נשיא רוסיה ולדמיר פוטין / צילום: Mikhail Klimentyev
באמצע שנות ה-40 של המאה שעברה, אחרי ניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, בית דין בנירנברג ערך משפטים היסטוריים נגד פקידים בכירים נאצים, ובית דין נוסף בטוקיו עסק בטענות נגד מנהיגים פוליטיים וצבאיים יפניים. הפשע המרכזי היה פשע שאף אדם מעולם לא נשפט עליו לפני כן, וברמה בינלאומית, גם מאז - הפשע של התחלה במלחמה באופן תוקפני. בזמנו כונה הפשע הזה פשע נגד השלום.
ישנם מומחים משפטיים ודמויות ציבוריות האומרים שצריך לשפוט באופן דומה את מנהיגי רוסיה בעקבות הפלישה לאוקראינה. בעיני רוחם הם רואים בית דין מיוחד עם נאשמים רמי־דרג, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ראשון ביניהם. בית משפט כזה "יפגין את הנחרצות שלנו שאין סובלנות לפשע התוקפנות, ושלא נותיר אבן על אבן בניסיון לסיים את האירועים הנוראיים שאנו עדים להם", נכתב בהצהרה ממרץ של כמה עורכי דין בינלאומיים, תובע לשעבר במשפטי נירנברג וראש ממשלת בריטניה לשעבר גורדון בראון.
ההצעה, שמקבלת תמיכה משר החוץ האוקראיני דמיטרו קולבה, היא חלק ממאמץ נרחב יותר להביא את הרוסים לתת דין וחשבון, שמבוסס על שלוש שאלות מרכזיות: את מי לתבוע על האלימות באוקראינה, איפה לתבוע אותם ועל איזה פשעים במסגרת החוק הבינלאומי.
כיוון אחד שהמאמצים בו כבר מקבלים צורה הוא בית המשפט הפלילי הבינלאומי בהאג, שהתובע שלו כרים חאן פתח בחקירה לבדיקה אם רוסיה ביצעה פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות במלחמה באוקראינה. אישומים כאלה כוללים זוועות שמבצעים החיילים ושולחיהם בזמן המלחמה. הם כוללים, למשל, הריגה של אזרחים על־ידי כוחות רוסיים בעיר בוצ'ה, שחאן ביקר בה בחודש שעבר.
פשע התוקפנות
פשע התוקפנות נוגע למה שקורה לפני פשעי המלחמה: הפלישה עצמה - תכנונה, התחלה בפעולה והמשכתה. התומכים במאמץ זה אומרים שלתבוע את פוטין בהאג יהיה מאוד קשה כי יהיה צורך לשכנע את השופטים בעזרת עדויות שיש קשר בין החלטות הקרמלין וזוועות ספציפיות שנעשו בשדה הקרב. מצד שני, האשמה בפשע התוקפנות מאפשרת לתביעה להגיע ישירות למוסקבה.
תוקפנות היא פשע שההנהגה מואשמת בו, אמר פיליפ סנדס, פרופסור למשפט ביוניברסיטי קולג' בלונדון ומומחה לבתי משפט בינלאומיים. סנדס משתתף במאמץ להכין טקסטים משפטיים שיוכלו להקל על פעילות כל בית משפט בינלאומי שיוקם בנוגע לאוקראינה בעתיד. "זה הטקסט היחיד שיכול באיזו מידה של וודאות להביא אותנו עד הממשלה".
השאלות המרכזיות, על־פי סנדס, הן אלה: האם רוסיה מנהלת מלחמה שהיא באופן ברור לא חוקית ומי היה אחראי על ההחלטה לצאת למלחמה? "איסוף עדויות על פשע התוקפנות אינו מסובך", אמר, בגלל שהמתקפה הגדולה של רוסיה על שטח של מדינה אחרת, כולל הפצצות של ערים אוקראיניות על־ידי צבא רוסיה, תואמות לתיאור של הפשע הזה.
רוסיה אומרת שהיא לא מתכננת לכבוש את אוקראינה ושכוחותיה משחררים את האוקראינים. היא טוענת שפגעה רק במטרות צבאיות ושכל נפגעים אזרחיים הם באשמת מי שהיא מכנה לאומנים אוקראיניים וקיצוניים.
בית משפט מיוחד
השאלה הבאה היא, איפה יכול להתרחש משפט על תוקפנות? לא בבית המשפט הפלילי הבינלאומי. למרות שבית המשפט הזה הוקם במטרה לדון בארבעה סוגי פשעים - פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות, רצח עם ופשע התוקפנות - סמכות השיפוט שלו בנוגע לפשע התוקפנות חלשה בהרבה לעומת שלושת הפשעים האחרים. לגבי שלושת הראשונים, יכול בית המשפט לשפוט רוסים בגלל שאוקראינה, שבשטח שלה הזוועות לכאורה מתרחשות, מקבלת את סמכות השיפוט של בית המשפט הבינלאומי בהאג. אבל לגבי פשע המלחמה, הסכמתה של אוקראינה אינה מספיקה. בגלל שרוסיה לא חתומה על האמנה המכוננת של בית המשפט, אמנת רומא, בית המשפט לא יכול להתקדם לגביה בחקירה של פשע התוקפנות.
מצב יוצא דופן יכול לקרות אם מועצת הביטחון של האו"ם תפנה את המקרה לדיון בית המשפט הבינלאומי, אבל אין סיכוי לכך, בגלל שלרוסיה יש סמכות וטו כחברה קבועה במועצה.
זו הסיבה שכמה מומחי משפט הציפו את הרעיון להקמת בית משפט מיוחד או אד־הוק לדיון בפשע התוקפנות, אם כי איך להקים גוף כזה ועל־ידי מי, אלה שאלות שנידונות באופן נרחב. שני בתי המשפט המוכרים שנפתחו בשנות ה־90 - אחד דן בפשעי מלחמה ביוגוסלביה לשעבר והשני עסק ברצח העם הרואנדה - הוקמו על־ידי מועצת הביטחון של האו"ם, מסלול שחסום במקרה של אוקראינה בגלל הווטו הצפוי של רוסיה במועצת הביטחון.
אפשרות אחת יכולה להיות פעולה פחות או יותר לפי המודל של בית המשפט בנירנברג, שהוקם על־ידי ארה"ב, ברית המועצות, צרפת ובריטניה כדי לשפוט נאשמים גרמנים. קבוצה של מדינות בעלות השפעה, כולל ארה"ב, בריטניה וצרפת למשל, יכולה באופן דומה לשלב ידיים עם אוקראינה ולהקים בית משפט כזה. אבל המתנגדים לרעיון טוענים שבית משפט שיוקם על־ידי קומץ מדינות יהיה חסר לגיטימיות בינלאומית ויהיה פגיע להאשמות שהוא פוסק באופן סלקטיבי.
"דוגמה בוטה של תוקפנות"
קווין ג'ון הלר, פרופסור למשפט בינלאומי וביטחון באוניברסיטת קופנהגן, אומר שארה"ב ובריטניה, שפלשו לעיראק ב־2003, לא צריכות להיות המדינות שיקימו בית משפט שישפוט את הרוסים על כך שפלשו לאוקראינה. מדינות אלה, אמר, היו אחראיות גם לצמצום סמכות השיפוט של בית המשפט הבינלאומי לגבי פשע התוקפנות כשניסחו את הגדרת הפשע הזה באמנת רומא. אילולא זה, היה יכול התובע בבית המשפט לחקור רוסים בהאשמה של תוקפנות כפי שהוא עושה לגבי פשעי מלחמה, וזה היה מייתר את הצורך בהקמת בית משפט מיוחד, אמר הלר.
"הרעיון מאז נירנברג לא היה להקים בית משפט ועוד בית משפט כל פעם למלחמה אחרת, בייחוד על־ידי הצדדים בסכסוך", אמר.
הבעיה, כך אמר, היא ש"כיום אנחנו נסוגים מהרעיון הזה זה שכל המדינות צריכות להיות נתונות לאותם כללים ואומרים, 'כעת יש לנו דוגמה ממש בוטה של תוקפנות, אחת שבאופן ברור צריך לתבוע עליה, ואנחנו נקים בית משפט למטרה הזה, אבל לא נקים בית משפט לאף אחד ממקרי התוקפנות שקרו ב־20 השנים האחרונות'".
בית משפט בגיבוי האו"ם
מודל אחר יכול להיות לבית משפט שיוקם על־ידי אוקראינה ועל־ידי ארגון בינלאומי, כמו האו"ם. האו"ם היה מעורב בהקמת בית המשפט המיוחד שטיפל בתביעות שנגעו למלחמת האזרחים בסיירה לאון ובית משפט מיוחד בקמבודיה לדון בזוועות שביצע משטר החמר רוג'.
בית משפט בגיבוי האו"ם ייתפש כבעל לגיטימיות גדולה יותר מבית משפט שיוקם על־ידי כמה מדינות, במיוחד אם יקבל את תמיכת האספה הכללית של האו"ם דרך הצבעה, כך אמרה ג'ניפר טרהאן, פרופסורית קלינית לעניינים עולמיים באוניברסיטת ניו יורק [מה? clinical professor of global affairs at New York University]. מבקרי הרעיון הזה אומרים שהשגת תמיכה באסיפה הכללית שחברות בה 193 מדינות לא יהיה קל.
בשבוע שעבר, האספה הפרלמנטרית של מועצת אירופה, ארגון זכויות האדם העיקרי של היבשת, הוסיפה את קולה לקריאות להקים בית משפט שידון בפשע התוקפנות. בהצטרפותה להצעות האחרות, המליצה האספה שבית המשפט יוקם על־ידי אמנה בין מי שהגדירה כמדינות בעלות מחשבה דומה ותקבל את תמיכת האספה הכללית של האו"ם, והיא צריכה לקבל תמיכה מארגונים כמו המועצה האירופית והאיחוד האירופי.
תהיה הדרך בה יוקם בית משפט אשר תהיה, אתגר פרקטי שיעמוד בפניו יהיה עצם ההבאה של נאשמים רוסים להישפט. מי שתומכים בתביעה על פשע התוקפנות אומרים שלא סביר שפוטין או שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב יגיעו לעמדת הנאשם. הטיעון הנגדי: אי־אפשר לדעת. הם מציינים כדוגמה את הגנרל הנאצי הרמן גרינג, את הרודן הסרבי לשעבר סלובודן מילוסביץ' ואת נשיא ליבריה לשעבר צ'רלס טיילור, שכולם הגיעו להישפט בפני בתי משפט בינלאומיים כנגד כל הסיכויים. חשודים אחרים, כמובן, מעולם לא נשפטו, למשל הנשיא הסודני לשעבר עומאר אל־בשיר, שנותר מבוקש מאז 2009 בבית המשפט הבינלאומי בהאג בהאשמה שהוא אחראי לביצוע פשעי מלחמה.
טרהאן אמרה שאפילו חקירה או כתב אישום בלבד יהוו הצהרה חזקה. "ההצהרה ההפוכה, של אי צדק, יכולה להיות מאוד מזיקה", אמרה.
מאז שהחלה המלחמה, אמרה טרהאן, אנשים רבים תהו האם פוטין היה פולש לאוקראינה אם התגובות הבינלאומיות לפלישתו לחצי האי קרים ב־2014 היו חזקות יותר. "בגלל שאם אתם נותנים לחצי האי קרים ללכת, ואתם נותנים לאוקראינה ללכת, מה יהיה הדבר הבא?", אמרה טרהאן.