גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

אמריקאים שאיבדו את עבודתם בתקופת הקורונה ממתינים לחתום אבטלה, מאי ויולי / צילום: Bryan Woolston, רויטרס

המגפה הכלכלית של הקורונה גרועה במיוחד לבני המילניום, ילידי השנים 1981-1996, שכקבוצה עדיין לא התאוששו מהניסיון של כניסה לשוק העבודה במשבר הפיננסי הקודם.

לקבוצת גיל זו, של בני 24‏-39 השנה, שכבר שקועה בחובות ובפיגור של שלב בסולם הקריירה, המכה השנייה הזו עלולה למנוע את צבירת ההון של הדורות המבוגרים יותר.

ז'קלין חימנז מימנה את לימודי המכללה שלה בעבודה בחברת הייצור של אביה, אך לא יכלה למצוא עבודה דומה כשהיא סיימה את לימודיה ב-2008. אף שהיא הורידה את רף השאיפות שלה, היא סורבה לעבודות כמו עוזרת משרד או עובדת בבית מרקחת. כאשר חובות כרטיס האשראי שלה הצטברו, היא לקחה עבודה של מכירת שמלות כלה בסלון, ומינפה את הניסיון הזה למשרת מכירות בנורדסטרום, רשת בתי הכלבו. היא צברה סוף סוף ותק והתקדמה למשרת ניהול.

ואז המגפה היכתה בפברואר, ושיגרה את הכלכלה לצניחה חופשית. היא איבדה את עבודתה, והצטרפה ל-4.8 מיליוני בני מילניום שלפי הפדרל ריזרב איבדו את פרנסתם במיתון של הקורונה. הקבוצה הזו רשמה יותר אבטלה מאשר שני הדורות שקדמו לה.

"קשה להתאמץ כל כך ולחשוב שאת מגיעה לאיזה שהוא מקום ולנוע קדימה, עם שביב של תקווה, ואז לקבל את המכה הזו", אומרת חימנז, בת 34, תושבת אורנג' בקליפורניה. "אני לא יודעת אם תהיה לי אי פעם הזדמנות להשיג את מה שההורים שלי השיגו".

משהו התקלקל בכלכלה

שיעור האבטלה של בני המילניום, 12.5%, גבוה מזה של דור X (ילידי 1965-1980) ושל הבייבי בומרס (1946­-1964), לפי נתוני חודש מאי של מכון המחקר Pew. אחת הסיבות לכך היא שענפי האירוח והמלונות, בין הנפגעים העיקריים במגפה, מעסיקים צעירים רבים.

דור המילניום נתקל בקושי יסודי גדול יותר להתחיל קריירה ולהשיג את העצמאות הכספית שאפשרה לדורות הקודמים להינשא, לקנות דירה ולהביא ילדים. גם בני המילניום המשכילים ביותר מועסקים בשיעורים נמוכים יותר מבוגרי מכללות מבוגרים יותר, לפי מחקרים, והנטייה שלהם לעבוד בעסקים שמשלמים פחות גרמה להם לפגר מאחור בהכנסות.

"זה סימן שמשהו התקלקל בדרך שבה הכלכלה עובדת", אמרה ג'סי רותסטין, פרופסור למדיניות ציבורית וכלכלה באונבירסיטת ברקלי, וכלכלנית ראשית לשעבר במשרד העבודה בממשל אובמה. "קשה יותר ויותר לאנשים להשיג דריסת רגל".

התוצאה היא שלבני המילניום יש פחות הון משהיה לקודמיהם בגילם, ולכרבע ממשקי הבית שלהם יש יותר חובות מנכסים, לפי הפדרל ריזרב. בערך שישית מהם לא הצליחו לממן הוצאת חירום של 400 דולר לפני המגפה, בהשוואה לשמינית מכלל תושבי ארה"ב שלא הצליחו בכך.

כעת בני המילניום מצויים בסכנה של פיגור עמוק עוד יותר אחרי האחרים מפני שהם נכנסו למגפה במעמד חלש יותר מן המבוגרים מהם.

קייטלין רובלס, בת 35, מספרת שהיא הרגישה בת מזל לקבל עבודה של החזקת אתר אינטרנט באוניברסיטת Sacred Heart אחרי שהיא השיגה בה תואר ראשון ב-2007 בניהול עסקים. אבל עם הלוואות סטודנט של 67 אלף דולר, היא נזקקה לעבודה שנייה כדי לכסות אותן ולשלם 650 בחודש בשכירות מגורים עם שתי חברות במילפורד, קונטיקט. היא השיגה לבסוף עבודה שנייה כפקידת קבלה במכון כושר במשך 15 שעות בשבוע. היא תכננה לעבוד שם עד שהיא תוכל לפרוע חלק מהחובות שלה.

היא עדיין עובדת שם, תשע שנים אחרי שהתחילה, וגם הכפילה את שעות העבודה כדי לשלם את הריבית העולה על הלוואות הסטודנט שלה, ואת חשבון של ניתוח ברך שהיא עברה. אפילו אחרי שהיא קודמה בשני מקומות העבודה שלה, לדרגת סגנית מנהלת תוכן אינטרנט באוניברסיטה ולעוזרת ניהול במכון הכושר (ספא), 7 אלף עד 80 אלף הדולרים שהיא הרוויחה בשנה לא הספיקו לפירעון כל חובותיה. היא ויתרה על חופשה משפחתית כדי לחסוך כסף. שבוע העבודה של 70 שעות לא השאיר לה פנאי להיכרויות.

כדי לשפר את דירוג האשראי שלה ולהוריד את הריבית, היא לוותה בשנה שעברה 30 אלף דולר מחשבון הפנסיה שלה כדי לפרוע את הלוואות הסטודנט. היא תכננה להחזיר את ההלוואה הזו בחמש שנים ולהתחיל לחסוך לקניית דירה כשתהיה בת 40.

התוכנית הזו ירדה מהפרק במרץ, כשמכון הכושר נסגר בגלל המגפה, והשאיר אותה בלי הכנסה שנייה במשך שלושה חודשים. מאז שהוא נפתח מחדש ביוני, היא עבדה רק שבע שעות בשבוע כי החברה צמצמה את שעות הפעילות והשירותים. כדי לחסוך כסף, היא דחתה פירעון תשלומים על הלוואת הפנסיה שלה. כעת היא לא בטוחה שתצליח לקנות דירה.

"אני לא רוצה לעבוד כך כל החיים", אמרה רובלס. "חשבתי שפתרתי את זה. כעת אני כבר חושבת שלא".

הצלקות מהמיתון הקודם לא נרפאו

כלכלנים חוששים בעיקר מכך שהצלקות של בני המילניום מהתחלת הקריירות שלהם במיתון שעבר מעולם לא נרפאו. הם איבדו בממוצע מעל 25 אלף דולר בשכר בעשר השנים 2008-2017, 13% מההכנסה שלהם באותן שנים, בגלל עליית האבטלה שהחלה ב-2007, לפי ניתוח שפרסם בשנה שעברה הכלכלן קווין רינץ מלשכת האוכלוסין.

הכנסות בני דור X באותו עשור ירדו ב-9%, והכנסות הבייבי בומרס ירדו ב-7%. פחות בני מילניום עבדו אצל מעסיקים שמשלמים שכר גבוה מבני הדורות המבוגרים יותר. אף ששיעורי תעסוקה של הצעירים התאוששו מהר יותר מאלו של המבוגרים יותר, ההכנסות של בני המילניום לא התאוששו חזרה, מצא הכלכלן רינץ.

דמוגרפים אומרים שאי יציבות פיננסית גורמת לכמה בני מילניום שמגיעים השנה לגיל 24-39 לגור יחד במקום להינשא, ולדחות או לוותר על הבאת ילדים. המילניאלס עזרו להוריד את שיעור הנישואים בארה"ב לשפל היסטורי ב-2018, והורידו את שיעור הפריון הכללי לשפל היסטורי ב-2019.

"לחשיפה למשהו כזה (כמו המשבר של 2008 והקורונה) פעמיים בשלב המוקדם של הקריירה, יכולות להיות בהחלט השלכות שליליות חשובות ארוכות טווח על הכספים של אנשים, סיכויי העבודה שלהם וכל יתר התוצאות המשפחתיות שנובעות מכך", אמר רינץ.

הבעיות המוקדמות של דור המילניום מזכירות את אלה שעברו בני דור GI, ילידי השנים 1901-1924, אמר ניל הובה (Howe), הכלכלן והדמוגרף שטבע את המונח "דור המילניום" ב-1991 עם שותפו לכתיבה וויליאם סטראוס. דור GI נפגע תחילה על ידי המיתון שהגיע אחרי השפעת הספרדית של 1918, ואחר כך על ידי קריסת שוק המניות ב-1929 והשפל הכלכלי הגדול בעקבותיה. הם התאוששו מאוחר יותר בזכות עלייה חדה בהשכלה והכלכלה הפורחת אחרי מלחמת העולם השנייה.

מפגרים אחרי הדורות הקודמים

מייקל ראפידי, שף בן 35, עבד במשך יותר מעשור במסעדות יוקרה בפילדלפיה, וושינגטון וסן פרנסיסקו, וחלם על פתיחת מסעדה משלו. ב-2016 הוא התחיל לגייס מעל למיליון דולר להקמת מסעדה לבנטינית שהתבססה על השורשים הפלסטינים שלו עם מנות כמו כבש צלוי וגזר סומאק. הוא נתן לה את השם "אלבי" (הלב שלי בערבית) ופתח אותה ב-Navy Yard האופנתית בוושינגטון ב-20 בפברואר השנה.

"לא חשבתי בכלל על העיתוי הגרוע", הוא אמר. "וושינגטון הולכת לכיוון הנכון עם המסעדות שלה. סצינת האוכל מדהימה. הכל התחבר בצורה מושלמת".

בימים הראשונים, אלבי הייתה כה פופולרית שהיה קשה להשיג שולחן. כעבור שלושה שבועות, המגפה אילצה את ראפידי לסגור ולעבור לתפריט takeaway מוגבל. הוא השיג הלוואה להגנת שכר עובדים (PPP), ואומר שהיא לא מספיקה לכסות את אובדן ההכנסה מתפעול של שליש מהתפוסה המקורית. "אני מודאג. השקעתי הכול בשנים האחרונות הללו כדי לעשות את זה", אומר ראפידי.

לבני מילניום עם תואר ראשון יש בערך פי ארבעה יותר הון בהשוואה לעמיתיהם ללא תואר אקדמי, לפי אנה קנט, אנליסטית בפד של סיינט לואיס. אבל גם בני המילניום בעלי התארים המתקדמים ביותר מפגרים אחרי בוגרי מכללות מבוגרים יותר בשוק העבודה.

"פיצול מבני דרמטי"

פרופסור רוטסטין מברקלי בדק שיעורי תעסוקה בין בוגרי מכללות חדשים יחסית, וזיהה מה שהוא מכנה "פיצול מבני דרמטי" לקבוצה שנכנסה לכוח העבודה ב-2005 בערך. הוא מצא שבכל שנה לאחר מכן, לקבוצת בוגרי המכללות היו שיעורי תעסוקה נמוכים יותר יחסית לעובדים מבוגרים יותר באותו שוק עבודה.

רוסטין הסיק מכך שתנאים מוקדמים שליליים הפחיתו לצמיתות את סיכויי התעסוקה של בוגרי המכללות הצעירים. זה מוסיף למחקרים שמראים שתחילת קריירה במשק בעייתי נושאת בחובה במקרים רבים עונשים ארוכי טווח.

מה שהפתיע אותו היה שכאשר שיעורי התעסוקה עלו במידה ניכרת אחרי המיתון של 2007-2009 לאלו שכבר עבדו, נכנסים חדשים לשוק העבודה לא השתתפו בשיפור הזה, לפי מאמר שהוא פרסם בחודש שעבר. אפילו בוגרי מכללות שהתחילו את הקריירה שלהם ב-2015, ונהנו מכמה שנים של שוק עבודה חזק, היו מובטלים יותר.

שיעור גבוה של אקדמאים

לבני המילניום יש גם מספר יתרונות כשהם ניצבים בפני מיתון קשה נוסף. לאחוז גבוה יותר מהם יש תארים אקדמיים ביחס לדורות הקודמים, מה שיכול להשתלם במרוצת הזמן. הם גם ימלאו משרות שיתפנו כאשר דור הבייבי בומרס הגדול פורש לגמלאות. לדור הצעיר עוד יותר מהם, דור Z שהשנה הם בני עד 23, יש שיעורי אבטלה גבוהים עוד יותר ופחות ניסיון שמגן עליהם מפני המכה הכלכלית של המגפה.

חימנז, העובדת לשעבר ברשת נורדסטרום, מימנה את לימודי המכללה שלה בקליפורניה סטייט יוניברסיטי בפולרטון עם שכר של כ-45 אלף דולר בשנה, שהיא הרוויחה על ידי עזרה בניהול עסק לתכנון ולייצור לוחות מעגלים משולבים של אביה. היא העריכה שתקבל שכר כזה לפחות אחרי שהיא קיבלה תואר במנהל עסקים ב-2008.

אך כשהיא שלחה קורות חיים בימי המשבר, אף אחד לא רצה להעסיק אותה. אפילו משרות של ניהול משרד או עזרה למנהלים חייבו חמש שנות ניסיון שלא היו לה. כשהעסק של אביה עבר מפנה לרעה, היא החלה לפנות לעבודות לפי שעה ברשת CVS (דראגסטורים) ובדיסנילנד, ואפילו שם היא נדחתה.

מתוך ייאוש, היא לקחה עבדה במשמרות בסלון כלות באורנג' (קליפורניה), היכן שאמה עבדה. היא בקושי הסתגלה לעבודה כשהבנק עיקל את בית הוריה, שבו היא התגוררה עם אחותה הצעירה. חימנז עברה לדירה עם שתי אחיותיה ודודנית, וחסכה בכרטיסי האשראי שלה. "זה באמת נעל אותי במצב של לפגר לצמיתות", היא אמרה.

ב-2014 היא עדיין נאבקה כדי לצבור ותק בעבודה. כשהיא התקבלה לנורדסטרום. ההכנסה הייתה כ-22 אלף דולר בשנה. אף שהיא הייתה אסירת תודה על ההמחאה הקבועה, אי היכולת למצוא עבודה מקצועית היה מתסכל, היא אמרה. "זה לא מה שחשבתי שאני אשיג בחיים".

אבל היא נשארה בחנות הכלבו היוקרתית שהציעה מסלול קידום. בשש השנים הבאות היא התקדמה צעד אחרי צעד, תחילה לניהול זמני של חליפות חתונה, ואחר כך לעוזרת ניהול במחלקות נוספות. בשנה שעברה היא זכתה בניהול שירות חוויית שירות בחנות של הרשת בריברסייד, עבודה שהכניסה 56 אלף דולר בשנה בתוספת בונוס של 4,300 דולר. עם הבונוס שלה היא החלה להחזיר את חוב כרטיס האשראי שלה, 12 אלף דולר, שהצטבר בשנים הקשות.

ואז הגיעה הקורונה. נורדסטרום הודיעה לעובדים במאי שהיא תסגור לצמיתות את החנות בריברסייד במסגרת הצטמצמות. חימנז איבדה את העבודה שלה בתחילת יולי. כעת היא מרגישה ש"שנת 2008 חזרה אלי".

היא קיבלה 7,000 דולר פיצויי פיטורים, שיעזרו לשלם את השכירות של 700 דולר בחודש על המגורים עם אחותה הצעירה, חברה והילדה של החברה בת 7. היא חושבת לחזור לאוניברסיטה וללמוד לתואר שני בפסיכולוגיה, כדי להיות תרפיסטית. "בכל מקרה, אני כאילו חזרה בתחילת הדרך", היא אומרת.