זכותם של החיילים הדתיים לקבל מזון כשר הפכה לצידוק לפגיעה שרירותית בזכויות יסוד של מי שאינם שומרי כשרות / צילום: דובר צה''ל
הכותב הוא סמנכ"ל ויועץ משפטי לעמותת חדו"ש לחופש דת ושוויון
בשבועות שחלפו מאז שהוציא בית המשפט העליון צו על-תנאי בעתירה המבקשת לבטל את האיסור הגורף על הכנסת חמץ למחנות צה"ל בפסח (גילוי נאות: הח"מ מייצג את העותרים בעתירה, יחד עם עו"ד הרב אורי רגב) פורסמו בנושא עשרות טורי דעה ומאות פרסומים אחרים (בתקשורת, ברשתות חברתיות, בעלוני שבת ועוד).
יש התומכים ויש המוחים, יש המברכים ויש המבכים, ורבים קראו לפשרה כזו או אחרת. למגוון הדעות הרחב יש מכנה משותף לא צפוי: מרבית הכותבים נשענים, מי יותר מי פחות, על סיפור אישי. וכמאמר השיר, "מה שטוב בשבילנו, טוב בשביל המדינה"; הקורא מתבקש לקבל סיפור זה כפתרון מתבקש לסוגייה הנפיצה, אם רק יואילו העותרים וצה"ל להקשיב.
דוגמה מייצגת לכך מצויה בטורו של שמואל שטח, מנכ"ל "נאמני תורה ועבודה", שפורסם בגלובס לפני ימים ספורים, הפותח כמקובל בסיפור מחמם לב על הרוח הטובה בין דתיים וחילונים במוצב בו שירת בפסח תשנ"ו. שטח מגנה את "מסדרי החמץ" והחיפושים בציוד החיילים ועל גופם שהחל צה"ל לערוך מאז; אך לדידו, ברגע שהצהיר צה"ל שיחדל מחיפושים אלה, ראוי לוותר על העתירה ולתת לחיילים בשטח להסתדר בעצמם, כפי שהיה בימיו.
שלא ייגרע חלקי, אחשוף שבימי שירותי באגף לא פוטוגני של המטכ"ל בקריה, בסוף שנות ה-90, היו נציגי הרבנות מגיעים מדי שנה לפני הפסח למדורנו, מרכזים את החמץ שמצאו בארונית מתכת קטנה בחדר המש"קים ותולים עליה מנעול, מדביקים דף A4 הנושא את הכיתוב "ארון חמץ" בשתי פיסות צלוטייפ, מסבירים במאור פנים שאין לפתוח את הארון עד לאחר הפסח, וממשיכים למדור הבא. עם לכתם היה המנעול מוסר (מפקדינו העדיפו שלא לדעת, כפי שאנחנו העדפנו להתעלם מהמתרחש בחדרי הקצינים); לא הטרדנו את אנשי הרבנות, והם לא הטרידו אותנו.
רק שהמציאות בבסיסים אינה נגזרת מחוויה אישית שלי, של שטח, או של כל כותב אחר. הכשל, שכאמור מאפיין את מרבית הכותבים בנושא, הוא בהכפפת המציאות לפתרון שמציע הכותב ולא להפך. מי שהיה קורא את העתירה היה נתקל בסיפורן של התצפיתניות בקו הגבול שנותרו רעבות אחרי שמש"קי הרבנות השליכו את המזון הפרטי שלהן במסגרת הכשרת הפסח, או בסיפורם של טירוני הצנחנים שחזרו לבסיס אחרי שבוע שדאות וגילו שפרצו לתאיהם האישיים פן צפון בהם דבר חמץ, ובעוד עשרות סיפורים מבסיסים גדולים וקטנים, בכל זרועות צה"ל. מי שהיה קורא היה מבין את תחושת ההשפלה והזעם של החיילים שנפגעו, ושבשמם עתרנו לבג"ץ.
זכות החיילים הדתיים לקבל מזון כשר הפכה לצידוק לפגיעה שרירותית
שטח, ורבים אחרים, מבקשים למעשה להנהיג מדיניות רשמית למחצה של "Don't ask, don't tell", כפי שהיה בעבר בצבא ארה"ב ביחס לשירות הומוסקסואלים: האיסור יישאר בתוקף, כדי לשמור על מראית עין, אבל בפועל לא ייאכף כלפי מי שידאגו לאכול את מזונם הפרטי בצנעה. פתרון כזה רע לכולם. את החילונים הוא מותיר כעבריינים בפוטנציה, עם קווים עמומים שאינם ברורים (לא לחיילים ולא למפקדים) וכששיקול-הדעת בשטח מסור בלעדית לרבנות; התוצאה בשטח תהיה אפקט מצנן שהוא כמעט כאיסור. אך ההצעה גרועה גם לשומרי הכשרות. כשכל חייל מעשרות אלפי החיילים שאינם שומרים כשרות יתנהל לפי פרשנותו האישית, הסיכוי לפגיעה בכשרות המטבחים וחדרי האוכל, שכולם מסכימים שצריכה להישמר בקפידה, גדולה בהרבה מאשר כשנקבעים כללים ברורים ואחידים ביחס לצריכת חמץ, שהן החיילים והן הרבנות יכולים להסתמך עליהם, והאסור והמותר ברורים.
אבל כל השיח הזה הוא תיאורטי. צה"ל הבהיר מפורשות (גם בדיון בבג"ץ) שהאיסור על הכנסת חמץ ייאכף גם השנה בכל מחנות צה"ל כבעבר, לרבות חיפוש בציוד אישי אם התעורר חשד להכנסת חמץ. למעשה, צה"ל טוען גם כעת שמסדרי החמץ (המוכרים לחיילים בכל מערכי צה"ל) כלל אינם מתקיימים, או שהם חריגה נקודתית, ודי ב"ריענון נהלים" לפתור את הבעיה, שלדידו של צה"ל אינה קיימת.
זכותם של החיילים הדתיים לקבל מזון כשר - שהכול מסכימים שחייבת להישמר בקפידה - הפכה לצידוק לפגיעה שרירותית בזכויות יסוד של מי שאינם שומרים כשרות; וזאת, כפי שהבהיר בית המשפט העליון בהחלטתו לתת צו על-תנאי, אין לקבל. אין רע בניסיון למצוא פתרונות "רכים", שייתנו מענה פרקטי לשני הצדדים. אולם קיימת בעייתיות עמוקה כאשר הפתרון הרך הוא כסות להסדר שבו החילוני נדרש לוותר כליל על זכויותיו או לפעול כעבריין במחשכים בשם "הרעות" או "הלכידות".
מציאות שבה החילוני או הלא יהודי, "העגלה הריקה", נדרש לוותר על זכותו לאכול מזון פרטי משלו, ברשות הפרט שלו, רק כדי שלא לגרום לחוסר נוחות לדתי, "העגלה המלאה", אינה ביטוי ל-"רעות" אלא בפשטות, לכפייה דתית. כפי שנמצא פתרונות הולמים לזכותם של חילונים לצרוך את מזונם בבתי החולים, בבתי סוהר, ובכל מוסד ציבור בישראל, כך אפשרי ונדרש פתרון כזה גם לחיילי צה"ל.