שריל סנדברג / צילום: איל יצהר, גלובס
משבר מתחולל באמריקה התאגידית: יותר מרבע מהנשים העובדות שוקלות לצמצם את הקריירה שלהן או לעזוב את כוח העבודה.
זהו הממצא המרכזי של "דוח הנשים במקום העבודה 2020" של LeanIn ומקינזי - המחקר הגדול ביותר מסוגו. בשש השנים האחרונות, המחקר חשף התקדמות איטית אך מדידה של נשים בכל רמות הניהול. כעת כל ההישגים הללו עלולים להימחק בשנה אחת. עד שני מיליון נשים עלולות לעזוב את עבודתן. אילו היה לנו כפתור מצוקה, היינו לוחצות עליו.
במגיפת קוביד-19 איש אינו מרגיש שהעסקים כרגיל, אבל נשים הן הנפגעות הגדולות ביותר - ובייחוד שלוש קבוצות שלהן.
אימהות עובדות כבר עבדו ב"משמרת כפולה" - יום עבודה מלא, ואחריו שעות של עבודת בית - עוד לפני המגיפה. עם בתי ספר ומעונות יום רבים סגורים, המשמרת הכפולה הזו הוכפלה שוב: אימהות צפויות יותר מאבות להקדיש עוד 20 שעות בשבוע לעבודות בית ולטיפול בילדים במגיפה. זוהי מחצית משרה מלאה.
בנוסף, הנשים צפויות פי שניים לחשוש שביצועיהן בעבודה נשפטים באור שלילי בגלל מחויבות הבית שלהן. החשש הזה כה נפוץ, שאימהות רבות לא חשות בנוח לחלוק את אתגרי העבודה-חיים עם קולגות - או אפילו לספר להם שיש להן בכלל ילדים. זה מזכיר לנו תקופה מוקדמת גרועה יותר שבה הנשים לא יכלו לדבר על הילדים ולהילקח ברצינות כנשות מקצוע.
שנית, נשים ברמות בכירות מצויות תחת לחץ אדיר בעבודה ובבית. נשים נדרשות במקרים רבים לסטנדרט ביצוע גבוה יותר, ומואשמות יותר בכישלונות, ולכן כשהמצב קשה, כפי שהוא היום, נשים בכירות צפויות יותר להישפט לחומרה.
מבין הבכירים שחיים בזוגיות, 63% מהנשים עובדות במשרה מלאה, מול רק 35% מהגברים. התוצאה היא שנשים בעמדות בכירות שוקלות פי 1.5 ביחס לגברים באותה עמדות צמצום משרה או עזיבה, והסיבה העיקרית שלהן היא שחיקה.
הקבוצה השלישית שנפגעה במיוחד היא נשים שחורות, שגם מתמודדות עם כל האתגרים הללו, וגם עם נטל שרק הן נושאות: הן נפגעות גם מההשלכה הנפשית הלא מידתית של המגיפה על הקהילה השחורה, וגם מהאלימות הגזעית ברחבי המדינה.
לרבות מהן, מקום העבודה אינו מקום תומך. נשים שחורות צפויות יותר מעובדים אחרים להיות מודרות, והן אינן יכולות להביא את כל עצמן לעבודה. התחושות הללו עלולות להאיץ שחיקה. חברות צריכות לטפל בבעיה הזו מיידית עם קורסים נגד גזענות ואיך להיות בעלי ברית של קולגות שחורים.
ראשי חברות יקראו את זה ואולי יחשבו, "אנחנו יודעים שהעובדים שלנו בקשיים כעת, אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים". חברות רבות אכן נוקטות פעולה: הן גלויות יותר עם העובדים לגבי מצבן הכספי, מרחיבות שירותי בריאות נפש ומספקות הלוואוות חירום ומענקים. כל זה ראוי לשבח, את האמצעים הללו לא מטפלים בשורש הבעיה, שהוא השחיקה של נשים. זו הבעיה שהחברות צריכות לפתור.
כדי לעשות זאת, הן צריכות לקבוע מחדש יעדים ולדחות את תאריכי היעד במידת האפשר. הן צריכות גם לחשוב על סקרי הביצועים: האם זה הוגן לבדוק עובדים לפי קריטריונים מלפני המגיפה? האם לא צריך להתאים את דירוג הביצועים למציאות של שנה זו? אלו הן שאלות שקשה להשיב עליהן, וכל צוות עובדים הוא שונה, אבל שום דבר לגבי עבודה לא שגרתי בימים אלו, וכך צריכות להיות גם ציפיות המעסיקים מהעובדים/עובדות שלהם.
להחזיר את הקו שמפריד בין החיים האישיים לעבודה
העבודה מהבית טשטשה את הקו המפריד בין עבודה וחיים, ועובדים רבים חשים כעת שהם זמינים למעסיקים שלהם 24/7. חברות יכולות לקבוע נורמות חדשות כדי להפחית את התחושה הזו - למשל לקבוע שעות קבועות לישיבות ולוודא שהמנהלים מעריכים את העובדים בהתבסס על מה שהם השיגו ולא על פי כמות שעות העבודה שלהם. הם צריכים גם לאפשר לעובדים לקבוע גבולות משלהם.
כמה חברות חושבות אולי שהחשש מפני שחיקת עובדים הוא מותרות שהם אינם יכולים להרשות לעצמם כעת. אם חברות יתעלו על עצמן כעת, הן יוכלו למנוע את האסון של לאבד מיליוני נשים ולהחזיר שנים אחורה את הרבגוניות המגדרית. הן יכולות גם להכשיר את הקרקע לעתיד טוב יותר אחרי קוביד-19. פיצוח הקוד של "עבודה מהבית" יניב תגמולים רציניים בעתיד. ואם נוכל להתאים באמת את העבודה לחיים של אנשים, יהיה לנו מקום עבודה תומך לכולם.
שריל סנדברג היא סמנכ"לית התפעול של פייסבוק ומייסדת LeanIn.Org. רייצ'ל תומאס היא מנכ"לית LeanIn.