דניס דמבובסקי הופר, מייסדת זנזיבראינפו / צילום: תמונה פרטית
כמו בהרבה מקרים בחיים, גם הקריירה של דניס דמבובסקי הופר נולדה במקרה. היא עבדה כמנהלת מותג בטמפו, ונסעה לחופשת צלילה בזנזיבר. זה קרה לפני שש שנים, והיה אמור להימשך זמן קצר. אבל אז היא ישבה עם הבעלים של המועדון, הוא דיבר איתה על שיווק, נוצר חיבור טוב, וההצעה לא איחרה להגיע - בואי לגור באי, ולנהל את המועדון. "בהתחלה היה מאתגר, במיוחד כי הרבה עובדים מקומיים לא מדברים אנגלית טובה והייתי צריכה ללמוד סווהילית. היום זה יתרון עצום בשבילי", היא מספרת.
מדובר במהלך לא טריוויאלי.
"זה התחיל אצלי כחוויה, ורצון להתנסות בסגנון חיים שונה. לגור בכפר אפריקאי בבית בוץ, שבו חשמל ומים זורמים הם לא דבר מובן מאליו. אין מזגן, וגם לא מאוורר. בהתחלה היה לי קשה ואז התרגלתי. כשחזרתי לארץ, בכל מקום היה לי קר".
"במשך חודשיים לא היה לי שם טלפון כי הוא נהרס, ולא קניתי חדש, כי היה לי כיף בפשטות. עבדתי מראשון עד שישי, משש בוקר עד שש בערב. רק בשבת היה לכאורה חופש, אבל תמיד היה איזה בלת"ם. את קמה בבוקר, ותוך חמש דקות את בחוף לבן, ושם המשרד. זה פותח לך את היום אחרת. הבנתי שהחיבור שלי לטבע הוא הכרחי כדי שאצליח. זו המוטיבציה שלי".
אז למה חזרת?
"אחרי שנתיים שבהן טיילתי, חוויתי והתמחיתי בזנזיבר ובטנזניה, הרגשתי שאני רוצה יציבות וזוגיות, הייתי כבר בת 30. שם ישבתי כל ערב בבר לבירת שקיעה, ופוגשים תיירים מכל העולם, אבל אין יציבות - האנשים מתחלפים. גם המשפחה והסביבה היו חסרות לי. תוך כמה חודשים אחרי שחזרתי מצאתי זוגיות, והיום הוא בעלי".
עם שובה לארץ החלה לעבוד כמנהלת מרקום בחברת ביוטכנולוגיה, ובמקביל הקימה פורטל תוכן על זנזיבר. "לא היה לי תקציב לחברה שתבנה לי אתר, אז קניתי דומיין ולוגו ב-15 דולר, ועשיתי הכול לבד, חוץ מקצת עזרה ממתכנת הודי.
"כל החיים הייתי שכירה, אז לא חשבתי שמתאים לי להיות עצמאית. אבל שני ההורים שלי עצמאים, וכל השנים הם אמרו שזה כן מתאים לי. באותו שלב אמרתי לעצמי שאם אני טוטאלית ונותנת המון שעות בעבודה, למה שלא אעשה את זה בשביל עצמי. גם הייתי מתוסכלת מהמרקום, והחלטתי שזה הזמן לצאת לעצמאות. ויתרתי על משכורת, רכב וטלפון. החזרתי הכול, והתחושה הייתה שאת יוצאת מהשער ואין לך כלום".
"לפני שלוש וחצי שנים, האתר הפך לעסק. פתחתי את 'זנזיבראינפו', חברת תיירות בוטיק המתמחה בתכנון חופשות בהתאמה אישית. בהתחלה לא הייתה לי מערכת גבייה, אז בצורה הכי אולד פשן שלחתי אנשים לספקים, שנתנו לי 15%. הייתי כמו ביץ' בוי בזנזיבר".
מה הייתה התובנה הכי חזקה מרגע שיצאת לעצמאות?
"הבנתי שאין מישהו שיכול להגיד לי 'לא'. כשאת עובדת בחברה, הרבה יוזמות ורעיונות מקבלים ברקס, כי את לא בדרג הנכון או כי זה לא הטיימינג הנכון לחברה. בעצמאות יש מקום לביטוי עצמי".
"בחודשים הראשונים למדתי לעבוד עם ספקים מחו"ל, מה שכולל חוזים ועורכי דין, כי לטנזניה יש את החוקים שלה. אפריקה זה לא מקום מערבי, והרבה דברים מתנהלים אחרת, קשה יותר ולא בטוח. זה הרבה מורכבות ולקיחת סיכונים. זה לא ריפה את ידיי, כי הכרתי את המקומיים שהם מקסימים ואמינים, ומאוד מסורים לעבודה".
"עם הזמן הבנתי שעדיף ששיטת התשלום תהיה להעביר מקדמות, ולא תשלום מלא. מצאתי מערכת גבייה באפריקה כדי שיהיה לי נוח לעבוד עם ספקים שם. בהרבה מקומות שמציעים טיולים לטנזניה וזנזיבר, המודל העסקי הוא גביית עמלת שירות מהלקוח. אני מקבלת את העמלה שלי רק מהספק".
"היום יש לי צוות קטן בארץ, וצוות באפריקה. אני הבעלים הבלעדית, אבל יש לי הסכמים עם קבלן משנה בטנזניה, שמנהל את האופרציה בשטח. כל הציוד ורכבי הספארי שם ממותגים כזנזיבראינפו".
איך עברת את שנת הקורונה?
"היא לא הייתה פשוטה בכלל. מחד, ענף התיירות היה סגור כמעט שנה ולא היו הכנסות בכלל, ומנגד הייתה הרבה מאוד עבודה. נאלצנו לטפל בהמון הזמנות שבוטלו והחזרים כספיים עבור לקוחות - זה לא פשוט כשבכל מדינה סטטוס הקורונה, ההנחיות וההתייחסות למצב הם שונים".
"היה חוסר ודאות שאו שהוא משתק אותך או שהוא גורם לך לפעול. בהתחלה זה שיתק אותי, חשבתי שרק עברתי לעצמאות וכבר אחזור לשיווק, והאם בכלל תהיה עבודה. אבל בן הזוג שלי, שהוא עצמאי בעצמו ומתנהל עם פחות פחד, אמר לי: לפעול, לפעול לפעול. אני גם לא מסוגלת לחזור להיות שכירה. אני רוצה לעוף עם החלומות".
"ניסיתי לשמור על הגחלת, וגם להכין את הקרקע ליום שאחרי. יזמנו ספארי לייב, והעברנו שידורים חיים משמורות הספארי דרך הפייסבוק. בנוסף, בנינו אתר חדש, ונתנו הצעות לחופשות עתידיות עם תנאי ביטול גמישים. אני חייבת להודות שלא היה לי ספק שברגע שהמצב יאפשר, יהיה ביקוש אדיר - וזה באמת מה שמרגישים בימים האחרונים. למרות חוסר הוודאות, אנשים מעדיפים לשריין כבר עכשיו לחגים".
מה עשית בזמן הזה עם הצוותים בארץ ובאפריקה?
"פנו אלינו מלא, אפילו כשלא היו טיסות. השקעתי בפרסום בשלושה גלים שונים, ובסוף היה סגר. זה היה מאוד מתסכל, אבל הניב פירות לזמן ארוך יותר. זה חשוב לא רק לשימור לקוחות פוטנציאליים. גם פנימה, כדי להחזיק את המוטיבציה, היה חשוב להיות בעשייה כל הזמן".
"בדצמבר טסתי לרואנדה, שגובלת בטנזניה, כדי לפתוח יעד חדש. ברגע שהיא עלתה כמדינה ירוקה, וראיתי שיש טיסות ישירות ב-400 דולר, החלטתי לבדוק. יש שם שילוב של נוחות, ניקיון, סדר וביטחון עם אותנטיות של טבע. זה מדויק לישראלים".
"בגלל שאני עובדת עם הרבה רשתות של ספארי ולודג'ים, וכבר יש לי הסכמים, חשבתי שטוב לנסוע לראות את היעד ולהתנסות שם בכל המסלולים, השווקים והמאכלים. נפגשתי שם עם ספקים פוטנציאליים, ואפילו קיבלנו ממשרד התיירות שם כרטיסי טיסה לטרקים של הגורילות. ברגיל זה עולה 1,500 דולר לאדם".
"השקעתי בפרסום לרואנדה, התחילו הזמנות ותוך שלושה שבועות שוב היה סגר. זה קשה, כי הסטטוס אצלנו היה שונה מזה שבאפריקה, היה צריך לתקשר את זה ולהיות מסונכרנים איתם. אמרתי להם שבישראל עלולים לסגור את שדה התעופה, אבל הם לא גילו גמישות, כי אצלם כן היו תיירים מכל העולם".
"החזרנו הכול ללקוחות, ונשארנו להתמודד עם הספקים. למה? כי חשבתי על זה שמדובר בטיולים שמתכננים הרבה זמן, אם אנשים לא טסים עכשיו, הם יטוסו עוד שנתיים. המטיילים הישראלים לא מתייאשים אף פעם. שום דבר לא עוצר אותם. ידעתי שיחדשו את ההזמנות. והנה, עכשיו כבר יש הזמנות, אנשים אמורים לטוס כבר ביוני".
במבט לאחור, איך תסכמי את השנה הזו?
"הנזק היה בטווח הקצר, אבל אני חושבת שפעלתי נכון לטווח הארוך, כי זו בניית מוניטין. למדתי גם שניהול עסק זה ניהול משבר תמידי, כי המון דברים דינמיים ולא בשליטתך. כל הזמן צריך להסתגל. עכשיו אני רוצה לגייס עובד חדש, אבל לא בטוחה אם זה כדאי, כי אין יציבות ויש חשש. אולי עוד חודשיים שוב תהיה איזו בעיה".
את בשוק שיש בו לא מעט תחרות.
"אימא שלי תמיד אמרה לי שיש מספיק לכולם, צריך רק לדעת לאן להסתכל. יש הרבה כאלה שרוצים איש קשר ישראלי, ולא להזמין מחו"ל. השירות שלי מאוד פרסונלי, אני בונה טיול בהתאמה אישית יחד עם הלקוח".
הישראלים יודעים למה לצפות לחופשות בזנזיבר וטנזניה או שיש מיתוסים?
"יש הרבה מיתוסים על ביטחון. למשל, לא יודעים כמעט כלום על רואנדה, ועד כמה היא בטוחה, מודרנית ונקייה. חושבים שבאפריקה הכול מסוכן. יש גם את הנושא של תיירות העוני, שמגיעים ומחלקים מתנות וממתקים בכפרים, ולא מבינים את הנזק שזה עושה למקומיים. הילדים באים לשיר לתיירים במקום ללכת לבית ספר, כי הם מקבלים כסף מספקים. עדיף שילכו לבית ספר ויקבלו השכלה. עדיף לתרום ספרים לבית ספר, מאשר לתת ממתקים. אפילו החשיפה לצעצועים ולטלפונים שיש לנו היא לאו דווקא לטובת המקומיים".
כשאת מסתכלת חמש שנים קדימה, היכן את רוצה להיות?
"לפני עשר שנים הייתי אומרת שאני רוצה לקחת את העסק הכי רחוק שאפשר ולהיות אימפריה, עם שלוחה בכל מקום אקזוטי בעולם. היום אני רוצה להיות במקום שמשאיר אותי יצירתית ובעשייה, אבל תוך שמירה על איזון נפשי. הרי פניתי לעצמאות במטרה למצוא איזון בין העבודה לחיים ולרצונות שלי - גם אם בפועל זה לא ממש מאוזן, כי את כל הזמן באנרגיה ובדינמיות. אני לא רוצה להיות בלופ של חרדות ודאגות, אלא שהעסק יצליח ואני אהיה בתחושת שלווה".
איך את מתמודדת היום עם העומס?
"אני הולכת לים באמצע היום, לפחות שלוש פעמים שבוע. זה לא משהו שהייתי יכולה לעשות אם הייתי שכירה, וזה למרות כל העבודה שהעסק דרש ממני בהתחלה. מצאתי דרך לייעל את העבודה שלי, כדי שתהיה לי השעה הזו בים בשביל עצמי".
עצמאים, בעלי עסקים קטנים ושכירים בעלי שליטה - אנחנו רוצים לשמוע אתכם. להשתתפות במדור אפשר לפנות למייל i-can-help@globes.co.il