עריכה גנטית והמין האנושי / צילום: Shutterstock
באביב 2014, היה לג'ניפר דודנה סיוט.
הביוכימאית מברקלי הייתה שותפה להמצאה של טכנולוגיה חדשה ועוצמתית, שאפשרה עריכה של הגנום האנושי - הישג שהביא לה את פרס הנובל בשנת 2020. החידוש היה מבוסס על תכונה, או אם תרצו, "טריק", שבקטריות משתמשות בו כבר מיליארד שנים כדי להילחם בנגיפים - כישרון מאוד רלבנטי לנו בימים אלה.
בדנ"א שלהן, בקטריות מפתחות "קריספר" (CRISPR - "רצפים חוזרים בצברים", הסבר מיד) שיכול לזהות נגיפים שתוקפים אותן - ואז לקצוץ אותם לחתיכות. דודנה ואחרים התאימו את המערכת ליצירת כלי שבעזרתו ניתן לערוך את רצף הדנ"א, ובכך נפתחה בפניהם האפשרות לרפא מחלות גנטיות, ליצור תינוקות בריאים יותר, להמציא חיסונים חדשים ולסייע לבני האדם במלחמתם נגד הנגיפים.
אבל הסיוט של דודנה לא נגע לאפשרויות החיוביות האלה. בחלומה, התבקשה לפגוש מישהו שרצה ללמוד על הצברים האלה. כשנכנסה לחדר הישיבות, התכווצה: מי שישב מולה היה אדולף היטלר, אבל עם פרצוף של חזיר. "אני רוצה להבין את ההשלכות של הטכנולוגיה המדהימה הזו שפיתחת", אמר לה בחלומה.
ארבע שנים אחרי המקרה הזו, מדען סיני צעיר בשם הא ג'יאנקוי, שהשתתף בחלק מהכנסים שבהם הציגה דודנה את עבודתה, השתמש בצברי ה־CRISPR ליצירת "תינוקות המעצבים" הראשונים בעולם: שתי תאומות שהדנ"א שלהן נערך כדי להסיר גן שגורם ליצירת קולטן לנגיף הגורם לאיידס.
זה הביא מיד לפרץ של יראת כבוד, ומיד אחריו זעזוע. זרועות הונפו באוויר, ועדות התכנסו. אחרי יותר משלושה מיליארד שנות אבולוציה של החיים על פני כדור הארץ, מין אחד (אנחנו) פיתח את הכישרון ואת התעוזה לקחת לידיו את המושכות לגבי עתידו הגנטי. נראה שחצינו את הסף אל תוך עידן חדש לגמרי, אולי אפילו עולם חדש ומופלא, כשהאסוציאציות העולות הן של אדם וחווה נוגסים בתפוח המעניק תבונה או פרומתיאוס, הגונב מהאלים את האש ומעניק אותה לבני האדם.
המדרון החלקלק
היכולת החדשה הזו לערוך את הגנים שלנו מעלה שאלות מרתקות - ומטרידות. האם עלינו לשנות את עצמנו כבני אדם כדי להפוך את עצמנו לפחות פגיעים לנגיפים קטלניים? זה נראה כמו אפשרות מדהימה, בייחוד בלב המגפה. ומה לגבי ניסיון להיפטר מחירשות או עיוורון? או קומה נמוכה? או מדיכאון?
ואם תרופות כאלה יהיו אפשריות ובטוחות, למה לא ללכת רחוק יותר, ולהרשות להורים לשפר את ילדיהם - לתת להם מנת משכל יותר גבוהה, שרירים חזקים יותר, גובה רב יותר או גוון מועדף של גוון עור ושיער?
המדרון החלקלק הזה אמור לגרום לנו לשקול גם את היתרונות הנפלאים וגם את השאלות המוסריות שמעלה הטכנולוגיה החדשה והמופלאה הזו. מה יכולים צברי ה־CRISPR לעשות לגיוון במין האנושי? אם כבר לא נהיה נתונים להגרלה טבעית של תכונות, האם זה יחליש את יכולתנו להיות אמפתיים ולקבל את הזולת? אם השיפורים המדהימים המוצעים בסופרמרקט הגנטי אינם ניתנים בחינם (והם לא), האם זה יגדיל באופן משמעותי את אי השוויון - ואפילו יקודד אותו באופן קבוע במין האנושי?
בואו נתחיל בתיאור המקרים הכי פחות שנויים במחלוקת: תיקון מחלות איומות שנוצרות עקב מוטציות פשוטות, כמו אנמיה חרמשית. ויקטוריה גריי ממיסיסיפי, החלימה ממחלה זו בשנה שעברה, לאחר שהוסרו ממנה תאי גזע ונערכו בעזרת צברי CRISPR.
זה לא עורר שערורייה, מפני שהעריכה הגנטית נעשתה בתאים של אדם מבוגר ולא הפכה לתורשתית. אבל טיפולים כאלה עולים יותר ממיליון דולר. גישה יעילה יותר יכולה לתקן את המוטציות הגורמות לאנמיה חרמשית בעוברים בשלב מוקדם בהתפתחות, כך שהמחלה לא תופיע אצלם או אצל אף אחד מצאצאיהם. אז למה לא לבצע שינויים כאלה, ולסלק את המחלה מהמין שלנו?
סיבה אחת לזהירות היא סכנת התוצאות הלא מתוכננות. כך לדוגמה, אנשים שמקבלים העתק של הגן הפגום הגורם לאנמיה חרמשית רק מהורה אחד לא מפתחים את המחלה, אבל הם כן מפתחים עמידות בפני רוב הצורות של מלריה. אבל בואו נניח שהחוקרים יצליחו להראות, שניתן לסלק מהגנום את המוטציה המביאה לאנמיה חרמשית באופן בטוח. האם תהיה סיבה כלשהי לאסור על זה?
אולי. חישבו על בחור צעיר ונחמד בשם דיוויד סאנצ'ז. הוא נער אפרו אמריקאי מקליפורניה. בחור מקסים, נבון ואמיץ, שאוהב לשחק כדורסל - חוץ מהזמנים בהם האנמיה החרמשית גורמת לו להתקפל מכאבים. סאנצ'ז הוא אחד הכוכבים של הסרט הדוקומנטרי "טבע האדם" המשודר בנטפליקס, ועוסק בצברי ה-CRISPR. "הדם שלי לא כל כך אוהב אותי", אמר בסרט.
מתיו פורטיאוס, רופא ילדים וחלוץ בעריכה גנטית באוניברסיטת סטנפורד עזר לטפל בסאנצ'ז. "אולי יום אחד עם CRISPR יוכלו להיכנס ולשנות את הגן בעובר כך שהילד, כשייוולד, לא ייוולד עם אנמיה חרמשית", אומר לו פרוטאוס בסרט.
עיניו של סאנצ'ז בורקות. "זה די מגניב", הוא אומר, ואז משתהה לרגע. "אבל זה צריך להיות משהו ששואלים את הילד אחר כך". כשהוא נשאל למה, חשב על כך לרגע. "יש הרבה דברים שלמדתי מזה שיש לי אנמיה חרמשית", ענה. "למדתי להיות סבלני כלפי כולם, למדתי להיות חיובי". אבל האם לא היה רוצה להיוולד בלי המחלה? שוב, הוא משתהה לפני שהוא עונה. "לא, אני לא מקווה שהייתי נולד בלעדיה. אני לא חושב שהייתי הופך להיות מי שאני אם לא הייתה לי אנמיה חרמשית", הוא אומר ומחייך חיוך רחב.
זו דעה אמיצה וראויה להערכה, אך קשה לי להעלות על הדעת בחור צעיר שבוחר להתמודד עם אנמיה חרמשית, לו הייתה לו האפשרות לחיות בלעדיה. קשה אפילו יותר לדמיין הורים, בייחוד כאלה שחיו חיים שלמים עם אנמיה חרמשית, שיחליטו שהם רוצים שגם ילדיהם יחלו בה.
בשנה שעברה איתרתי את סאנצ'ז כדי לדון אתו על העניינים האלה. כיום החשיבה שלו שונה. האם היית רוצה למצוא דרך, שאלתי, לוודא שילדיך ייוולדו בלי אנמיה חרמשית? הוא ענה לי "כן. אם זו אפשרות, אז כמובן שכן".
מה לגבי האמפתיה שלמד בגלל שיש לו המחלה? "אמפתיה זה דבר מאוד חשוב. זה משהו שבאמת הייתי רוצה להעביר לילדים שלי, אבל לא הייתי רוצה שילדיי או ילדים אחרים יעברו מה שאני עברתי".
כפי שמתאר זאת סאנצ'ז, מכשלות כמו מחלות או מוגבלויות לעתים קרובות בונות אופי, מלמדות שיעור בקבלת הדין ומעודדות חוסן נפשי. יתכן והן קשורות אפילו ליצירתיות. קחו לדוגמה את מיילס דיוויס, שהכאב הכרוך באנמיה חרמשית הביא אותו להתמכרות לסמים ואלכוהול. ייתכן והמחלה הובילה למותו. אך ייתכן גם שהיא הובילה אותו להיות המוזיקאי פורץ הדרך שהיה, וגרמה לו להקליט אלבומי מופת כמו "Kind of Blue" ו"Bitches Bew", שניים מאלבומי הג'ז הגדולים ביותר בתחום. האם מיילס דיוויס עדיין היה מיילס דיוויס, בלי האנמיה החרמשית?
האתלטיקה של העתיד
שאלה אפילו יותר מאתגרת תעלה אם בעוד כמה עשורים נמצא דרכים בטוחות לערוך את הגנים הגורמים נטייה לסכיזופרניה, הפרעה דו-קוטבית ודיכאון. סילוק ההפרעות הפסיכולוגיות האלה מהתמונה ימנע מהאנושות סבל עצום, אבל יכול להוביל לכך שיהיו בקרבנו פחות גאונים כמו וינסנט ואן-גוך וארנסט המינגווי, שאמנותם עוצבה במידה רבה על ידי התמודדותם עם ההפרעות האלה.
האם הייתם מרפאים את ילדכם מסכיזופרניה לו ידעתם שהמחלה תהפוך אותו לאמן פורץ דרך? האם זו צריכה להיות החלטה של ההורים? של הממשלה? רובנו, אני חושב, לא היינו רוצים שהממשלה תאסור עלינו להגן על ילדינו ממחלות כאלה, אפילו במחיר של הפיכת התרבות שלנו לפחות עשירה.
ומה לגבי חציית הקו המטושטש שבין טיפולים נגד מחלות לבין שיפורים גנטיים? חישבו על מסת שריר. יש גן המונע המשך גדילה של שרירים לאחר שהגיעו לרמה נורמלית. דיכוי הגן הזה עלול להסיר את הבלמים. חוקרים כבר עשו זאת על מנת לייצר עכברים חזקים מאוד ובקר עם "שרירים כפולים".
מנהלי תחרויות אתלטיקה יתעניינו מן הסתם בסוג כזה של עריכה גנטית, וגם הורים דוחפים שירצו לראות את ילדיהם זוכים בפרסים ילכו בעקבותיהם. אז מה נאמר להורים שרוצים להשתמש בעריכה גנטית על מנת לייצר ילדים גדולים וחזקים יותר? כאלה שיוכלו לרוץ מרתון, לשבור שרשראות ברזל בידיהם או לכופף פלדה?
ויותר מכך, התפיסה שלנו לגבי אתלטיקה תשתנה לגמרי. במקום להעריך את ההתמדה של הספורטאים, נתרשם מיכולות הקסם של המהנדסים הגנטיים שלהם. קל לשים כוכבית לצד ההישגים של ספורטאים מפורסמים כשהם מודים שהשתמשו בסטרואידים. אבל מה נעשה אם מסת השריר הנוספת שיש לספורטאים האלה נמצאת שם בגלל הגנים? עד כמה זה משנה אם הגנים האלה נקנו על ידי הוריהם בכסף ולא התקבלו בזכייה בהגרלה של הטבע?
אנו צפויים להיתקל בגבול שערורייתי אפילו יותר אם וכאשר עריכה גנטית תוכל לשפר יכולות קוגניטיביות כמו זיכרון, יכולת ריכוז, עיבוד מידע ואולי אפילו את המושג המעורפל של אינטליגנציה באשר היא. מדענים כבר הצליחו לשפר את זיכרונם של עכברים, בין היתר באמצעות הנדוס הגן האחראי על ייצור קולטנים בתאי עצבים.
ההסכמה היום בין חוקרי אתיקה במדע היא שלא ראוי לבצע עריכה בגנים המועברים בתורשה, אלא אם יש בכך צורך רפואי. אבל ככל שעריכה גנטית תהפוך לבטוחה יותר, לא כולם יסכימו על כך שלא מוסרי להשתמש בה להשגת שיפורים. למעשה, יהיו כאלה שיגידו שיצירת תינוקות בריאים יותר היא טובה מבחינה מוסרית, ואולי אפילו בגדר חובה מוסרית.
למה שלא נשאיר את ההחלטות האלה על עריכה גנטית לאנשים פרטיים ולהורים, כפי שאנו עושים לגבי החלטה לעשות ילדים? "אני לא רואה איך סילוק של נכות או הענקת עיניים כחולות או הוספת 15 נקודות למנת המשכל מהווה איום על בריאות הציבור או על המוסר", אמר ג'ורג' צ'רץ' מאוניברסיטת הרווארד, מחלוצי העריכה הגנטית.
דמיינו עולם שבו הנדסה גנטית נקבעת בעיקר על בסיס בחירה אישית חופשית, עם מעט רגולציה ממשלתית, וללא וועדות אתיקה ביולוגיות טרחניות שקובעות את הסייגים. תוכלו לגשת למרפאת פוריות, כאילו נכנסתם לסופרמרקט גנטי, ותהיה שם רשימה של תכונות שתוכלו לרכוש עבור ילדיכם.
האם הייתם נפטרים ממחלות גנטיות מסוכנות? בוודאי. אני באופן אישי הייתי מוודא שלא יהיו לילדים שלי גנים העשויים להביא לעיוורון או לחירשות. אך מה לגבי הימנעות מגובה מתחת לממוצע, משקל מעל הממוצע או מנת משכל נמוכה? רבים מאיתנו היו בוחרים גם באפשרויות כאלה. אפילו הייתי בוחר באפשרות לתשלום נוסף אם זה מבטיח גובה ומנת משכל מוגדלים. יהיו גם אנשים שימצאו צידוקים לקביעת מין הילוד והנטייה המינית בהמשך החיים.
בנקודה זו, עריכה גנטית מתחילה באמת להיראות כמדרון חלקלק. ללא מגבלות או דגלים אדומים, אנו עשויים להתגלגל במורד המדרון במהירות בלתי נשלטת, ולזרוק לעזאזל בדרך את הגיוון החברתי.
לאפשר להורים לקנות את הגנים הטובים ביותר לילדיהם גם יגרום להגדלת אי השוויון. הברית החברתית העולה מהאמונה האמריקאית שכל בני האדם "נבראו שווים" תופר, אם נהפוך אי-שוויון כלכלי לאי-שוויון גנטי.
להנדס את עתידנו הגנטי
כשהתברר לג'ניפר דודנה שהכלי שהייתה שותפה בהמצאתו יכול לסייע בעריכת גנים אנושיים, תגובתה המידית הייתה נגד. לשנות גנים של ילד, אמרה, נראה היה לה לא טבעי. "באותם ימים ראשונים התנגדתי לזה באופן אינסטינקטיבי", אמרה.
אבל אז היא התחילה לשמוע סיפורים מאנשים שסבלו ממחלות גנטיות. "כאמא, נגעו לליבי במיוחד מקרים של ילדים", אמרה. בהדרגה היא הגיעה להבנה שצריך להיזהר מהטלת איסור גורף או מגבלות קשיחות בנושא. כפי שאמר משתתף אחד בכנס שארגנה, "יום אחד אולי יסתכלו עלינו ויגידו שהיינו לא מוסריים, משום שלא השתמשנו בעריכה גנטית כדי להפחית סבל אנושי".
גם דעותיי שלי על עריכה גנטית התפתחו במהלך הזמן. כשהתחלתי לכתוב על הנושא, ישבתי על המרפסת בביתי ברובע הצרפתי בניו אורלינס וניסיתי לעבד את המחשבות שהתרוצצו בראשי. הרובע הצרפתי תסס באותו סוף שבוע. היה מרוץ אופניים בעירום במטרה לעודד בטיחות בדרכים (מוזר ככל שזה נשמע). התקיימו תהלוכות לכבוד השפית הקריאולית וחלוצת זכויות האדם לאה צ'ייס. נערך גם מצעד הגאווה השנתי ומסיבות רחוב שהיו קשורות אליו. ולצד כל אלה חי בשלום גם פסטיבל העגבניות הקריאולי בשוק הצרפתי. חוואים ושפים התפארו במגוון הרחב של עגבניות מקומיות, הגדלות ללא התערבות גנטית.
ישבתי על המרפסת שלי והשקפתי בהתפעלות על המגוון האנושי החולף תחתי ברחוב: נמוכים, גבוהות, גייז, סטרייטים, טרנסים, שמנות ורזים, כהים ובהירות. קבוצה אחת של אנשים ששוטטה בין ההמון לבשה חולצות של אוניברסיטת גלודט הייחודית, בה כל הלימודים מתנהלים בשפת הסימנים ותיקשרו ביניהם בשפה.
ההבטחה הטמונה ב־CRISPR היא שיום אחד נוכל לבחור איזה מאפיינים שנרצה לראות בילדינו ובכל צאצאיהם אחריהם. אבל למראה הרובע הצרפתי התוסס בעושר המגוון שבו, עלה בדעתי שבהבטחה הכרוכה ב־CRISPR טמון גם איום. לטבע לקח שלושה מיליארד שנים לארוג יחד את חומרי הדנ"א האלה כך שייווצר המגוון המורכב - לעתים קרובות בלתי מושלם - המאפיין אותנו כחברה אנושית.
האם אנו צודקים במחשבה שעתה עלינו לסלק מהגנום מה שנראה לנו כליקויים? האם נאבד את הגיוון שבינינו? את הצניעות, את האמפתיה? האם נהפוך לבעלי טעם תפל יותר, כמו העגבניות המהונדסות?
אני עדיין חושש לגבי זה. אבל ההתקדמות בטכנולוגיית CRISPR, יחד עם ההרס שגרמה מגפת הקורונה גרמו לי לפתח גישה פתוחה יותר לעריכה גנטית. כיום אני רואה את ההבטחות הטמונות ב־CRISPR יותר מאשר את הסכנות. אם נשתמש בה בתבונה, טכנולוגיה ביולוגית יכולה לעזור לנו להילחם בנגיפים קטלניים ולהתגבר על פגמים גנטיים רציניים.
לאחר מיליוני מאות שנים בהן האבולוציה קרתה באופן "טבעי", בני אדם הצליחו לפרוץ את קוד החיים ולהנדס את עתידנו הגנטי. או, עבור אלה המתייחסים לחיתוך גנטי כ"לשחק את אלוהים", בואו ננסח זאת כך: הטבע והאל הטבעי, בתבונתם, גרמו להתפתחותו של מין שלמד לשנות את הגנום שלו בכוחות עצמו.
כמו כל תכונה אבולוציונית, היכולת החדשה הזו עשויה לעזור למין שלנו לשגשג - ואולי אפילו לייצר מין שיבוא בעקבותינו. או שלא. יכול להיות שזו אחת התכונות האבולוציוניות האלה שמובילות מין בדרך שמסכנת את שרידותו. האבולוציה היא הפכפכה.
לכן מומלץ לכולנו לנסות לשרטט את גבולות החדר הזה שאנו עומדים בפתחו, חדר מלא מסתורין אך גם מלא תקווה. לא הכול צריך להיקבע מיד בהתחלה. אנו יכולים להתחיל בשאלה איזה עולם היינו רוצים להשאיר לילדינו. ואז נוכל לגשש את דרכינו קדימה יחד, צעד־צעד, ועדיף יד ביד.
וולטר איזקסון הוא מחברן של ביוגרפיות על אלברט איינשטיין, לאונרדו דה וינצ'י, בנג'מין פרנקלין וסטיב ג'ובס. המאמר הנוכחי הוא עיבוד של חלק מספרו, "שוברת הקוד: ג'ניפר דודנה, עריכה גנטית והעתיד של המין האנושי"