כל שנה עשרות אלפי אנשים נוסעים למדבר בנבאדה ומקימים בו עיר זמנית, שבה הם חווים חיים בחברה שהערכים הבסיסיים שלה הם נדיבות, הכלה, ומיידיות. האירוע שנמתח על פני שמונה ימים, "ברנינג מן", הוא גם מסיבת ריקודים פסיכדלית אחת גדולה, גם אירוע אמנותי רב-משתתפים וגם מסע רוחני למשתתפיו.
אמנם פסטיבל "ברנינג מן" נבנה ומנוהל מדי שנה על ידי האנשים שמגיעים למפגש, אבל מאחורי האירוע עומד ארגון שבראשו עומדת מריאן גודל (Goodell). מאז 2013, היא מכהנת כמנכ"לית "פרויקט ברנינג מן", עמותה התומכת באירועים ומנסה להרחיב את התרבות למקומות אחרים בעולם. למרות האבק והחול שמאפיינים את האירוע עצמו, לארגון תקציב של כמעט 50 מיליון דולר ומשרדים בסן פרנסיסקו בקליפורניה וברינו בנבאדה.
מבחינת פסטיבל "ברנינג מן", שהחיבוק הוא הדרך המקובלת לומר בו שלום, הגעת נגיף הקורונה, המגפה שהביא איתו וכללי הריחוק החברתי שבאו בעקבותיה, הייתה אירוע משברי במיוחד. מריאן גודל ביטלה את האירוע הפיזי לקראת סוף קיץ 2020, והקריבה את המקור העיקרי להכנסות לעמותה (אם כי במסע גיוס כספים שנערך אחר כך, אלפי בעלי כרטיסים תרמו חלק מההחזר שקיבלו בחזרה לארגון). גודל ארגנה שורה של אסיפות מקוונות במקום האירוע האמיתי.
בימים אלה כשהיא מתבוננת על התקדמות ההתחסנות יחד עם התפשטות הנגיף בארה"ב, היא עדיין לא קיבלה החלטה לגבי הפסטיבל שאמור להתקיים ב-2021.
הוול סטריט ג'ורנל שוחח עם גודל לגבי מנהיגות בארגון שבלשון המעטה אינו חובב היררכיה, ועל עתיד פסטיבל "ברנינג מן" בזמנים שבהם לא רואים את היעלמותה של המגפה בעתיד הנראה לעין.
מה זה אומר 'מנהיגות' של "ברנינג מן"?
במקור היו שישה מייסדים. כעת יש 120 עובדים במשרה מלאה, כל השנה. הם עוזרים לנהל צוות של כ-800 איש, ואלה עוזרים לנהל עשרת אלפים מתנדבים רשמיים, שהם עצמם חלק מכ-80 אלף איש שבאים לאירוע.
פילוסופיית ההנהגה, אם יש כזו ב"ברנינג מן", היא איך אתה מלמד אחרים ואיך אתה יוצר מנהיגות. התיאוריה שלי היא שבאמת, "ברנינג מן" היא מכונת-מנהיגות: החוויה של הגעה לפסטיבל וללמוד איך לעבוד באופן אורגני עם אנשים אחרים למען משימה, או פרויקט, או יצירת אמנות, או סתם לעשות קמפינג במשך שמונה ימים עם 10 אנשים אחרים - זה תרגיל במנהיגות.
אתה לא יכול להגיע למדבר ריק שאין בו קווי חשמל ואין בו קווי טלפון או אינטרנט ולמעשה תשתיות מכל תחום ולא להטמיע עקרונות של מנהיגות.
מבחינתי החיכוך בין החופש והמנהיגות צץ כשאני צריכה להחליט מתי להיות מנהיגה שמקבלת החלטות, וכיצד ליצור ארגון שיש בו תחושה של עוצמה.
למה בכלל צריך מנכ"ל לפרויקט "ברנינג מן"?
עד 2013 לא היה לנו מנכ"ל ומבנה המנהיגות לא באמת שיקף איזה משהו מסורתי. לא היה לנו מנהל מבצעי, מנהל כספים, מנהלים בכלל. לא הייתה שדרת ניהול והיינו קצת אלרגיים למילה הזו.
בהתחלה הגדרתי זאת כ"מנהלת מעורבות ראשית" כי זה רוב מה שאני עושה. אני מנכ"לית מסורתית ברמות רבות, אבל באופן בסיסי קיימת שאלה איך מגיעים מארגון מבוזר, שמבוסס על הסכמה בין האנשים שהיא הבסיס של האירוע התרבותי הייחודי הזה, למינוי בן אדם אחד שיהיה אחראי על הכול.
ובכן, זה היה צורך כי אם רצינו להיות גמישים ואם רצינו לגדול, ולמעשה אם רצינו שיהיה לנו מקום בעולם, זה לא היה קורה עם מנגנון קבלת החלטות שמבוסס רק על הסכמה (קונצנזוס) בין חברים.
אני נמצאת שם כבוררת בנקודות הקצה של ההחלטות וכשביטלנו את האירוע ב-2020, לא היה על זה דיון. אבל אני עדיין זו שמציגה את הדברים, כי אם יתברר בדיעבד שמדובר ברעיון גרוע, אני זו שאספוג את הביקורת.
וכמנכ"לית, האם את רואה הטמעה של חזון עצמאי משלך לארגון כחלק מתפקידך?
אני לא חושבת שהדרך שבה אני מנהלת את החזון של "ברנינג מן" היא מסוג האוטוקרטיה שהולכת מלמעלה למטה במורד ארגון היררכי.
אנשים רבים רואים ב"ברנינג מן" אירוע גדול; מה שלעתים קרובות נסתר מהם הוא שאנחנו בעצם מפגש תרבותי של קהילות זעירות. הקהילות הזעירות הן, למשל, קבוצות האנשים שמשתפות פעולה על בניית מכונית, שהיא יצירת אמנות ורק אז הם מסיעים אותה. וכך קהילה קטנה כזו קבעה את צורת המשילות שלה: איך לנהל כסף, איך להביא לשם את כלי הרכב, איך להקים מאהל ביחד. ההחלטות, שאני מקבלת כדי להפיץ את התרבות, מגיעות מהעזרה שלי לעודד את הקהילות האלה.
האם אי פעם קרה שמה שחשבת שהוא הכי טוב ל"ברנינג מן" התנגש עם הקהילה באופן נרחב יותר, ואיך הסתדרת עם זה?
יש כל הזמן איזון בין למשוך ולדחוף. כשביקשנו מהקהילה לתרום חלק ממחיר הכרטיסים בשנה שעברה, היו בה חברים שהיו מאה אחוז בעד הרעיון, והיו אחרים שזעמו על כך שבכלל העזנו לבקש. העבודה שעשינו באביב שעבר ובסתיו להמשיך בגיוס כסף הייתה לגמרי לצרכי ההישרדות של הפרויקט, ולא כדי לרפד את הכיסים שלנו. אבל הייתי אומרת שחלק מהמשוב שקיבלנו מהשטח ושהדהד ברשתות הצביע על זה שישנם אנשים בקהילה שמאוד התאכזבו שעשינו זאת.
ההחלטות שלי מתקבלות לעתים קרובות מנקודת מבט מוסדית וקהילת "ברנינג מן" הייתה רוצה שיתקבלו מהלב, אם ניתן לקרוא לזה כך. זה סוג של פינג-פונג שחוזר על עצמו: עסקים, תרבות, עסקים, תרבות.
פסטיבל "ברנינג מן" הפסיד הכנסות משמעותיות כשהאירוע של 2020 בוטל. מה עשיתם כדי להחזיר את הכסף שלא נכנס?
תמיד הסתכלו עלינו כאילו מקור ההכנסות העיקרי שלנו הוא בלאק רוק סיטי (האתר במדבר נבאדה בו האירוע מתקיים). הרגע הזה בזמן העניק לנו אפשרות לשנות זאת.
לתת לאנשים אפשרות לתרום את כרטיסיהם בחזרה היה צעד חשוב מאד, כי כבר החלטנו לא לגלגל את הכרטיסים לשנה הבאה. מנקודת מבט עסקית, זו הייתה החלטה פשוטה: אי אפשר לקחת 23 מיליון דולר בכרטיסים ולהעביר אותם לשנה הבאה רק כי מדובר ב-23 מיליון דולר שיהיו חסרים לי ב-2021. אבל כל האנשים האלה שאולי לא תרמו בעבר, יכלו כעת לתרום... וזה מה שקרה. ב-2019 היו לנו 6,000 אנשים שתרמו תרומה כלשהי. ב-2020, היו לנו 21 אלף.
ב-30 השנים האחרונות האירוע בנבאדה התרחב מכמה אלפי משתתפים לכמעט 80 אלף איש ב-2019, והיה מתח בין הפיכתו לנגיש ליותר לאנשים לבין דילול של העקרונות הקיצוניים, אולי אפילו של תרבות-נגד, שנמצאים בבסיס הפסטיבל.
מייסד "ברנינג מן", לארי הארבי, אהב לומר שאנחנו לא תרבות-נגד - אנחנו תרבות. מה שאנשים לוקחים מ"ברנינג מן" לעתים קרובות הוא תקווה לגבי איך יוכלו לפעול בתוך הקהילה שלהם, ורצון לחפש ולמצוא הזדמנויות אחרות להכיר אנשים. זה מאוד מעניין להיות לצד אנשים מכל מיני רקעים שונים, שאומרים שמה שקיבלו מ"ברנינג מן" דומה למה שקיבלו מהילדות שלהם או מבית הספר או מהחינוך הדתי שלהם. זו לא תרבות-נגד.
אנשים שהיו ב"ברנינג מן" ויש להם דעה לגבי מה השתנה בפסטיבל ולמה הם לא אוהבים אותו עכשיו אומרים פעמים רבות שזה בגלל שיש הרבה נראות לעולם החיצוני ושמגיעים לאירוע יותר מדי אנשים עשירים. הבעיה עם זה היא שלא משנה מי אתה, לא משנה מה רמת ההכנסה שלך, ביקור ב"ברנינג מן" יכול להיות אירוע משנה-חיים.
כשהאירוע הפך מוכר יותר הודות לאינסטגרם, חלק מהמשתתפים הביעו חשש שאנשים ירוויחו ממנו או יתפרסמו, בניגוד לערכים והעקרונות של "ברנינג מן". מה היתרונות והחסרונות בנראות כזו?
החלק הבעייתי בעיניי הוא החלק של ה"אינסטה". איך צילום תמונה ושליחתה לשאר העולם מגביר את תחושת המיידיות.
אני ראיתי צילום של "ברנינג מן" ב-1993 וזה מה שנתן לי השראה ללכת לשם. אחד התפקידים הראשונים שהיו לי בארגון היה תקשורת וצלמים. ובגלל שהייתי באמצע תואר שני בצילום, הרגשתי שצלמים נחשבים למשתתפים שווי ערך. אז אנחנו כן בעד צילומים וכן בעד האלמנט החזותי. זו פשוט המידה בה זה משתלט ומשפיע על החוויה, שאני חושבת שהיינו רוצים מעט לצמצם ולהקטין.
האם את צופה שהמגפה תשנה את האירוע בעתיד?
הוא כנראה יקטן. אני לא חושבת שנוכל לעשות אירוע שמגיעים אליו 80 אלף איש. אבא שלי היה בתחום הייצור, ואני זוכרת שלמדתי שלא מכבים את כל המכונות בחג ההודיה; מכבים חלק מהן, כי אם מכבים הכל, לוקח זמן רב מדי להתניע אותן אחר כך. אנחנו דומים: אנחנו יכולים לקטון מעט, אבל אנחנו לא יכולים להצטמצם ב-50% ולהיות פוריים פחות ב-50%.
וכמובן ישנו הצד הרוחני. אין תופעה מקבילה לכך שתושבי כוכב שלם יושבים בבית שנה שלמה וחושבים באופן ממשי על הדרך שבה הם חיים את חייהם האישיים. למה אתה צריך אנשים? מה הגישה שלך כלפי אנשים כשאתה כבר יוצא החוצה מהבית?
המגפה יצרה מין תרבות של פחד. "ברנינג מן" היה לעתים קרובות בעבר התרופה לפחד. לאחר הקורונה, אפילו יותר חשוב לטפח תחושה של חיבוריות ושל תקווה.
אז איך אנחנו מחזירים את האפשרות לבוא לבלאק רוק סיטי, ולעזור לאנשים להבין שהנושא הוא לא רק לבוא לפסטיבל? איך אנחנו מעבירים לאחרים את המסר על התכנסות בתוך הקהילות שלנו? אתה יכול לשים יצירת אמנות בכיכר העיר בטולדו, אוהיו, ושזה יהפוך למשהו שאנשים באים ויושבים סביבו ומדברים עליו.
כשאת דנה בהקטנת האירוע בשנה הנוכחית, על איזה הקטנה את חושבת?
המספר שדיברנו עליו הוא כ-65 אלף. אנשים יכולים להקים מאהל מעט יותר רחוק אחד מהשני. אם יהיו לנו מעט פחות אנשים, יהיה לאלה שבאים יותר מקום.
עקרונות הברנינג-מן
● הכללה רדיקלית כל אחד יכול להשתתף תוך מתן כבוד ושלילת דעות קדומות
● הענקת מתנות נתינה ללא ציפייה לתמורה
● אי מסחריות חל איסור על מסחר או סחר חליפין ופרסום או הפצה של רעיונות מסחריים או מותגים בשטח הפסטיבל
● עצמאות אישית עידוד עצמאות, עשייה עצמאית וגילוי יכולות אישיות.
● מאמץ קהילתי עידוד וקידום כל סוג של עשייה קבוצתית, חיבור חברתי, אמנות ותקשורת מקדמת בי באי הפסטיבל
● אחריות אזרחית כל משתתף בפסטיבל לוקח אחריות על עצמו ועל הסובבים אותו
● שמירה על הסביבה חל איסור להשאיר פסולת או כל סימן אחר שיפגע בסביבה במקום
● השתתפות שינוי באדם או בחברה, יכול לקרות מתוך פעולה. לכן, כולם מוזמנים להשתתף בפסטיבל
● מיידיות המשתתפים נקראים לחוות את עצמם ואת סביבתם בצורה מיידית ובלתי אמצעית
