נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ בראיון ב-CNN
סי.אן.אן נולדה ערב הבחירות לנשיאות של 1980. טלוויזיה בכבלים עמדה אז בחיתוליה. אינטרנט יתחיל להופיע רק עשר שנים אחר כך, טלפונים ניידים היו עדיין די נייחים, ובכל מקרה לא היו חכמים. הרעיון של חדשות 24 שעות ביממה נשמע קפריזי. מי צריך אותן. אמריקאים התרגלו לצרוך את חדשות הטלוויזיה שלהם בפלחי זמן קבועים, לפנות ערב, 23 דקות נטו, בשלוש רשתות.
היא נולדה במוחו הפורה של טד טרנר, הבעלים של תחנת טלוויזיה באטלנטה. הוא היה איש ימין. הוא אפילו ניסה להשתלט על הרשת הגדולה ביותר של אז, סי.בי.אס, כדי לחלץ אותה משליטת המאפיה השמאלית. טרנר עבר בהדרגה שמאלה. הרבה לאחר טרנר, בפרוש עידן טראמפ, סי.אן.אן כבר הייתה אופוזיציה פעילה. השבוע, הרשת שלימדה את העולם לצרוך חדשות ללא הגבלה עומדת בסימן טיהור פוליטי. ההנהלה החדשה רוצה להחזיר אותה למרכז, אל ייעודה הטבעי: חדשות במקום מאמרי־מערכת.
זה קורה בזמן קריטי במיוחד: חודשיים לפני בחירות אמצע־הקדנציה לקונגרס. כל כך הרבה מוטל על כפות המאזניים. נשיאות ביידן עלולה לאבד את ידיה ואת רגליה, אם הרפובליקאים יצליחו להחזיר לעצמם את השליטה לפחות באחד משני בתי הקונגרס. אלה הזמנים שבהם הצפייה בטלוויזיה עומדת בסימן עלייה. אלה הזמנים שבהם נבחן הנטאי (בייאס) הפוליטי של ארגון תקשורת. אלה הזמנים שבהם כל מפלגה וכל מועמדת מקוות שהנטאי ייטה לטובתן.
בימים האחרונים נעלמו מסי.אן.אן שניים מן הבולטים בכתביה/פרשניה. חיל ורעדה אחזו את הרשת, המגיעה אל 97% ממנויי הכבלים באמריקה. איש אינו יודע אם תורו ממשמש ובא. הכיוון ברור: הבעלים רוצים להוציא את סי.אן.אן משדה הקרב, ולהעביר אותה אל היציע; משקיפה, לא משתתפת.
27% ירידה ברייטינג: הרשת שותתת דם
המגמה הזו מעוגנת בעובדות כלכליות. בתחילת החודש שעבר, הבעלים של סי.אן.אן, האחים וורנר, דיווחו כי רווחי הרשת עומדים לרדת השנה אל מתחת למיליארד דולר, בפעם הראשונה זה שנים. הצפייה בה ירדה ב־27% לעומת השנה שעברה, ועומדת על 639,000 בשעות השיא. היא עכשיו הרשת השלישית, אחרי פוקס ו־MSNBC. אף אחת מן השלוש אינה עושה חיל, אבל סי.אן.אן שותתת דם.
קשה לטעות בצירוף הנסיבות: היא התחילה לצלול לאחר שג'ו ביידן נכנס אל הבית הלבן. בימי טראמפ היתה לה עדנה. היא ו־MSNBC נעשו מגנט לאויבי טראמפ. טראמפ עצמו חזר ותקף אותה במסיבות העיתונאים שלו, קרא לה "רשת הפייק ניוז", "אויבת העם", ולא פעם אסר על כתביה להציג לו שאלות, או קטע אותם במרוצת שאלותיהם.
היא השיבה לו ולאנשיו כגמולם. ברגע אופייני אחד, ערב הבחירות של 2020, אחד המגישים הבולטים של סי.אן.אן קטע ללא הרף עוזר בכיר של הנשיא, בראיון על טיפולו של טראמפ בנגיף הקורונה. המגיש חשב שהעוזר משתמט משאלותיו; העוזר חשב שהמגיש אינו מניח לו לסיים משפט. הראיון התפתח לסדרה נרגזת של קריאות ביניים והעוויות פנים. אין ספק שזה הועיל למידרוג, אבל זה אישר את מעמדה של סי.אן.אן כיריבה פעילה של טראמפ, חודש וחצי לפני הבחירות.
זה לא הפריע לבעלי סי.אן.אן כל זמן שזה השתלם. יציאת טראמפ מן הבית הלבן הפחיתה בהכרח את העניין בסיקור עוין של האיש ושל נשיאותו. ההיפך מזה קרה ברשת פוקס: היא ירדה בימי נשיאותו של טראמפ, וחזרה ועלתה תחת ביידן. הרשתות משמשות כליאי־ברק של אידיאולוגיות יריבות. פרדוקסלית, הן יוצאות נשכרות מתבוסת המחנה שהן מייצגות; ויוצאות נפסדות מניצחונותיו.
להעמיד פנים או העמיד פנים
אבל השאלה היא הרבה יותר רחבה ועמוקה: האבחנה בין חדשות להשקפות־עולם. קודם כול, האם תיתכן אבחנה כזאת? תשובה סטנדרטית היא שלא תיתכן, אז בשביל מה להעמיד פנים. תשובה סטנדרטית נגדית היא שהעמדת הפנים כשלעצמה ממלאת תפקיד חסר תחליף ביצירת אמות מידה של התנהגות עיתונאית. אם העיתונאית או העיתונאי פטורים אפילו מלנסות להיות אובייקטיביים, או אז הם רשאים לפרוק כל עול.
מעניין שסי.אן.אן עצמה יצרה אבחנה כזאת בימיה הראשונים. ב־1982 היא התחילה לשדר תוכנית יומית, שנקראה Crossfire, שכשמה היתה: חילופי אש מעבר למיתרס הפוליטי. היו לה שני מגישים, אחד מימין ואחד משמאל. הם ראיינו אורחים, והציגו להם שאלות מוטות, טעונות, ולעתים קרובות לא הגונות. הם עשו כן בהרמות קול ובמחוות גוף. היה צריך עצבי ברזל כדי לצפות בהם. אז זה היה חידוש מופלג. הצופים ידעו ששם הם ימצאו ויתור מוחלט על סטנדרטים עיתונאיים.
הטרגדיה היא, שמחלציה של Crossfire יצא ויתור כללי על סטנדרטים, בטלוויזיה האמריקאית ובאופן בלתי נמנע בטלויזיות אחרות. ישראלים אולי יתקשו להאמין שלפני 40 שנה עדיין היה צורך לנחש את דעותיהם הפוליטיות של הכתבים המדיניים והכלכליים ושל המראיינים באולפני הטלוויזיה החד־ערוצית שלהם. הם היו תמיד חשודים שהם "שמאלנים", באמריקה, בישראל ובדמוקרטיות אחרות. אבל הם לא נכנסו לסלון של כתובות קעקע, וביקשו שהתווית הפוליטית תיחקק על מצחם.
אחד מבעלי המניות העיקריים של האחים וורנר, המיליארדר ג'ון מאלון, שידיו לו רב בעסקי טלוויזיה מאז שנות ה־70, אמר עוד בנובמבר שעבר: "הייתי רוצה לראות את סי.אן.אן חוזרת אל העיתונאות שאיתה התחילה, ומעסיקה עיתונאים אמתיים, מה שיהיה נדיר ומרענן". הרבה אירוניה צריכה להיות בחיווי, המתאר עיתונאים אמתיים כ"נדירים ומעניינים".
מאלון אמר את הדברים האלה בראיון ל־CNBC, רשת הטלויזיה הפיננסית. באותו הראיון הוא חלק מחמאות לפוקס ולבעליה, רופרט מרדוק. בהתחשב ברקורד של מאלון - הוא תמך בבחירת טראמפ ב־2016, ותרם רבע מיליון דולר לארגון טקס ההשבעה שלו - דבריו בנובמבר 2021 עוררו אי־שקט בסי.אן.אן. אבל אי־השקט הזה הפך לרעש, כאשר הבעלים פיטרו את המנכ"ל הוותיק ג'ף זאקר (=צוקר, בגרמנית וביידיש), ומינו תחתיו את כריס ליקט (Licht).
"לדבר אמת, לקרוא תיגר", אבל...
עוד בחודש מאי, ליקט כתב מיזכר לעובדיו על הצורך לאזן את השליחות העיתונאית ("לדבר אמת ללא חת באוזניהם של בעלי השררה, לקרוא תיגר על הסטטוס־קוו") עם פתיחות ועם סובלנות כלפי דעות פוליטיות מנוגדות.
קשה למצוא פגם בניסוח הזה, שהוא כמעט קלישאי, מפני שמי יכול לחלוק על הצורך לדבר אמת ולהיות סובלנים. אבל אלה אינם חיוויי־סרק. הם משקפים אי־אמון של ההנהלה החדשה באנשים העושים את סי.אן.אן. בדמוקרטיות, הציפיה הקבועה היא שסגל עובדי המדינה יקבל עליו את עולה של ממשלה חדשה, וממילא את כיווניה הפוליטיים. מי שאינם יכולים לקבל, רשאים לעזוב.
קצת קשה להאמין שהסתגלות כזאת תיתכן כאן. הכתב המודח של סי.אן.אן בבית הלבן הספיק לשדר, שעתיים לפני הסיום הפתאומי של חוזהו, כי הצדק עם הנשיא ביידן, שטראמפ וחסידיו מסכנים את הדמוקרטיה. מותר להניח שהוא ידע כי אלה מלות הפרידה שלו. מה יעשו הנשארים? האם הם ילמדו לדבר בלשון המעטה? האם הם יגלו את יתרונות הזהירות והמתינות? ואם הם יגלו, האם אמריקה כולה תיענה לרמז, ותתחיל להיזהר בדיבורה? מותר לפקפק.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny