אוניית המעפילים אקסודוס בשנת 1947. על הסיפון 4,594 ניצולי שואה / צילום: לע''מ
"בניין מדינת ישראל הוא הוא הניצחון על אלו שחתרו להשמיד אותנו" (ראש הממשלה נפתלי בנט, בטקס שפתח את יום השואה ביד ושם). לעולם כנראה לא נפסיק לשאול את עצמנו עד כמה מדינת ישראל אינה רק ניצחון, אלא גם תוצאה של השואה הנוראה שהתחוללה באירופה. העובדות הן שערב השואה היו פה בסה"כ 449 אלף יהודים (3% מיהודי העולם); שרוב יהודי אירופה שבחרו להגר לפני המלחמה לא חלמו להגיע לפלשתינה; ושבן גוריון בעצמו קונן בשנות ה-30 של המאה הקודמת כי 90% מחבריו, בני העלייה השנייה - אלו שספרי ההיסטוריה תיארו בעיקר כצעירים יהודים ונמרצים ממזרח אירופה שבאו להפריח את השממה בנחלת אבותם - הרימו ידיים וחזרו בעיקר למולדתם הרעה. אותו בן גוריון גם הקדים לומר כבר בדצמבר 1942 כי "השמדת יהדות אירופה היא כיליון לציונות". הוא העריך שלא יהיה עם מי לבנות את המדינה הצעירה. מאוחר יותר, לאחר שהמדינה קרמה עור וגידים, הוא גם לא חשש לכתוב כי "יותר משפגע היטלר בעם היהודי, הוא חיבל במדינה היהודית שלא ראה בואה".
אבל על דבר אחד אין ספק: תכנון מדינת ישראל, גם 80 שנה אחרי, עדיין מושפע מהזוועה ההיא. גם מבלי לחפש סיבה ותוצאה, אי אפשר להפריד את השואה והתקומה.
לפני הכל, בעצם העובדה שאנחנו לא באמת מתכננים פה עשורים קדימה - כי אנחנו עדיין סוחבים על הגב מנטליות של שורדים. ובכך שהתכנון שנעשה פה הוא בדרך כלל באווירת משבר, אסון ומלחמה קרבים, ולכן בעיקר עוצר דימומים ולא מתפנה לדיאגנוזה מקיפה. רק בשבועות האחרונים הנהלת רשות מקרקעי ישראל טענה שעם כל הכבוד ל"תוכנית האסטרטגית" לתכנון המדינה ל-2040 (שאושרה רק ב-2017) מצב החירום בשוק הדיור מחייב לגנוז את התוכנית ולדרוס למשל שטחים פתוחים ומסדרונות אקולוגיים. גם שר האוצר נאלץ לוותר על תכנון ארוך טווח ודחף לקיצוץ רוחבי במשרדי הממשלה עבור מאות אלפי העולים מאוקראינה שדופקים בשער.
בוני המדינה עשו הכל כדי לשכוח את אירופה
היום כבר מותר להצטער שבוני המדינה עשו הכל כדי להקים פה משהו שונה לגמרי מאירופה השנואה. לא רק בגלל הניכור המובן לאירופה, אלא גם בשל ההתאהבות בארה"ב - המעצמה העולה. כך אימצנו למשל את הפיזור האורבני לאורכה ולרוחבה של המדינה, את ההתאהבות הילדותית במודל ההתיישבות הכפרי, ובעיקר את התלות ברכב הפרטי - בדיוק כמו בחלום האמריקאי.
במשך שנים רכבת ישראל נזנחה והדרדרה לאחור, בין היתר בגלל הקונוטציות הכל כך שליליות של הקרונות ההם באירופה. הותרנו רק את המסילות הישנות שהניחו העות’מנים והבריטים ותחנות חדשות נפתחו פה ושם הרחק מלב הערים. אפילו התכנון של תל אביב זיכה אותה בתואר המפוקפק "העיר שצמחה עם הגב לים", לאחר שרחובותיה העיקריים (הירקון, דיזנגוף, רוטשילד ועוד) נעו מצפון לדרום, במקום בואכה אל הים, גם מתוך הרצון כאמור להפנות גב לאותו הים שפלט את היהודים ממולדתם.
הנקמה והנחמה בצו הדמוגרפי
גם משימת חייהם של רבים משורדי השואה, למלא את ארצם החדשה היא אירוע דרמטי ומכונן, תכנונית ואסטרטגית, מאז ראשית ימיה של המדינה. לפי נתונים שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ערב יום השואה השבוע, בשנת 1939, לפני מלחמת העולם השנייה, מספר היהודים בעולם היה 16.6 מיליון. עדיין 1.4 מיליון יותר מהיום, פער שאמור להיסגר עוד לפני תום העשור. היהודים הקימו מדינה שהציגה ומציגה כבר תקופה ארוכה מספר שיא של ילדים לכל אמא גם בחברה החילונית, גבוה פי 2 בערך מכל מדינה מערבית אחרת. זה קרה גם בגלל שהשורדים עצמם ביקשו נחמה, זיכרון ואולי אפילו נקמה באמצעות הקמת משפחות גדולות, וגם בגלל שהמדינה עצמה ראתה בכך צורך חיוני ומוסרי. גם בגלל הרצון להשלים את 6 המיליונים שאבדו וגם בגלל הרצון הדמוגרפי לבסס פה רוב יהודי.