ד"ר גודול. "אנשים רואים שהבאנו את המגפה על עצמנו כשהתעלמנו מאזהרות המדענים" / צילום: AP - Jean-Marc Bouju
לשימפנזים לא חסרים אויבים. כריתת עצים, כרייה, בריאת יערות, האוכלוסייה האנושית ההולכת וגדלה, הסחר בחיות בר למאכל ובחיות אקזוטיות לצורכי מחמד, מחקר וגני חיות שמספקים תנאי גידול מכפירים - כל אלה צימקו את אוכלוסיות השימפנזים בעולם מיותר ממיליון בשנת 1900 לפחות מ-300 אלף היום, כך לפי האיגוד הבינלאומי לשמירה על הטבע. ואם זה לא הספיק, כעת נוספה לכל הגורמים האלה מגפת הקורונה.
"המגפה היא סיוט בשבילם, והאפשרות שנגיף קטלני יחסל עוד יותר מהזן הזה, שמצוי גם כך בסכנה, מפחידה עד מוות", אומרת חוקרת השימפנזים הנודעת ד"ר ג'יין גודול בשיחת טלפון מבית משפחתה שבבורנמאות, בריטניה.
לשימפנזים 99% מהדנ"א של בני האדם, ועל כן הם פגיעים למחלות אנושיות. אומנם עד כה לא דווח על התפרצויות קורונה בקרב שימפנזים, אבל נגיפי נשימה אנושיים הם כיום הסיבה העיקרית למותם, ועל כן הם כולם חשופים גם לקורונה. כדי למנוע הדבקה מדענים השהו את מחקרי הקופים הגדולים ברחבי אפריקה, כולל במרכז שהקימה גודול בפארק הלאומי גומבה סטרים בטנזניה.
זו הייתה אמורה להיות תקופה חגיגית עבור ד"ר גודול, 86. ברחבי העולם היו צריכים להתקיים אירועים לציון 60 שנה למחקר פורץ הדרך שלה על שימפנזים בטבע, שהחל ב-14 ביולי 1960. גודול, שרגילה לדלג על פני כדור הארץ 300 ימים בשנה בהרצאות ופגישות עם מנהיגים כדי לקדם פעילויות סביבתיות, מקדישה את מרצה כעת למטרות אחרות. בחודשים האחרונים היא מקצה חלק גדול מזמנה לניסיונות להשיג מסכות קורונה לתושבי טנזניה, לגייס כספים למיזמי שמירה על הטבע של מכון ג'יין גודול ולעודד את עובדיו בסקייפ וזום.
אבל לא כל החדשות רעות, היא ממהרת להוסיף. כיאה למי שהשתמשה במילה "תקווה" בכותרים של שלושה מספריה, ד"ר גודול מתאמצת למצוא נקודת אור. "אנשים רואים שהבאנו את המגפה הזאת על עצמנו כשהתעלמנו מאזהרות המדענים", היא אומרת. בעקבות כך, היא מקווה, קובעי המדיניות יבינו שגידול בהמות בחוות מפעל לא היגייניים, סחר בהן בשווקים צפופים מעודדים מעבר של וירוסים מבעלי חיים לבני אדם (לפי המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן, שלוש מארבע מחלות חדשות או מתהוות בבני אדם מועברות מחיות). "אני חושבת שזו קריאת השכמה", היא אומרת. את המלחמה בזיהום אפשר לראות כבר היום בערים שבהן נושמים התושבים אוויר נקי יותר ומצליחים לראות יותר כוכבים.
נערת השער של נשיונל ג'יאוגרפיק
ד"ר גודול, עושה רושם, עדיין לא מאמינה שחלום הילדות שלה לכתוב ספרים על חיות בר באפריקה התגשם. "הכול נפל במקום בחיים שלי, לא כך? זה מדהים", היא אומרת.
כילדה היא הוקסמה מעולם הטבע. היא חקרה אפרוחים, נתנה שמות לשבלולים, ליטפה תולעים והקדישה שנים לכלב שלה, ראסטי. מאחר שהיא מעולם לא שמעה על מישהו שחי בין יצורים פראיים, הגיבורים שלה היו פנטסטיים: ד"ר דוליטל, טרזן ומוגלי מספר הג'ונגל.
רבים צחקו כשהיא הכריזה שהיא מתכוונת לעבור לאפריקה. יועץ קריירה ניסה להטות אותה לצילומי חתולים וכלבים. אבל במשק הבית הנשי ברובו בבורנמאות, שבו חיה עם אמה (הוריה התגרשו במלחמת העולם השנייה), אחותה, סבתה והדודות, מעולם לא לעגו לה על השאיפות, שלא הלמו לכאורה לליידי. "הייתה לי אמא מדהימה", אומרת ד"ר גודול. "היא אמרה לי: אם את לא מוותרת, אולי את יכולה למצוא דרך. הלוואי שהיא הייתה בחיים כדי לדעת כמה אנשים אמרו לי: ג'יין, אני חייב להודות לך. מפני שאת עשית את זה, למדתי שגם אני יכול".
הפריצה הגדולה של ד"ר גודול הייתה בגיל 23, כשחברה הזמינה אותה לבקר בקניה. שם היא פגשה את הפלאונטולוג (חוקר מאובנים) הידוע לואיס ליקי, ולמרות צעירותה הרשימה אותו בידע שלה על הטבע האפריקאי ובסבלנות שלה למטלות משעממות לכאורה. ליקי חיפש מישהו למחקר על שימפנזים פראיים בשמורת הציד גומבי סטרים בטנגנייקה (היום טנזניה), שקיווה שישפוך אור על התנהגות אב קדמון משותף בתקופת האבן. הוא אהב את העובדה שמוחה של ד"ר גודול לא הושחת בידי "חשיבה רדוקציוניסטית" באוניברסיטה (היא לא יכלה לממן את שכר הלימוד).
כשליקי גייס כסף למחקר, ביולי 1960, היא חזרה לאפריקה בהיותה בת 26. מאחר שהרשויות הבריטיות לא אהבו את הרעיון של אישה צעירה לבדה בבוש האפריקאי (טנגנייקה הייתה המעוז האחרון של אימפריה מתפוררת), אמה של ד"ר גודול הצטרפה לתחילת המסע. הנוכחות שלה התבררה כרבת-ערך בחודשים המייאשים הראשונים, כשהשימפנזים לא הפסיקו לברוח. "היא הייתה שם עם מדורה קטנה, והייתה אומרת: את יודעת, ג'יין? את לומדת יותר ממה שנדמה לך".
למעשה, איש לא ידע הרבה על שימפנזים בטבע לפני כן, גם לא על הדרך ללמוד אותם, ולכן כמעט כל דבר שד"ר גודול ניסתה והכירה היה חדש. היא נתנה שמות לנושאי המחקר שלה והתיידדה איתם, הבחינה בין האישיות הנפרדת של כל אחד מהם, והאכילה אותם בבננות - פרקטיקות שעוררו כלפיה את כעסם של המבקרים.
היא הבחינה בשימפנזה שמשתמש בגבעולי עשב כדי לצוד טרמיטים מהתל שלהם. הגילוי הזה - שבני אדם אינם היחידים שמכינים כלים ומשתמשים בהם - גרם לאגודה הגאוגרפית הלאומית לממן את המחקר שלה ולשגר מפיק סרטים הולנדי הרפתקן, הוגו ואן לוויק, לתעד את ממצאיה. התיעוד שלו הניב ב-1965 סרט לנשיונל ג'יאוגרפיק מקוריין בידי אורסון וולס (גודול ולוויק גם נישאו ב-1964, גידלו ילד והתגרשו כעבור עשר שנים).
בהמשך השנים מצאה ד"ר גודול שהשימפנזים אוכלים גם בשר, משתפים פעולה בציד, עוסקים במלחמות שבטיות ומנהלים חיים חברתיים מאוד. כמה מדענים ביטלו את הממצאים הללו בשאלות על השיטות והמומחיות שלה; אחרים לגלגו עליה וכינו אותה "נערת השער של נשיונל ג'יאוגרפיק". ליקי, שחש שבת חסותו זקוקה לתואר כדי שייקחו אותה ברצינות, שכנע את אוניברסיטת קיימברידג' בבריטניה לאפשר לה ללמוד לדוקטורט באתולוגיה (התנהגות בעלי חיים בסביבתם הטבעית) ללא תואר ראשון.
האם היותך אישה היה מכשול בשדה הזה, שנשלט בידי גברים? "בדיוק להפך", אומרת ד"ר גודול. בהתחשב בהיסטוריה הקולוניאלית של טנגנייקה, עזרה לה העובדה שהיא הייתה "רק בחורה" ולא גבר לבן. לגבי הסרטים והצילומים שהפכו אותה ואת העבודה שלה למפורסמות היא תכליתית: "אם הרגליים שלי הן שעזרו לי להשיג כסף בשביל מה שרציתי לעשות, אז אני אסירת תודה להן".
התקווה קונה ביקוש גבוה
ד"ר גודול תכננה להקדיש את כל חייה לגומבי, אך במחצית שנות ה-80, בעקבות כנס שבו למדה על הסכנות שאורבות לשימפנזים, החליטה לשנות כיוון. "יצאתי משם פעילה", היא זוכרת.
במסגרת מכון ג'יין גודול היא מנהלת כיום אוסף של פרויקטים לקידום קיימות, כולל מקלטים לשימפנזים יתומים, תוכניות מאבק בעוני בטנזניה ואת תוכנית "שורשים וניצנים", המיועדת לצעירים ומופעלת ב-65 מדינות בעולם.
אבל יותר מכול גודול עסוקה במגפה. כעת, כשהכול וירטואלי, היא יכולה להעביר הרצאות מעוררות השראה בפני קהלים באירופה, הודו והמזרח התיכון בתוך כמה שעות זו מזו. "זה מתיש", היא מודה. אבל הכישרון שלה להעביר מסר מיידי על גורל הטבע וגם להפיח תחושת תקווה קונה לה ביקוש גבוה. "אני רואה כל כך הרבה אנשים מדהימים שעושים דברים מדהימים; חיות שניצלו מהכחדה, אזורים שהרסנו לגמרי ויכולים שוב לתמוך בטבע".
ועדיין, יש כל כך הרבה בעיות שטרם פתרה שהיא לא יכולה להאט את הקצב. "הגעתי לעולם כדי לעשות את מה שאני עושה. אני פשוט צריכה לתת את כולי".