שופט העליון הפורש מני מזוז / צילום: ליאור מזרחי
לפני מספר ימים הטיל שופט בית המשפט העליון מני מזוז פצצה. לאחר כהונה בת 6 שנים בבית המשפט העליון הוא יפרוש, פרישה מוקדמת, מכהונתו כשופט בסוף אפריל 2021. הוא יפרוש ביום הולדתו ה-66, ארבע שנים בדיוק לפני מועד הפרישה הקבוע בחוק לשופטי העליון. לפני כמה ימים כתבתי כאן על משמעויות פרישת מזוז ועל ההזדמנות לשנות את הדנ"א של העליון מליברל לשמרן תוך שנתיים בלבד. הפעם אני רוצה לכתוב על פרישתו מכיוון אחר.
בדקתי עם כמה גורמים אודות נסיבות פרישת מזוז. לדברי כולם, ברוך השם מני מזוז מרגיש טוב ובריאותו איתנה. לדבריהם, סיבת הפרישה היא שחיקה מקצועית. למביט מן הציבור, הודעת הפרישה של מזוז נשמעת מוזרה מאוד. פרישה מוקדמת מתפקיד כזה? מבחינה ציבורית, שופט בית המשפט העליון נתפס כפסגת הקריירה. במציאות, התפקיד הזה הרבה פחות נוצץ. כיועץ משפטי לממשלה, מני מזוז עסק בתיקים הדרמטיים ביותר בישראל, מדי יום ביומו. מזוז עסק בתיקיו הפליליים של ראשי הממשלה שרון ואולמרט, נשיא המדינה קצב, שרים שונים, חברי כנסת ועוד.
עבודת שופטי העליון ביום-יום משמימה
משם הגיע מזוז לתפקיד שופט בית המשפט העליון, וגילה עבודה שביום-יום היא די משמימה. בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים של בית המשפט לענייני משפחה בראשון. בקשת העברת מקום דיון במשפט תעבורה. רשות ערעור אזרחי בתיק אזרחי איזוטרי וכן תיקי ערעור פלילי לא מרתקים במיוחד. נכון, מדי פעם בפעם מגיעים לבית המשפט העליון גם תיקים משמעותיים ואף משמעותיים מאוד. אך רוב ככל עיתותיהם של שופטי העליון הרבה פחות זוהרים והרבה פחות מעניינים משל היועץ המשפטי לממשלה.
לא פלא אם כן, שכמו שכבר פרסמתי בעבר פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן, גילה דעתו כבר לפני שנים שהוא לא מעוניין להתמנות לתפקיד הזה. אחרי תפקיד פרקליט המדינה או היועץ המשפטי לממשלה, לא מדובר בעליית מדרגה. מבחינת ההיררכיה המשפטית, ברור ששופט בית המשפט העליון נמצא מעל היועמ"ש, אך למציאות יש היררכיה משלה.
מתי מונה לאחרונה לבית המשפט העליון סנגור פלילי?
על כל פנים, תיכף פורשים שני שופטים בביהמ"ש העליון, מתוך 15 שופטים. אולי הגיע הזמן אחרי עשורים רבים, רבים מדי, שלבית המשפט העליון ימונה סנגור פלילי? לא פרקליט מדינה לשעבר, לא יועץ משפטי לממשלה לשעבר, לא הפרקליט הצבאי הראשי ולא שופט בית המשפט המחוזי, שכמובן בעברו היה תובע בפרקליטות. סנגור.
ביקשתי מכמה חברים, המבוגרים ממני בשניים-שלושה עשורים, שיחכימו אותי לצורך כתיבת הטור: מתי לאחרונה מונה לבית המשפט העליון סנגור פלילי. כולם התקשו באתגר. אחד הציע את דליה דורנר שכיהנה כסנגורית צבאית ראשית, לפני 50 שנה. אחר הציע את שמעון אגרנט שכיהן במשך תקופה כסנגור בתקופת המנדט הבריטי, וחבר שלישי הציע את מישאל חשין שלאחר עשור וחצי בפרקליטות, שבסיומן הגיע לתפקיד משנה ליועמ"ש, פתח משרד עו"ד פרטי וניהל גם מספר מועט של תיקים פליליים עד שמונה לשופט בבית המשפט העליון.
האמת היא שבעליון מכהנים היום שני שופטים שעבדו בעברם גם כסנגורים פליליים: ג'ורג' קרא ויוסף אלרון. לפניהם, גם המשנה לנשיאת העליון בדימוס סלים ג'ובראן עבד כסנגור פלילי לפני שמונה לשיפוט. אלא שאף אחד מהם, כבודם במקומם מונח, לא היה סנגור בעל שם ובתיקים בפרופיל גבוה בטרם מונו לשיפוט בשנות ה-80 וה-90. איך שלא יהיה, עשרות שנים חלפו מאז.
הזדמנות להוציא מתוק מן העז
המשבר הפוליטי בין הליכוד לכחול לבן לא מאפשר להגיע להסכמות אודות מינוי שופט לבית המשפט העליון. אולם מהעז אפשר להוציא מתוק. מינוי סנגור בכיר ובעל שם, אולי אפילו עובד מדינה כמו הסנגור הציבורי הראשי ד"ר יואב ספיר, יכול להיות מועמד מוסכם שימנע מציאות בה בית המשפט העליון פועל בהרכב חסר.
התפיסה לפיה רק תובע יכול להיות שופט בבית המשפט העליון היא גישה רעה, שראוי שתעבור מן העולם. תנסו לחשוב מה עומד מאחורי המדיניות הזו, ותבינו לבד כמה היא רעה. צריך לומר בכנות כי לרוב סנגורים בעלי שם מעדיפים את משרתם על פני כהונה שיפוטית, וכן שחלקם מזוהים פוליטית במידה לא מבוטלת. אך שני תירוצים אמיתיים אלה לא אמורים לרפות את ידי המערכת ממינוי סנגור לבית המשפט העליון.
דווקא מינוי סנגור בעל שם יכול לחזק את האמון בבית המשפט העליון, בתקופה שהוא כה זקוק לחיזוק האמון. זקוק שאיננו מודע להזדקקותו.