מנצור עבאס בבית הכנסת בלוד / צילום: צילום מסך, כאן 11
"יומן יקר, הבה נשים קץ לפרויקט הדו קיום", כתב אסמאעיל האנייה בתחילת החודש, לאחר שהסב אל עוד איפטאר אחד בפזורה הקטרית.
למה אתה מתכוון, אחי? שאל היומן.
"אני מתכוון לנפתלי בנט ולמנסור עבאס", השיב האח אסמאעיל.
"לא למסגד הקדוש, ולשכונת ג'ראח הצדיק?", השתומם היומן.
ריש גלותא מישיבת דוחא ניענע בראשו. מה שבאמת הדאיג אותו, הוא אמר, הרבה יותר מכל דבר אחר, היה החשש מפני אינטגרציה. היילך עבאס אצל הבנט, כדי לעשות לביתם של שולחיו? היורשה לכונן גשר אל מדינת המתיישבים הציוניים? היעניק סיבה לערביי 48 להיות שייכים ל21, השנה והמאה?
מי שלא היו בטוחים, אל נכון בטוחים עכשיו. "הרסנו את פרויקט הדוקיום", צהל האנייה בבוקר שאחרי, על רקען של הריסות עזה.
חמאס היה יכול לחסוך איזה 3,000 טילים. נפתלי בנט הקדים למלא את מבוקשו של האנייה עוד לפי שחרבו רוב מגדלי עזה. הוא הסביר, באותו טון משכנע השמור לרוב הסבריו, כי ממשלה בהשתתפות רע"ם לא תוכל לטפל כהלכה בערים המעורבות.
התחביב הישן והגבהים ההירואיים
איזה כשל לוגי. במקום להקים ממשלה עם ערבים המעוניינים בדיאלוג, הבה נקים ממשלה בלי ערבים; במקום להסתמך על עניין חדש ומפתיע בהשתלבות ובהשתתפות, הבה נצא מגדרנו להבטיח את אי השתלבותם ואת אי השתתפותם.
הימין הציוני והלאומנים הערביים חזרו אל תחביב ישן, בן 90 שנה לפחות: הם מתפללים אלה להצלחת אלה בתוך קהילותיהם, כדי שהחרב תוכל להתהפך ביניהם באין מפריע. עיינונא בעמודי "אדיפאע" ו"פלסטין" של יפו במהלך הבחירות האחרונות לקונגרס הציוני שבהן עדיין התמודד ז'בוטינסקי, ב1935.
מה החמיץ הגיונו הכושל של מר בנט היה אפשר לראות בשבוע שעבר בלוד המיוסרת. מנצור עבאס סר אליה, והתלווה אל ראש העיר האנטי ערבי שלה, כדי לבקר בבית כנסת שפורעים ערבים הציתו, ולהשמיע בו מלים היסטוריות.
"אני חושב שזאת הייתה שגיאה של מיעוט, של קומץ קטן", אמר עבאס, בעוד ראש העיר רביבו מתבונן בשתיקה. "אין מקום לקבל את זה, במיוחד איך שאנחנו המוסלמים כואבים כאשר יש פגיעה במסגדים שלנו. אנחנו גם צריכים להבין את הצד האחר בנושא הזה".
אין לי כל מושג אם פיו של מנצור עבאס ולבו שווים. אבל מותר לנו בהחלט להעריך פוליטיקאי על סמך הצהרותיו, בייחוד כאשר הן אינן עומדות להועיל לו. חבריו לרע"ם התנערו ממנו. היהודים, שעמדו להקים ממשלה על כתפיו, משכו בכתפיהם. אבל עבאס העפיל לגבהים הירואיים כאשר הכריז שהוא לא יחזור בו אף כמלוא הנימה מדברי ההבנה והפיוס, גם אם יצטרך לחזור ולהיות רופא שיניים.
"את הצד האחר"
ממה נפשך, הוא עמד בבית כנסת בלוד, בעיצומה של כמעט מלחמת אזרחים, והטיף למוסלמים את הצורך להבין "את הצד האחר".
דברי עבאס הזכירו לי את נאומו של אחמד טיבי במליאת הכנסת ביום השואה הבינלאומי, ינואר 2010. "זה הרגע שבו אדם חייב להשיל מעליו את כל כובעיו הלאומיים או הדתיים, להשיל את השוני, ולגלום גלימה אחת ויחידה - גלימתו האנושית, ולהביט בעצמו ובסביבתו ולהיות בן אנוש. בן אנוש בלבד".
קריאות ביניים פרצו אז מספסלי ש"ס, ויושב ראש הכנסת ראובן ריבלין היסה את הצועק. "שמעת פה דברים שעוד לא נשמעו בכנסת", הוא קרא. אומרים, שזה היה "הנאום הטוב ביותר בתולדות הכנסת". וגם אם לא הטוב ביותר, בוודאי אחד המפתיעים ביותר.
אבל טיבי עמד לכל היותר במבחן קריאות הביניים. מנצור עבאס בבית הכנסת בלוד עמד לעומת זאת בקו האש, פשוטו כמשמעו, הן מצד עמו הנרגן והן מצד שכניו שומרי הטינה. והוא עמד על דעתו.
את מנצור עבאס של לוד היה צריך לחפש בהתאמצות מיוחדת, שעל מנת לכלול אותו בממשלה חדשה; לא כדי שיספק את הקול ה61, אלא כדי שייתן תוקף לשאיפה לדו קיום.
זה במה שנוגע לרופא השיניים. הבה נקפוץ עכשיו אל הפרופסור למדע המדינה.
אסעד גאנם מאוניברסיטת חיפה השיב את התשובה הערבית הגאה להתרפסותו של עבאס. ברשימה ב"הארץ" (15 במאי, תחת הכותרת "כך נראה אפרטהייד בשיאו"), פרופ' גאנם הכריז כי "בעוד שניים־שלושה עשורים, כשמשטר האפרטהייד בארץ יתפורר, נהיה כולנו אסירי תודה לצעירים האלה ולעמיתיהם בפלסטין".
הצעירים האלה, שהציתו את בית הכנסת, שסקלו את היהודי, שהטילו את בקבוק התבערה; הצעירים האלה "שלא היו מוכנים להשלים עם עליונות יהודית", לפי פרופ' גאנם, ש"בעבורם, אין הבדל בין אריאל לכרמיאל, בין שכם לנצרת".
האם ראיית הנולד של פרופ' גאנם מיוסדת על ניתוח, או על אינטואיציה? על פיזיקה או על מטאפיזיקה? האומנם אין הוא מביא בחשבון את האפשרות, שמדינת העליונות היהודית תילחם על חייה, ונהרות של דם ישטפו את הגליל ואת המשולש ואת הפזורה הבדואית, ומישהו עלול חס ושלום לטבוע בהם?
אני מגלה בהפתעה, שלפני 11 שנה שוחחתי עם פרופ' גאנם על עתיד הנסיעה בכבישי הגליל. שאלתי אותו אם אוכל לנסוע בהם בביטחון בעוד עשר שנים. תיארתי את השיחה ברשימה שכתבתי ב-2014, תחת הכותרת "התפרים נפרמו": "זה היה במהלך ארוחת ערב, והפרופסור המופתע הפסיק לרגע קצר את הלעיסה, לפני שמיהר להתעשת. 'לא', הוא אמר. 'לא תוכל'".
פרופסור גאנם עמד בדיבורו. אבל אני דווקא הייתי מעדיף עכשיו את חוכמתו ואת אנושיותו של רופא שיניים פשוט אחד.