? על חשבון כלל הציבור (שהבנק שייך למדינה שלו, ומי שמחזיקים במטבע הזה), ולחלקו הגדול בכלל לא היה דבר בניירות הערך שנרכשו. הציבור ישלם בדרך זו או אחרת. את ההשלכות מכך נלמד כולנו יחד בעתיד.
ריבית הבנקים המרכזיים תישאר נמוכה גם אחרי הקורונה, ולא תוכל לעלות (גם מחשש משבר חובות), כך שיהיה קשה להשיג תשואה סבירה על השקעה רגילה.
נוכח הריביות הנמוכות, לפנסיונרים תהיה בעיה קשה מאוד. לא תהיה תשואה שנים רבות קדימה על השקעותיהם, לרבות בקרנות הפנסיה שלהם. להם כבר אין זמן לתקן את החוסר שנוצר. הייתה להם תוכנית איך לחיות בכבוד עם הפנסיה, כאשר התשואה הפנימית בה הייתה סבירה.
הכותב הוא יו"ר הראל פיננסים. אין לראות באמור המלצה או תחליף לשיקול דעתו העצמאי של הקורא, או הזמנה לבצע רכישה או השקעות ו/או פעולות או עסקאות כלשהן. במידע עלולות ליפול טעויות ועשויים לחול שינויי שוק