בית משפט / אילוסטרציה: Shutterstock, Morakot Kawinchan
הכותב הוא חוקר ומרצה למשפט פלילי בחוג לקרימינולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי ומנהל המכון לבטיחות במשפט הפלילי
הכנסת אישרה לאחרונה בקריאה ראשונה את הצעת חוק יסוד "זכויות בהליך הפלילי", המבקשת בין היתר "לעגן את הזכות להימנע מהפללה עצמית, אשר זוכה כבר עתה להכרה בחקיקה הישראלית ובעיקר בפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות), בחוק סדר הדין הפלילי ובפקודת הראיות, בספרות ובפסיקה הישראלית וברוח הדין הבינלאומי, ולקבוע אותה כזכות חוקתית".
במציאות המשפטית בישראל, בה פחות מ 5% מהתיקים הפליליים מסתיימים לאחר משפט הוכחות מלא, ושאר התיקים הפליליים נסגרים בעיקר בעקבות הרשעה עצמית בעסקאות טיעון מסוגים שונים ובהודאות באשמה ללא עסקאות טיעון, עיגון הזכות להימנע מהפללה עצמית בחוק יסוד אינו מספיק כדי להבטיח עשיית משפט.
בדומה לכאבים פיזיים שהטילו אימה על הנאשם של ימי הביניים, מאיים על הנאשם בתקופתנו "עונש המשפט" - הפער בין עלות המשפט, ניהולו והעונש הצפוי אם לא יסכים לעסקת טיעון, לבין העונש המוצע לו במסגרת העסקה; וכשם שבאו העינויים לשמר את המסורת המשפטית על דרישותיה הראייתיות המופרזות ובו-בזמן לעקוף אותן, כך התפתח הנוהג של עסקת טיעון הכוללת ויתור על הזכות למשפט והודאה באשמה בתמורה להקלה בסעיפי האישום ו/או בעונש. בשני המקרים התוצאה היא הרשעה וחיוב ללא הליך שיפוטי.
בנוסף, דומה כי מדיניות ריבוי המעצרים והמעצרים עד תום הליכים, שוחקת את שלטון החוק ומשמשת להפעלת לחץ על חשודים להודות. כמו כן, נראה כי גם חילוט הרכוש הפך למכשיר להפעלת לחץ על חשודים ונאשמים להודות במסגרת עסקת טיעון או להעיד נגד אחרים. מעבר לפגיעה הקשה בזכויות האדם בניגוד לחוק, מחקרים שנעשו בעולם קובעים כי דרך חקירה אגרסיבית צפויה לייצר הודאות שווא, וכתוצאה מכך גם הרשעות שווא, שכן הודאה בחקירה מקטינה את הסיכויים לזיכוי במשפט ומגדילה את הכדאיות של עסקת טיעון.
נאשם שנכנס למשא-ומתן לגיבוש עסקה, מוותר על הפרוצדורות הראייתיות הקפדניות של משפט, הכוללות בין היתר: בחינת הראיות והצגתן באולם, שמיעה וחקירה נגדית של עדים, תקיפת הראיות שהוצגו על-ידי התביעה, הזכות לערער על ההרשעה ועוד, המסלקות את רוב ההיבטים המרכזיים ההופכים את פעילות המשטרה והתביעה לציבוריות ונתונות לביקורת.
כתוצאה מכך, כפי שהוכח מחקרית, עלולה המערכת המשפטית לכפות גם על נאשמים חפים מפשע להודות באשמה בבית המשפט, כיוון שהעונש הכרוך ביישום הזכויות הללו מהווה מחיר גבוה ומסוכן מדי עבור הנאשם, שלעתים נדמה שכבר אין לו מה להפסיד.
לפיכך, נראה כי מתבקש "היפוך לאחור" של תפיסת ההודאה; להפסיק לראות בה "הרשעה עצמית", לבטל את מעמדה כהודאה באשמה ולהתייחס אליה כהודאה בעובדות בלבד. במקום ראיה מכרעת, יש להתייחס להודאה כאל תוספת ראייתית לראיות מוצקות אחרות, אם ישנן.
יש להשיב על כנה את ההבנה לפיה אין הבחנה בין הודאות חוץ (out-of-court confessions) להודאות באשמה (guilty pleas), והמונח "הודאה באשמה" היה פשוט "הודאה בעובדות", כאשר החוק הבסיסי המחודש והמקובל הוא שדי באיום או הבטחה להקלה בעונש על -ידי איש רשות, כדי לבטל את ערכה הראייתי של ההודאה כולה.
כדי להבטיח עתיד בו האחריות לקביעת האשמה במסלולי האכיפה הפלילית לא תתקיים מפיו של הנאשם ב"הרשעה עצמית", ותחזור לסמכות השופט, יש להוסיף בחוק היסוד דרישה כי "בית משפט לא ירשיע אדם על סמך הודאתו בפניו, מבלי שקיבל מהנאשם הסבר מפורט לסיבת הודאתו, ומבלי שהתרשם ישירות מחומר הראיות שבידי התביעה יש ראיה משמעותית מלבד ההודאה" - דרישה שתחייב את השופט לפעול כמי שממלא חלק פעיל בחקר האמת וחשיפתה.
כפי שהיטיב להסביר זאת השופט האמריקאי הידוע פליקס פרנקפורטר: "נטל ההוכחה של האשמה, שאותה מאשימה החברה את האזרח, מוטל על החברה עצמה, ולא מפי הנאשם תושג. היא חייבת לאמת את ההרשעה, לא על-ידי חקירת הנחשד, אפילו אם היא מתנהלת תחת הפיקוח של בית המשפט, כי אם דווקא על-ידי הוכחות הנאספות בידי בולשת מיומנת, ללא תלות בנאשם עצמו".