אי שוויון ופערים חברתיים / צילום: Shutterstock, Victor Moussa
שנתיים לאחר פרוץ הקורונה בישראל ולאחר שהמשק התאושש באופן די מהיר הודות לסיוע כלכלי מצד הממשלה ובנק ישראל, הדוח השנתי של מרכז אדווה מגיש את החשבון ומצביע על העמקת האי שיוון בישראל, כאשר העשירון העליון נהנה מעושר פיננסי בין היתר הודות לפריחת ענף ההייטק והנדל"ן וממדיניות מיסוי נוחה.
מגפת הקורונה גרמה להאטה בפעילות הכלכלית, לסגירתם של עסקים ולאבטלה נרחבת באופן זמני. בו בזמן, הנכסים הפיננסיים שבידי הציבור דווקא גדלו, נוכח הסיוע של הממשלה ובנק ישראל. בשנת 2019, השנה שקדמה למגפת הקורונה, סך הנכסים הפיננסיים שבידי הציבור עלה ב-10.3% לעומת 2018 לשיא היסטורי של 4,061 מיליארד שקל. ב-2020, השנה הראשונה למגפת הקורונה, המשיכו הנכסים הפיננסיים שבידי הציבור לגדול - ב-8.5% - והגיעו לכדי 4,406 מיליארד שקל - שיא חדש.
במרכז אדווה מסבירים כי הגידול לא נבע מכך שבעלי נכסים פיננסיים האריכו את יום העבודה שלהם ב-8.5%, אלא בעיקר מכך שהמשבר הכלכלי גרם לפרטים ולמוסדות להשקיע את כספיהם בשוק ההון ולא בפעילות כלכלית ממשית - למשל, בציוד, במכונות או במבנים תעשייתיים. "מרבית הנכסים הפיננסיים שבידי הציבור מוחזקים בידי העשירונים העליונים, ובעיקר המאונים העליונים. אמנם למרבית הציבור יש נכסים פיננסיים - קרן פנסיה, קופת גמל, חשבון חסכון וכיו"ב, אולם חלקם של בעלי הון ובכירי המשק העסקי בסך הנכסים הפיננסיים גדול במיוחד".
הדוח שחובר על ידי שלמה סבירסקי, אתי קונור-אטיאס, ברברה סבירסקי, שני בר-און ממן, ירון הופמן-דישון ונוגה דגן-בוזגלו, תחת הכותרת " מגפת אי-השוויון נמשכת ", קובע כי אחרי משבר הקורונה העשירים התעשרו, אך רבים לא נהנו מכך.
מדוע הגידול בנכסים לא חלחל מטה? בגלל מדיניות המיסוי
לפי מחברי הדוח ההתעשרות של עשירי ישראל עשויה הייתה לחלחל לכלל האוכלוסייה, אילו גדלו המסים אותם משלמים העשירים בקצב דומה לזה של העושר שלהם ובכך היו מאפשרים למדינה להשקיע בשירותים שהיא מעניקה לכלל האזרחים. אלא שבעוד שהנכסים הפיננסיים שבידי הציבור גדלו בין 2015 ל-2020 ב-31.6%, הכנסות המדינה ממיסוי גדלו רק ב-14.5%. בזמן שמחצית מהשכירים במשק כלל לא מגיעים לתקרת מס ההכנסה שהוא פרוגרסיבי, העשירים הם אלו משלמים חלק גדול מן המסים - שכן גובה המס עולה עם גובה ההכנסה.
אלא שרמת המיסוי בישראל כאחוז מהתוצר היא מן הנמוכות מקרב מדינות מערב ומרכז אירופה החברות בארגון ה-OECD, במדינות אלו שיעור המס כאחוז מהתוצר נע סביב %45%-40% -מהתמ"ג לעומת 29.7% בישראל. לא זו בלבד, בישראל אין מס עושר ואין מס ירושה.
במרכז אדווה מלינים על העדר נתונים מצד הלמ"ס שכן הנתונים המתפרסמים בישראל על אי שוויון כלכלי נוגעים להכנסות של משקי הבית ולא לעושרם - זאת אומרת, לא לכספים ולנכסים שמשקי הבית צברו על פני השנים.
"הנתונים הרציפים על עושר בישראל הם "הנכסים הפיננסיים שבידי הציבור", שעיקרם מניות ואגרות חוב ממשלתיות ותאגידיות. למרבה הצער, הלמ"ס אינה אוספת ואינה מפרסמת נתונים על התפלגותם של נכסים אלה בין הקבוצות והשכבות השונות בחברה הישראלית. הבנקים וחברות הביטוח מחזיקים כמובן בנתונים על הון, אך הם לא מחויבים ובוודאי שאינם מעוניינים להיות חלק מהסטטיסטיקה הרשמית. עם זאת, סביר להניח כי חלקם של העשירונים הגבוהים ובעיקר של המאונים העליונים בנכסים הפיננסיים גדול הרבה יותר מחלקם באוכלוסייה. אנו גם יודעים ששני שלישים מהשכירים משתכרים לא יותר מהשכר הממוצע במשק, סכום שאינו מספיק לצבירה של נכסים פיננסיים משמעותיים", כך מסבירים במרכז אדווה.
הפיצול המעמדי בשוק הדיור : מרבית משקיעי הנדל"ן מעשירים שביעי ומעלה
הממצאים של מרכז אדווה לגבי שוק הדיור אינם מפתיעים. שוק הדיור בישראל מתאפיין בפיצול מעמדי מובהק, שמצידו האחד נמצאים משקי הבית שהכנסתם הגבוהה והונם הרב מאפשר להם לרכוש דירה שנייה ויותר, והם מפיקים לעצמם הכנסה נוספת מתשלומי שכר דירה, המגדילים את הונם עוד יותר. בצד השני נמצאים משקי הבית שאין בבעלותם דירה והם מתגוררים בשכירות פרטית.
מעבר לכך, בניגוד למצב במדינות מערביות רבות, שבהן קיימת חלופה נרחבת של דיור ציבורי או חברתי, בישראל מרבית חסרי הדירה מתגוררים בשוק השכירות הפרטית, המתאפיין בהעדר כמעט מוחלט של רגולציה, בחוסר יציבות ובהעדר פיקוח על גובה שכר הדירה.
מרבית משקיעי הנדל"ן הינם משקי בית בעלי הכנסה גבוהה יחסית ברמה של העשירון השביעי ומעלה. בשנת 2019 עמד שיעורם על 9.9% בעשירון ה-7, על 12.1% בעשירון 8, על 16% בעשירון 9 ועל 33.6% בעשירון העליון. 11.9% ממשקי הבית בעשירון העליון החזיקו בבעלותם שלוש דירות ויותר.
פילוח קבוצות המוצא של משקיעי הנדל"ן - משקי הבית שלהם שתי דירות ומעלה - מעלה פערים חדים יותר, כאשר בשנת 2019 עמד שיעורם על 17.3% בקרב משקי הבית האשכנזים לעומת 10.3% ממשקי הבית המזרחים, 9.2% ממשקי הבית של ישראלים 'דור שלישי' ו- 4.4% ממשקי הבית יוצאי ברה"מ לשעבר.
בניגוד למצב במדינות מערביות רבות, שבהן קיימת חלופה נרחבת של דיור ציבורי או חברתי, בישראל מרבית חסרי הדירה מתגוררים בשוק השכירות הפרטית, המתאפיין בהעדר כמעט מוחלט של רגולציה, בחוסר יציבות ובהעדר פיקוח על גובה שכר הדירה.
מגפת הקורונה החריפה את אי-השוויון במערכת החינוך
במרכז אדווה מפנים את הזרקור אל הקצה האחר של הסולם החברתי הכלכלי בו מצויים מגזרי אוכלוסייה שסיכוייהם לצבור נכסים כלשהם נמוכים ביותר, לאור העובדה שהדלתות ננעלות בפניהם עוד בשלב לימודי החובה. מדובר בתלמידים הנושרים ממערכת החינוך.
היהודים החרדים והבדואים בנגב הם שתי קבוצות האוכלוסייה המועדות ביותר לנשירה. אולם מרגע שהם נושרים כפי שמצאו במרכז אוודה נפער ביניהן פער גדול בכל הנוגע למענים מדינתיים: בשנה שקדמה לקורונה (2018/19) רק ל-27% מהתלמידים שנשרו ביישובים הבדואיים היה מענה לימודי כלשהו לעומת 65% מהתלמידים שהיו תחת פיקוח חרדי. בשנת 2019/20 מצבם של הנושרים הבדואים הורע עוד ורק ל-15% מהם נמצאה מסגרת חלופית.
הדוח מציין עוד כי שיעור המתחילים ללמוד במוסדות אקדמיים (לא כולל מכללות להוראה) בתוך 8 שנים משנת סיום מבחני הבגרות, בשנים 2020-2008, נותר ללא שינוי כמעט: 26.6% ו-26.3%. רק מעט יותר מרבע מכלל שכבת הגיל. הוספה לחשבון של הלומדים במכללות להוראה מעלה את שיעור המתחילים ללמוד במוסדות אקדמיים בשנת 2020 ל-31.1% וזאת לאחר שבשנת 2015 כבר הגיע השיעור ל-33.8%.
העדר מדיניות לאומית למיגור אי-הביטחון התזונתי
במרכז אדווה מצאו כי האוכלוסייה הערבית בישראל חשופה לאי בטחון תזונתי פי ארבעה מהאוכלוסייה היהודית הלא חרדית . גם משפחות חד-הוריות זכאיות לסיוע פי שלוש מחלקן באוכלוסייה. אחת האוכלוסיות הנמצאות בתת טיפול הינם. בני ובנות נוער, מכיתה ד' ואילך. בשכבות גיל אלו המענה איננו אוניברסלי, וממוקד באוכלוסיית הילדים והנוער בסיכון, ולכן קבוצת גיל זו מועדת יותר מהילדים הצעירים לאי בטחון תזונתי שאיננו מקבל מענה. להערכת גורמי המקצוע, לכ-1,600 בתי ספר על יסודיים בישראל אין כל מענה לאי ביטחון תזונתי .
הוצאות הבריאות 'מהכיס' של ישראלים גבוהות מהמקובל
חוק ביטוח בריאות ממלכתי משנת 1994 נועד להעניק לכל תושבי ישראל נגישות מלאה לשירותי בריאות. בפועל, נגישות זו נפגעת עקב ההפרטה הזוחלת של מערכת הבריאות הציבורית, שהחלה עוד בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת ונמשכת עד היום. ההפרטה באה לידי ביטוי בהשתתפות העצמית בתשלום עבור תרופות ועבור טיפול רפואי ובעידוד רכישת ביטוחי בריאות פרטיים, נוספים על הביטוח הממלכתי.
המדד המשקף את הפגיעה ביכולתה של מערכת בריאות ציבורית אוניברסלית להעניק הגנה לכיסם של הנזקקים לשירותיה, הוא שיעור "התשלומים מהכיס" מתוך סך ההוצאה הלאומית לבריאות.
ארגון הבריאות העולמי מציין כי בארצות שבהן שיעור תשלומי הבריאות מהכיס עולים על 15% מסך ההוצאה הלאומית לבריאות, קיימת סכנה שההוצאות הללו יובילו למצוקה כלכלית של בעלי הכנסה נמוכה. תשלומים גבוהים מהכיס עבור שירותי ומוצרי בריאות מהווים עדות לאי היכולת של מערכת הבריאות הציבורית לענות על הצרכים של המבוטחים. בישראל, השיעור יחסית גבוה ועומד על 21% (2019), לעומת ממוצע של 15.5% באיחוד האירופי וממוצע של 13.9% ב-OECD .