התפרים נפרמו

אינתיפאדת האחרי-אפטאר מגישה לליברמן את "המשולש-הקטן-החוצה" בעטיפת צלופן

כמה שזה נשמע מוכר. "אנחנו שישים שנה ביחסי שכנות טובה, יש לי חברים משם, אנחנו הולכים לאכול שם, לעשות קניות. אני הולך עם הנכדים לאכול גלידה שם. אבל היום הכול השתנה. יחסי השכנות בינינו כבר לא יהיו אותו הדבר. אני לא יודע מה קרה לתושבים שהיו מתונים. גם כשהיו הפגנות הן לא היו אלימות. פגעו באנשים, שרפו מכוניות ואף ניסו לפגוע בנו. אנחנו מפחדים. הלילה השתנו החיים שלנו לחלוטין".

מי אמר למי ומתי? קרואטי על סרבי? מוסלמי בוסני על סרבי או על קרואטי? ארמני בנגורנו קרבך על שכנו האזרי? רוסי על צ'צ'ני? טוצי מרואנדה על שכנו ההוטו? או, לפני 67 שנה, מוסלמי על הינדו והינדו על מוסלמי בהודו המתחלקת? או לפני 73 שנה, יהודי על שכנו הפולני, או הליטאי, או האוקראיני?

מה מוטרפת היא המהירות שבה השכנות הטובה הופכת לא סתם לשכנות רעה, אלא לשנאה פתולוגית, לאלימות רצחנית, לסכין בגב ולמאכלת בלב. כאשר זה קורה, נפרמים כל התפרים, מתבטלות העכבות, ומתמוטטת הציוויליזציה. עם כל חשיבותו של שלטון החוק - וכמובן אין לו תחליף - שלומה של החברה תלוי לפחות בשיעור מסוים של וולונטריות. הרצון החופשי מוכרח למלא תפקיד כלשהו.

תיבת הפנדורה

הקורא לא התקשה לנחש את מקור הציטוט שלמעלה. הוא בא מפי אבנר חדאד, תושב שער אפרים. "שם", במונולוג הקצר שלו, הוא העיר הערבית השכנה קלנסווה (באתר Ynet, ב-5 ביולי).

עכשיו אנחנו יודעים, אם לא הקדמנו לדעת, שההתאפקות אצל "הפלסטינים אזרחי ישראל" הייתה כרוכה בנשיכת שפתיים ובקמיצת אגרוף. זאת אומרת, היא לא הייתה טבעית, היא לא שיקפה מצב דעת ובוודאי לא ציינה העדפה. השאלה היא כמובן אם יהיה אפשר לחזור ולסגור את תיבת הפנדורה לפחות לזמן מה.

כבר היו דברים מעולם. מלחמת האזרחים בלבנון, שהתחילה ב-1958, כובתה, ונדחתה ב-17 שנה. כיוצא בזה, להשמדת העם ברואנדה ניתנו רמזים מוקדמים עוד באמצע שנות ה-60 של המאה שעברה, אבל שיאה נדחה בשלושים שנה. טבח מסיבי של ארמנים התרחש בקיסרות העות'מנית בערך עשרים שנה לפני שהתרחשה השמדת העם הארמני באנטוליה.

לפני חמש שנים, בעקבות מסע אינטנסיבי בכבישי הגליל, שאלתי פרופסור ערבי ידוע למדי מאוניברסיטת חיפה אם הוא חושב שבעוד עשר שנים אוכל לנהוג באותם הכבישים באותה תחושת ביטחון. זה היה במהלך ארוחת ערב, והפרופסור המופתע הפסיק לרגע קצר את הלעיסה, לפני שמיהר להתעשת. "לא", הוא אמר. "לא תוכל".

המסובים חייכו. הם אולי חשבו את הדו-שיח לשעשוע רבע-אינטלקטואלי. אבל עכשיו אנחנו יודעים שהשעשוע היה יותר מרבע, ופחות מאינטלקטואלי. כביש 65, בצל הגבעות של המשולש הקטן, והכביש העולה מערד לעומר היו לשדות קרב. יישובים יהודיים הותקפו באופן שלא נראה בארץ מאז 1948. אמנם לתוקפים לא היה נשק חם, אבל זו רק הערת שוליים. אינתיפאדות מתחילות ברוגטקות ומסתיימות בטילים.

ניחוחות המהפכה

ערביי ישראל לא החליטו לפרוק עול באופן מוסדי ומאורגן. הרוב השקט אינם רוצים באלימות. אבל מעט מאוד מהפכות התחילו בהסכמת הרוב השקט. מיעוטים רעשניים ומסורים וקנאים לדבר השם הם המתחילים מהפכות, והם המנהיגים אותן. מהפכות ספונטניות בדרך כלל אינן מרחיקות לכת. כדי להצליח הן זקוקות ליד מכוונת ולגרעין קשה של מהפכנים.

אני חושב שקשה לטעות לפחות בעניין אחד: ניחוחות של מהפכה אמנם תלויים עכשיו בנחיריהם של ערבים ושל בדואים בארץ. אין למה שהם עושים שום היגיון חוץ מזה המהפכני. הם מוכנים להרוס את הדו-קיום, רופף כאשר יהיה; והם מוכנים לשמוט את הקרקע הכלכלית מתחת לרגלי הוריהם ושכניהם. הם מוכנים להסתכן בתוהו-ובוהו, מבלי לדעת מה יהיו תוצאותיו. מי שרוצים מוזמנים לחפש את ידה הארוכה של האסלאמית הצפונית, או את ידה הקצרה של האסלאמית הדרומית; או אפילו את ידו הנעלמה של לנין, שבסימן "מדע המהפכה" שלו גדלו איזה שני דורות של ערבים בארץ.

המוג'אהדין של המהפכה מוכנים גם להגיש את תכנית "המשולש-הקטן-החוצה" בעטיפת צלופן מרשרשת לאביגדור ליברמן. הצ'יף מחוף השנהב, מפציץ סכר אסואן, הוא האיש היחיד היכול לטעון שיש לו פתרון ארוך טווח לאינתיפאדת אחרי-האיפטאר: לצרף את קלנסווה ואת טייבה ואת טירה ואת בנותיהן ואת אחיותיהן למדינה הפלסטינית.

את דעתי בגנות טרנספר הנדל"ן הזה הבעתי יותר מפעם אחת. אבל אולי לכל הרוחות הוא צודק. מה עוד אפשר לעשות באזרחים, המתחילים לפעול במישרים להריסת המדינה שבה הם יושבים? אפשר להטיל עליהם משטר צבאי, או הסגר, או לכלוא אלפים מהם בבתי סוהר; ואפשר גם לוותר עליהם.

ואז נדע מה הם רוצים

זה רעיון איום ונורא שאולי הגיע זמנו. או לכל הפחות הגיע הזמן להעביר אותו בקריאה טרומית, כדי לעזור לקורבנותיו המיועדים להתרכז. ואחר כך אפשר להציע משאל-עם בין תושבי המשולש הקטן: האם אתם רוצים להוסיף ולהיות אזרחי המדינה, והאם אתם סומכים את ידיכם על איסור חוקי של הסתה נגד קיומה?

כמו כל משאל-עם טוב, השאלה תהיה מוזמנת ומגמתית. אבל יהיה אפשר להשיב עליה רק בכן, או בלא. ואפשר גם לחייב חוקית את כל תושבי המשולש להצביע במשאל-עם כזה. זכות ההימנעות תישלל. כל פתק שלא יהיה כתוב עליו "כן", ייחשב ל"לא", גם אם יהיה לבן, או מקושקש, או קרוע. ואז נדע מה הם רוצים.

מעולם לא היה ברור יותר מה ארורה הייתה 1967. מלחמת המגן הצודקת (בהחלט מגן, בהחלט צודקת) מוטטה את הגדר בין הפלסטינים של 1948 ובין הפלסטינים של 1967. היא שמה קץ לתקווה, שאמנם רווחה אז, שבארץ תתפתח קהילה ערבית לויאלית ומעוניינת.

הגדר שנפלה אז מקרבת את ישראל אל מלחמת אזרחים. יוכלו למנוע אותה רק עשרים שנה של הפרדה חוזרת בין 48 ל-67. אבל למי יש עשרים שנה.

צרו איתנו קשר *5988