"לא כדאי שתחבוש את המסכה הזאת, היא לא תגן עליך", אומר ראיין ריינולדס כשהוא מבחין בי מסתכל על המסכה של דדפול שמוצגת לראווה על המזנון מאחוריו. "האמת, יש מצב שהמסכה הזו תעביר לך מחלת מין", ולרגע החיוך הרחב שלו מתחלף בהבעה מלאת רצינות. "לא, באמת", הוא מסנן חצי בלחש. "אתה תידבק במשהו. אני יודע לפחות שאני נדבקתי".
אנחנו נפגשים באסם האחוזה שלו, באזור מיוער וכפרי מצפון לניו יורק, שם הוא מתגורר עם אשתו השחקנית בלייק לייבלי ושלוש בנותיהם. כל כך שלו ופסטורלי כאן, שריינולדס מכנה את האזור "חור התחת של פול באניין", כשהוא מרפרר לדמותו של חוטב העצים מאגדות הפולקלור האמריקאי.
השיחה שלנו נערכת בקומה השנייה, שם לאן שלא תביט תמצא את סמלי ההצלחה של השחקן הקנדי מאז עטה את מסכת 'דדפול' על המסך: על אופנוע בפינת החדר מונח צעיף של מועדון הכדורגל רקסהאם - קבוצה המשתייכת לליגה החמישית באנגליה, שריינולדס רכש בפברואר האחרון יחד עם רוב מקאלהני והשניים אף מביימים סדרה תיעודית אודותיה; עגלת הבר עמוסה במשקאות של אוויאיישן ג'ין (Aviation Gin), המותג האלכוהולי שמכר ב־2020 לחברת הענק דיאג'יו ביותר מ־610 מיליון דולר. בסמוך לעגלה נמצאת ספת קטיפה ענקית בצבע שריינולדס מכנה "ירוק של Mint Mobile", חברת הסלולר שרכש את רוב המניות שלה ב־2019. על הספה הזו ממש, הוא נזכר, סיפר על הויז'ן שלו לסרטו "לשחרר את גאי", שובר הקופות המפתיע של הקיץ האחרון.
עד שהגיע דדפול, ריינולדס הרגיש כלוא בתוך הגבולות שהוליווד הכתיבה לו. ההצלחה הענקית של גיבור העל השנון נתנה לו טעימה מאיך זה מרגיש לפעול תחת חופש יצירתי, והובילה אותו לחצוב לעצמו נישה משלו: קומדיית פעולה עם הומור צבעוני, לעתים אפילו מיני. מאז הוא סלל שביל זהב המאפשר לו להיות שחקן, כותב, מפיק, יזם, משווק מדיה ומעצב דעת קהל ביחד.
לאחרונה ניכר שינוי עדין - אבל עם זאת מורגש - בהומור של ריינולדס: הציניות שאפיינה אותו התחלפה בירידות עצמיות, וכנות גדולה. "גילוי נאות: הייתי בצילומים עד שלוש וחצי בבוקר; נהגתי עד חמש וחצי או שש; ואז ישנתי שעה וחצי - עד ששתיים מבנותיי נתנו לי אגרוף בפרצוף", פותח ריינולדס את השיחה, כשהוא לבוש חולצה פרחונית, מכנסיים אפורים ומגפי עור. "אז אולי ייקח לי כמה שניות למצוא מילים ולהתבטא. זה דבר טוב, יהיה לך פחות מה למחוק".
בניגוד לרבים בתעשייה, מאז פרוץ המגפה - ריינולדס דווקא פורה במיוחד. הוא צילם את קומדיית השוד "הודעה אדומה" לצד דה רוק (דוויין ג'ונסון) וגל גדות, שעלתה לאחרונה בנטפליקס; ולאחרונה סיים לצלם את התפקיד הכי אמוציונלי שלו כשחקן, כשגילם אדם הנוסע אחורה בזמן להתמודד עם אביו, בסרט "הפרוייקט של אדם" שצפוי לצאת באביב.
בימים אלו הוא מצלם את המחזמר Spirited, עיבוד מודרני של "שיר חג המולד" של צ'רלס דיקנס בו הוא מככב כדמות הראשית, לצידם של וויל פארל ואוקטביה ספנסר.
לאחר שיצא מאתר הצילומים בבוסטון ונהג כל הלילה, ריינולדס ניגש לבצע את המטלות הקבועות: סט צילומים, הראיון הזה וכרגיל, אינספור מיילים ושיחות לגבי הפרויקטים שלו, בהם הפקות, לקוחות וגם יוזמות בתחום החברתי. ריינולדס בחר בשם Maximum Effort לחברת ההפקות וסוכנות השיווק שלו בגלל משפט המחץ שמזוהה עם דדפול, אבל זה לגמרי יכול להיות גם המוטו שלו עצמו.
גם הקולגות ואנשי הצוות שעובדים עם ריינולדס צמוד משתאים מהנכונות שלו לעבוד קשה. "הוא חי בעולם בו יממה מכילה 50 שעות", אומר עליו פול ורניק, שותפו לכתיבה ומפיק שותף בסדרת סרטי דדפול. "הוא מתחייב כל כולו לפרויקט וגורם בכוח הרצון שלו לכך שיצליח". גם גל גדות, המככבת לצידו ב"הודעה אדומה", מתארת את ריינולדס כמי שמתמסר עד הסוף. "הוא נותן 200% לכל דבר שהוא עושה בדרך הכי נונשלנטית שאפשר". שון לוי, הבמאי של "להציל את גאי" ו"הפרויקט של אדם", מוסיף שריינולדס מסרב לנוח על זרי הדפנה: "מוסר העבודה שלו כל כך לא מידתי ביחס למעמד שלו - הבחור עובד ללא הפסקה".
"אני נוטה לקחת על עצמי יותר מדי", מתוודה ריינולדס. "אני חושב שאולי זו פשוט הרגישות הקנדית של 'ובכן, התחייבתי שאעשה זאת, אז אני חייב לתת עבודה'. לפעמים זה אפילו בא על חשבון הבריאות שלי".
ואכן, בסוף מאי, לקראת סוף חודש המודעות לבריאות הנפש, ריינולדס שיתף את עשרות מיליוני עוקביו ברשתות החברתיות בכך שהוא סובל מחרדה. "חברתו משכבר הימים", כפי שכינה אותה, מלווה אותו עוד מילדות, והלחצים בקריירה רק הגבירו אותה. "יש לי קיבעון על דברים", הוא אומר. "מבחינה מסוימת, זה המנוע של החרדה. אני שוכב במיטה ער בלילה, עובר ומפרק כל תרחיש אפשרי. ישנתי בזווית ישרה ומושלמת במשך הרבה מאוד שנים".
ריינולדס משתדל להתמודד עם החרדות בעזרת מדיטציה וניסיון להיות מודע וקשוב לעצמו. "אני מנסה לכבוש את החרדה בעבודה ולמנן את הצורך בהישגים", הוא אומר. "יש נטייה לפעמים לסמן 'צק' ברשימה. לכן בימים אלה, המטרה שלי היא להיות נוכח עד כמה שאני יכול, ולא סתם לסמן וי כדי לומר שעשיתי משהו. אני לגמרי מאמץ את הרעיון של לחיות בתוך הרגע. וזה מדהים". הוא עושה סימן וי באוויר. "אוקיי", הוא אומר, "ציטוט נוגע ללב על צמיחה אישית: צ'ק".
"דדפול היה הצ'אנס האחרון"
ריינולדס (45) גדל בעיר ונקובר שבקנדה לאם מוכרת בחנות ואב שוטר בדימוס, שעבד כסיטונאי מזון. מגיל צעיר הוא למד להשתמש בהומור כדי להתמודד עם אביו - שאותו הוא מכנה: "מוקש שעטוף בעור אדם - מעולם לא ידעת מתי תעשה צעד שגוי, והוא לפתע יתפוצץ". ההומור גם סייע לו להתמודד עם אחיו הגדולים ממנו. בתור הצעיר מבין ארבעה בנים, הוא הבין שאין לו הרבה סיכוי והמיר את האגרופים בפאנצ'ים: "כי אם אין לך שרירים לנצח איתם, אז שזה יהיה בעזרת השנינות".
בגיל 12 לוהק ריינולדס לדרמת נעורים קנדית בשם Hillside, ולאחריה קיבל תפקידים קטנים בכמה תוכניות טלוויזיה וסרטים במדינה. אבל הם לא הביאו לו הצלחה גדולה, ולאחר התיכון, הוא מצא עצמו עובד כמחסנאי ברשת מרכולים גדולה. אחר כך ניסה ללכת במסלול השגרתי ונרשם למכללה בוונקובר, אבל 45 דקות מתחילת השיעור הראשון, כבר עזב לתמיד. יום אחר כך נסע ללוס אנג'לס, משוכנע שהבדיחות שלו מספיק טובות כדי שיוכל להצטרף לקבוצת הקומיקאים המצליחה The Groundlings. הוא רק לא ידע שכדי להתקבל ללהקה המפורסמת צריך לעבור קורס ארוך. לריינולדס לא היה לא כסף, לא זמן ולא ויזה כדי לקחת שיעורי אלתור. אז הוא אלתר. על מנת לקבל רישיון עבודה, הוא היה צריך להשיג לא רק תפקיד אורח - אלא תפקיד מרכזי. לאחר סדרת פגישות שלא יצא ממנה כלום, ניסה ריינולדס גישה שונה באחת מסוכנויות הטאלנטים: "חירטטתי אותם ואמרתי להם: 'אם תשלחו אותי לחמישה אודישנים, אני נשבע לכם באלוהים שאתקבל לאחד מהם'".
להפתעתו הרבה, זה באמת קרה. אחד האודישנים סידר לו ליהוק לתפקיד ראשי בפיילוט. זו הייתה קומדיה של רשת ABC, "שניים ועוד אחת". כבר בשלב הזה ריינולדס התעלה על שאיפותיו הגבוהות ביותר. "עד אז, השיאים הכי גבוהים שחלמתי עליהם", הוא מספר, "היו תפקיד של השכן המשוגע באיזה סיטקום". לאחר שהסדרה רצה ארבע עונות, פצח ריינולדס בקריירה קולנועית מדשדשת, וזגזג בין סגנונות שונים: היה את ריינולדס הקומי ("יחצ"ן המסיבות", "רק ידידים", "חיים בהחלפה"); ריינולדס של סרטי הפעולה ("בלייד: טריניטי", "אקס-מן המקור: וולברין", "טעון הגנה"); ריינולדס של הקומדיות הרומנטיות ("בטוח, אולי"; "ההצעה"); ריינולדס הדרמטי ("קבור"; "האישה בזהב"; "מה שקורה במיסיסיפי"); ורינולדס של סרטי האינדי ("סקס והמסעדה הגדולה", "קיץ מסחרר").
והיה גם ניסיון כושל אחד להזניק את ריינולדס למעמד של שובר קופות עם "גרין לנטרן", סרט מ־2011 שהיה לכישלון מהדהד. "בעוד שהייתה לי זכות גדולה לככב בסרטים, הרבה מהם לא הצליחו", הוא אומר. "אז אמרתי: 'אני חייב שתהיה לי יד בדבר, כי יש לי את החוש לגרום לזה לעבוד".
ואז ריינולדס החל לפתח סרט המבוסס על הדמות של דדפול מהקומיקס של מארוול, ובסופו של דבר גם היה שותף בכתיבת התסריט. "אני חושב שפירקנו ושכתבנו את הסרט הזה אולי 600 פעם", הוא נזכר ומציין את שותפיו לכתיבה ורניק ורט ריז. "הגבלנו את הצפייה לגיל 13 ומעלה, ואז הסרנו. הוספנו פה, והורדנו שם - זה היה פשוט מטורף".
ככל שחלף הזמן, התגברה אצלו תחושת הדחיפות. "לא הייתה אופציה לכישלון", נזכר ורניק. "הוא היה בנקודה בקריירה שלו שהוא היה חייב שהסרט יצליח. הוא ידע שזה הצ'אנס האחרון שלו".
בסופו של דבר, ריינולדס שכנע את אולפני פוקס לאפשר לו לצלם כמה דקות של צילומי ניסיון. מהר מאוד הצילומים הודלפו לרשת והפכו לסנסציה ויראלית. ריז, שחזה אז בריינולדס מאלתר שורה אחרי שורה, לא הופתע. "יש לו יכולת לקחת תפקיד ולמתוח אותו לכל מיני כיוונים שונים, כאילו הוא עשוי מפלסטלינה", הוא אומר. "אני זוכר שקיבלתי עור ברווז וחשבתי: וואו, יש בידינו נשק סודי להשמדה המונית". בעידוד המעריצים, האולפן נתן אור ירוק ל"דדפול", אם כי בתקציב קטן בהרבה מהמקובל בז'אנר גיבורי העל.
ב־2016 הסרט יצא והפך ללהיט באופן מיידי - ואף היה לסרט לבני 13 ומעלה הרווחי ביותר בכל הזמנים. שיא שמאוחר יותר נשבר על ידי ריינולדס עצמו כשהוציא ב־2018 את דדפול 2.
"היה לנו מעט מאוד כסף לעשות את הסרט, ואפילו פחות כדי לשווק אותו", נזכר ריינולדס, "והדמות הייתה כל כך לא שגרתית, שהשיווק היה חייב להיות לא קונבנציונלי".
וכך אכן היה: במהלך קמפיין ההשקה של דדפול ריינולדס נהג להופיע בציבור עם התחפושת - כולל הופעה אחת בטלוויזיה בה עשה מסאז' לקונאן אובריין, כשהאחרון עטוף רק במגבת; בסוף השבוע של הסופרבול ה־50 ב־2016, ריינולדס חילק לאוהדים צ'ימיצ'נגה ממשאית טאקו, האוכל החביב על הדמות.
כבר אז, ריינולדס ייחס חשיבות עצומה למרקטינג. כשפתח את חברת ההפקות שלו Maximum Effort ב־2018, הוא נקט בצעד חריג כשמינה מנהל מתחום השיווק - ג'ורג' דווי, איתו שיתף פעולה בקמפיין הפרסום של "דדפול". ואכן, לא עבר זמן רב עד החברה החלה לעסוק גם בשיווק, לאחר שרינולדס הפך לבעלים של ג'ין אוויאשן ושל חברת הסלולר Mint Mobile. "אם הייתה לראיין תוכנית על לכל אורך הדרך, הוא עשה עבודה מעולה בלהסתיר אותה", אומר דווי. "כל מה שהוא מנסה לעשות זה ליצור דברים שמכניסים מעט כיף, שמחה או אלמנט בלתי צפוי לחיים של אנשים".
כבר לא תייר בהוליווד
בעוד שרבים מעקמים את האף לנוכח ההתמסחרות, ריינולדס רואה בכך לא פחות מאמנות. "זה לא משהו שמתאים לכולם", אומר ריינולדס. "אנשים אוהבים סטוריטלינג. ושיווק, במידה מסוימת, זו היכולת לספר סיפורים בצורה מדויקת מאוד". בניגוד לנוהג במשרדי פרסום שם מתאימים את הפרסומת לדרישות הלקוח, ראיין נותן לאנשי החברה שלו למצוא רעיון שמדליק אותם ואז לחפש לו לקוח אידיאלי, בדומה לדרך בה עובדים אולפני הפקה. לדוגמה, רינולדס כתב מערכון בו השטן מתאהב בשנת 2020, ואת הרעיון הזה לקחה חברת אתרי ההיכרויות Match.com זהו למעשה מודל שמתעדף יצירתיות על פני רווחיות. "מה שאנחנו עושים זו מעין עבודת טלאים", אומר ריינולדס. "זה מהיר, זה לא יקר, ואנחנו מעדיפים אופי על פני ספקטקל. אני חושב שאתה מסוגל לעשות דברים הרבה יותר גדולים כשיש לך פחות משאבים, זה פשוט ככה".
בכלל, הרעיון המרכזי ב־Maximum Effort כפי שמתאר ריינולדס הוא: "לזוז במהירות שבה אנשים מדברים על דברים". כך למשל ב־2019 פרסומת של אופני הכושר מבית פלוטון הראתה גבר מעניק לאשתו אופני כושר במתנה לחגים, וחטפה ביקורת עצומה בטוויטר: שם תוארה כסקסיסטית ומנותקת. זה לקח לריינולדס ולאנשי החברה שלו פחות מ־48 שעות לכתוב, ללהק ולצלם פרסומת נוספת, הפעם לאוויאשן ג'ין - בכיכוב אותה שחקנית כשהיא מרימה כוסית לכבוד השנה החדשה לצד נשים נוספות.
עד כמה שמאמצי השיווק של ריינולדס היו חלק בלתי נפרד מהצלחת "דדפול", הם היו משמעותיים אפילו יותר לסרט "לשחרר את גאי". הקומדיה הייתה אמורה לצאת ביולי 2020, אך בגלל מגפת הקורונה נדחתה שוב ושוב. ריינולדס הפיק לא פחות מ־75 קטעי פרומו שהטון שלהם נע בין אסקפיזם לסנטימנט הפיל־גוד שבבסיס הסיפור של גאי, דמות רקע במשחק וידאו שמוטל על כתפיה להציל את העולם של המשחק. זה מסע מרגש של גיבור טוב לב - אך גם מסע רווי אלימות ורפרנסים לתרבות הפופ.
כששון לוי קרא את התסריט ב־2016 הוא בכלל רצה לוותר. הרושם שלו היה שמדובר בסרט על גיימינג, לא יותר. אבל ריינולדס שכנע אותו שיש שם עומק. "ראיין אמר, 'אני מעוניין ברעיון של משחק הווידאו רק כדרך להיכנס לסיפור. הסרט שמעניין אותי הוא משל על העצמה בעולם ציני - על הרצון לצאת מהרקע ולהיות בעל משמעות בחיים ובעולם'", נזכר לוי. "זה מה ששינה אצלי את ההחלטה מ'לא' ל'כן', כמעט מיד".
החיבור של ריינולדס לסיפור של גאי היה עמוק במיוחד בגלל ששיקף את הסיפור שלו: אדם השואף ליותר ותופס פיקוד על עתידו. ההשוואה לא רחוקה מהמציאות, הוא מודה בחיוך: "זה דווקא מתאים. במשך זמן ארוך מאוד, הייתי כמו תייר בעבודה שלי. ואז יום אחד אתה אומר לעצמך, 'מה אם אהיה יותר מזה? האם זה בסדר?'".
"לשחרר את גאי", שיצא רק באולמות הקולנוע, גרף יותר מ־300 מיליון דולר - בכך רשם ריינולדס שיא נוסף: הסרט היחיד באנגלית שהגיע לסכומים כאלה מבלי שיהיה חלק מסדרת סרטים מתמשכת. יום אחרי הפתיחה, צייץ ריינולדס שאולפני וולט דיסני נתנו אור ירוק לסרט המשך.
"לא אהיה כוכב קולנוע לנצח"
לאחר שחבש כל כך הרבה כובעים בפרויקטים לאחרונה, ריינולדס חש הקלה כשלקח על עצמו רק תפקיד אחד בסרט "הודעה אדומה": שחקן. "זה היה כיף לעשות ככה את הסרט", הוא מספר, "לא הייתי צריך לדאוג לגבי המבנה או כל הדברים האחרים. אני פשוט כותב 10 בדיחות חלופיות לכל פאנ'ץ בתסריט ונהנה". בסרט מגלם ריינולדס את נולן בות', שודד האמנות השני המבוקש ביותר בעולם, שמשתף פעולה עם חוקר - שמגלם דוויין ג'ונסון במרדף אחרי השודדת מס' 1, גל גדות. ריינולדס וג'ונסון חברים כבר 20 שנה ועם גדות הוא בקשר טוב כמעט עשור (הם צילמו יחד את הסרט "פושע" ב־2014). את הבמאי, רוסון מרשל ת'רבר, ריינולדס מכיר כבר 15 שנה. "מבחינה מסוימת, זה הרגיש כמו פגישת מחזור שנמשכת כל הצילומים", אומר ריינולדס.
כשמשפחות ריינולדס וגדות התבודדו ביחד על הסט בגלל הקורונה, הוא שכתב שורות דיאלוג וטקסטים עם הכוכבת של "וונדר וומן". "הוא גורם להכל להרגיש חי ואנרגטי", אומרת עליו גדות. "המוח שלו תמיד עובד על איך לעשות את זה טוב יותר, משעשע יותר, מצחיק יותר".
אבל ריינולדס לא באמת מסוגל לזנוח לאורך זמן את יתר הכובעים. לאחרונה הוא מעורב בפרויקט נוסף, כמפיק וכותב "הפרויקט של אדם". למרות שהסרט סוחף את הקהל להרפתקה הומוריסטית, את ריינולדס הוא לקח למקום אחר לגמרי. העלילה, שמתארת מסע בזמן, גרמה לו לחשוב על אביו, ועל איך הוא תפס את דמותו כל השנים. "הוא היה אדם מאוד קשוח", אומר רינולדס על אביו המנוח, שנפטר ממחלת הפרקינסון ב־2015. "הייתה לו מין מנטליות ארצ'י באנקר כזו, שעבורי, כילד רגיש להפליא, הייתה קשה. בסופו של דבר, ראיתי בו סוג של מפלצת, ואני לא יודע אם זה היה הוגן. הסיפורים האלה שאנחנו מספרים לעצמנו - אנחנו יכולים להמציא זיכרונות רק כדי שיתאימו לנרטיב שלנו. כמו למשל, 'אני בחור מצחיק כי אבא של היה פוץ'. אבל זה לא נכון. אני לא כל כך מצחיק".
בעוד שהוא היה שמח "לנהוג כמו בטי ווייט", ולספר בדיחות גסות עד שיהיה בן 90, ריינולדס לא בונה על זה. "אני לא אהיה כוכב קולנוע לנצח", הוא אומר בהשלמה. התובנה הזו, שחלקים שלמים באוכלוסייה לא מיוצגים על המסך, הובילה אותו להקים את Group Effort Initiative, תוכנית הממומנת משכרו האישי ומאפשרת לשחקנים, שסובלים מתת־ייצוג בתעשיית הבידור, לקבל תפקידים בהפקות שלו. "כיום אני נמצא בעמדה של פריבילגיה לא נורמלית - עצם זה שאני בכלל יכול להרים פרויקט כזה. מתישהו, זה כבר לא יהיה המצב", הוא אומר. "אז אני מקווה שאני יוצר פה תבנית למשהו בר קיימא".
מעבר לפרויקטים שנמצאים כבר בהפקה, ריינולדס מהסס כשהוא נשאל על תוכניות לעתיד. "העתיד הולך להיות - אה תראה!" הוא אומר כשביתו הקטנה דוחפת את הדלת לחדר, נרגשת: "היי דדי". בעקבות הפעוטה נכנסת לחדר לייבלי, לבושה בטרנינג מעצבים וחולצה מבד בטיסט. "היא התחננה לראות אותך", אומרת לריינולדס אשתו, "והיא צריכה כבר ללכת לישון".
האור בחוץ אכן מתחיל לדעוך, אבל ריינולדס מלא אנרגיה, מרים את ביתו ונותן לה נשיקת אף אל אף. "העתיד?" ממשיך ריינולדס אחרי רגע. "אני הולך להשכיב את הקטנה הזו במיטה. ואחר כך, כשאלך בעצמי לישון, אשכב במיטה ער כל הלילה".
