ישראלים מבלים על חוף הים בתל אביב, החודש / צילום: Amir Cohen, רויטרס
לפני כשבוע פנה לציבור שר הבריאות יולי אדלשטיין, וביקש להקפיד הקפדה יתרה על ההנחיות. "אנחנו מתקדמים בקצב טיסה ליותר מ-200 חולים חדשים ביום, מי שהולך בלי מסכה כמוהו כמי שנוסע במהירות של 160 קמ"ש על הכביש". את בקשתו של שר הבריאות, וגם את החלטת הממשלה להחמיר את הפיקוח על שמירת ההנחיות - קיבל הציבור הישראלי באדישות.
■ השלב הבא במחאת העצמאים: מרד מסים
■ "אין הופעות, תתחתנו": תעשיית המופעים המושבתת מוצאת פתרונות יצירתיים
המגפה, כך מרגישים רבים, אולי מתפשטת - אבל את החיים עצמם כבר אי אפשר לעצור לאחר חודשים של סגר, שבהם הנחיתה מדי ערב הממשלה הנחיות חדשות על הציבור.
ישראל פעלה במהירות כדי להתמודד עם המגפה שהכתה באופן קשה במדינות ברחבי העולם. אך לצד זאת, אצל הציבור הישראלי הלכו והתרבו סימני השאלה לגבי החלטות הממשלה. לציבור הישראלי שמידת שיתוף הפעולה מצידו הכריעה את יכולתה של ישראל להתמודד עם המגפה, נותר להתבונן מן הצד על החלטות הממשלה, כשהוא נדרש לבצע הנחיות שלא אחת סותרות זו את זו, הנחיות שמזגזגות, שלא ברור ההיגיון מאחוריהן - האם אלו לחצים פוליטיים? או אולי גורמי כוח כלכליים המעורבים?
בחלק מהמקרים הציבור נאלץ לראות את מקבלי ההחלטות עצמם פועלים בניגוד להנחיות, מה שמקשה עוד יותר על יצירת אמון: מתמונות של שרים שלא שמרו מרחק, לא עטו מסיכה, השתתפו באירועים המוניים, הנשיא וראש הממשלה שאירחו בני משפחה בחגים, ועד האירוע מהשבוע שעבר שבו המשנה למנכ"ל משרד הבריאות איתמר גרוטו אישר לאיש העסקים טדי שגיא הקלות בתנאי הבידוד.
גם כעת, לאחר החזרה לשגרה, מסרבת הממשלה לחשוף את הפרוטוקולים של הדיונים שהובילו לקבלת החלטות שונות ובכך מקטינה את מידת האמון של הציבור שנדרש ליישר קו עם הנחיות שהוא לא מבין את מהותן.
הבעיה הגדולה: חוסר האמון עלול לעמוד למבחן, אולי כבר בקרוב, כאשר הממשלה תבקשל להטיל על הציבור הנחיות ואיסורים חדשים.
סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה שנערך ב-7 ביוני, נמצא כי ניכרת שחיקה איטית אך מתמשכת באמון הציבור היהודי בגורמים המקצועיים: ל-59% מהיהודים יש כיום אמון בגורמי הרפואה (ירידה מ-65% במרץ) ול-39.5% אמון בגורמי הכלכלה והאוצר (ירידה מ-50% במרץ). בקרב הציבור הערבי חלה דווקא עלייה במידת האמון בגורמים המקצועיים בתחום הכלכלה והאוצר, וכך גם בגורמים המקצועיים בתחום הרפואה
אספנו כאן כמה מההחלטות השנויות במחלוקת של הממשלה מאז החל משבר הקורונה.
לצאת מהבית? (לתפילות זה בסדר)
הנחיות שהוציא משרד הבריאות ב-17 במרץ קבעו כי אין לצאת מהבית לפעילות שאיננה הכרחית. תפילה הוגדרה כשירות חיוני. למעשה, רק ב-30 במרץ הורתה הממשלה כי יש לקיים תפילה ביחידות בלבד, לאחר שב-24 במרץ קבע דוח של מרכז הידע הלאומי למערכה בקורונה כי 29% מהנדבקים בנגיף נחשפו אליו בישיבות ובבתי הכנסת.
אין להקל ראש בחשיבותה של תפילה משותפת עבור רבים בציבור הישראלי, אך ההשלכות של אותה החלטה היו ברורות: עד שלב מאוחר לא נגדעה שרשרת ההדבקה, ודווקא באזורים צפופים דוגמת בני ברק או שכונות בירושלים לא הוטלו מגבלות משמעותיות עד שלב מאוחר. בראשית אפריל הוצבו מחסומים בבני ברק והסגר המקומי הודק בכדי להגן על אוכלוסיית העיר, אך ייתכן כי צעדים מקדימים היו יכולים למנוע את אותה התפשטות שבמהלכה נרשמו 3,062 חולים מאומתים בבני ברק ו-4,071 בירושלים - המספרים הגבוהים ביותר בישראל.
ההשלכות? ההחלטה להשאיר את בתי הכנסת פתוחים ולאפשר תפילה במניין עד שלב מאוחר הובילה להדבקות בהיקף רחב בערים החרדיות.
להתחתן באולם מותר (ללכת להופעה אסור)
בסוף השבוע הודיע שר הבריאות אדלשטיין כי מ-14 ביוני יוכל הציבור למלא את גני האירועים הפתוחים והסגורים ולקיים חתונות, בר מצוות, בריתות ואירועים בהשתתפות של עד 250 בני אדם. "גם באירועים משמחים - הקפידו על הנחיות משרד הבריאות: עטיית מסכות, היגיינה וריחוק של שני מטר. בלי זה לצערי פתיחת המשק לא תוכל להאריך ימים", הצהיר השר.
אך הופעות אמנים בהשתתפות קהל בקיבולת דומה עדיין אסורות. מתווה חזרת עולם התרבות לפעולה אמור היה להיות מיושם גם הוא באותו מועד, אך נדחה על ידי קבינט הקורונה, וההיתר לאירועים בהיקף של עד 250 איש הוא רק לאולמות אירועים, ולא להיכלי התרבות ומועדוני ההופעות, תחום עליו אמון משרד התרבות והשר העומד בראשו חילי טרופר.
ההשלכות? שוב, אמון הציבור בממשלה בגין החלטות מעין אלו הולך ויורד. איך ניתן להסביר קיום של אירועים רבי משתתפים, גם בחללים סגורים וממוזגים שבהם סיכויי ההדבקה עולים, אבל במקביל איסור של הופעות אמנים בקיבולת דומה, חלקם במקומות ישיבה פתוחים תחת כיפת השמיים (דוגמת אמפי שוני או קיסריה)?
סעו באוטובוס (אל תתקרבו לרכבת)
בזמן משבר הקורונה התחבורה הציבורית הופסקה כמעט כליל. בסופי השבוע היא הופסקה לחלוטין, ואילו באמצע השבוע, צומצמה מאוד כך שתאפשר לעובדים החיוניים להגיע למקום עבודתם אם הם אינם מחזיקים ברכב פרטי. קיבולת הנוסעים באוטובוסים הופחתה וסביב הנהג נוצר מרחב בטוח.
אלא שכדי להניע את הכלכלה הוחלט להחזיר את פעילות האוטובוסים לקיבולת גבוהה יותר במהלך חודש אפריל, וחודש לאחר מכן בערב שבועות כבר חזרו האוטובוסים לפעול במתכונת כמעט מלאה. אך דווקא רכבת ישראל, המשמשת אלפי נוסעים ביום, נותרה משותקת עד כה ואין צפי לחזרתה. זאת לאחר שפתיחתה אושרה פעמיים ולבסוף בוטלה - והמועד לחזרתה נראה תלוי בעיקר במאבקי אגו בין משרד התחבורה למשרד הבריאות.
ההשלכות במקרה הזה הן מרחיקות לכת: השיתוק המוחלט ברכבת הוביל רבים לבחור בין נסיעות לעבודה ברכב פרטי לבין נסיעות באוטובוסים דחוקים. הציבור, גם במקרה הזה, מתקשה להבין את החלטת הממשלה לשתק את רכבת ישראל.
מניתוח שביצעו חוקרי המכון הלאומי לחקר מדיניות הבריאות עולה, כי ישראל היא המדינה היחידה שהחלה בחזרה לשגרה אך לא החזירה את תנועת הרכבות.
ספורט זה סכנת נפשות (אבל אפשר להתקהל)
ב-25 במרץ החמירה הממשלה את מגבלות התנועה בצו רשמי. המקוואות ובתי הכנסת נסגרו, ותפילה הותרה במניין (10 בני אדם) באוויר הפתוח תוך שמירה על ריחוק פיזי. ואמנם, כל התקהלות אחרת נאסרה; פעילות גופנית הוגבלה למרחק של 100 מטרים מהבית, והוגבלה ל-2 משתתפים החיים באותו משק בית בלבד.
שאלות רבות התעוררו בציבור באשר להחלטות הממשלה, שהתקבלו אמנם בכדי לצמצם את סבירות ההדבקה ולהגן על קהלים רחבים ככל הניתן, אך בסופו של דבר יצרו אפליה כשהתירו פעילות מסוימת לפי שיקול דעת שאיננו רפואי גרידא, ומנעו פעילות אחרת. סיכויי ההדבקה אמנם צומצמו, אך רבים הרגישו שההחלטות שהתקבלו בישיבות ממשלה סגורות ולאחר מכן דווחו לציבור שנאלץ לבצע אותן מבלי לשאול שאלות, לא מתקבלות ממניעים ומשיקולים ענייניים. רק שבועות רבים מאוחר יותר הוחלט לאפשר פעילות גופנית בחוץ, בהתחלה תחת מגלבה של 500 מטר מהבית, ואחר כך ללא מגבלת מרחק.
בוא להתקהל באיקאה (רק אל תבואו לים)
ב-24 באפריל, בזמן שבעלי עסקים קטנים רבים ישבו בבית בלא פרנסה, החלה הממשלה בפתיחה מצומצמת של ענפים שונים. באותו בוקר, בזמן שתור ארוך השתרך מחוץ לסניפי איקאה - עסקים רבים המשיכו להיות סגורים למרות שסיכויי ההדבקה בהם אינם גבוהים יותר. מדוע? אין לדעת.
גם כאן חוסר ההיגיון זועק לשמיים. איקאה, מבנה סגור שבו יכולים השוהים להתהלך משך שעות ולרכוש פריטים שונים, יכול אמנם לאפשר שמירת מרחק - אך בסופו של דבר סיכויי ההדבקה בעת שהות בחלל גדול בעל מערכת מיזוג אחת, הינו גבוה יותר מאשר באוויר הפתוח. וכך, בזמן שפתחו את איקאה, הקניונים - מבנים שבחלק מהמקרים אינם גדולים יותר מחנות איקאה, השווקים המצוים בחלל הפתוח, וכך גם מסעדות וברים - נותרו סגורים.
כולם עדיין זוכרים את התמונות שבהן נראים אנשי רשויות החוק בפעילות אכיפה נגד מפירי הנחיות בחוף הים, כאשר מרחק לא רב משם בסניפי איקאה מסתובבים עשרות ומאות אנשים.
הקניונים והשווקים חזרו לפעילות רק ב-7 במאי, המסעדות והברים ב-27 במאי, ואילו בים הותר הציבור לשהות החל מ-20 במאי. גם כאן בסופו של דבר, נותר הציבור להתמודד עם החלטות בעלות אופי שרירותי, כשהוא איננו מצליח להבין את ההיגיון שמאחורי מדרג הפתיחה, ובמקרים רבים - פשוט מוותר על מילוי ההנחיות.
בתי הספר פתוחים (תלוי איפה, מתי ואיך)
ההחלטות שהתקבלו בעניין של מערכת החינוך ומסגרות הלימוד היו ללא ספק אלו שגררו, וכנראה בצדק, את הביקורות הרבות ביותר. בעיקר בשל כמות הזיגזוגים, וההודעות שלעתים התקבלו בשעות לילה מאוחרות - דבר שהותיר את ההורים והתלמידים מבולבלים לחלוטין.
מצד אחד, עמל משרד החינוך על מתווה חזרה מדורג שכלל ימי למידה לסירוגין ולימוד בקפסולות. לאחר שהוחלט לסגור את בתי הספר באופן הרמטי, עם החזרה לפעילות החלו מלחמות שהובילו לכך שרק כיתות א’-ג’ נפתחו, בשיטת קפסולות. לאחר מכן, הצטרפו כיתות גבוהות יותר.
אך כמעט באחת, חזרה כל מערכת החינוך לפעילות רגילה, מלאה, בכיתות סגורות, צפופות וממוזגות. את חוסר העקביות ניתן לראות כעת: כ-28% מחולי הקורונה החדשים, שנדבקו החל מהיום שבו חזרה מערכת החינוך לשגרה מלאה (19 במאי), הם תלמידים ומורים. מאז החזרה לשגרה מלאה עלה מספר הנדבקים בקורונה במערכת החינוך פי 55.
התפרצות התחלואה בבתי ספר הובילה לשלל החלטות, ביניהן ההחלטה להותיר בידי הרשויות המקומיות את הסמכות לקבוע מי ילמד מרחוק, מי בקפסולות, ומי בכיתות מלאות. ולמרות ששנת הלימודים אמורה להסתיים בעוד ימים אחדים, אף אחד מהמורים, התלמידים וההורים יכול להגיד בוודאות מהו התאריך האמיתי שבו תסתיים השנה.