המלכה אליזבת בביקור בהודו, 1983. שנאת בריטניה היא נחלת הרוב הגדול בהודו / צילום: Reuters, Ron Bell
תרבות הצרימות נכנסה להילוך גבוה בהיוודע מותה של המלכה. לשוללי ההיסטוריה של המערב ניתנה הזדמנות בלתי חוזרת להציף את המדיה, החברתית והקלאסית, בהרשעת כל מה ש"האימפריה של המלכה" ייצגה, אף כי היא עלתה לכס המלכות בשלהי האימפריה, וחוותה את התפרקותה הכמעט - מלאה ב-15 השנה הראשונות של מלוכתה.
כתב של רשת הרדיו הציבורית של ארה"ב נכנס לפאב בלונדון כדי להתרשם מדעת הקהל הבריטית. הוא דיווח על שיחה עם מהנדסת בשנות ה-30 שלה, ששמה עאיישה. מה דעת עאיישה על המלך החדש? "אין לי שום דבר משותף אתו", היא אמרה, "לא גיל, לא מגדר, לא צבע עור".
● אליזבת' השנייה: היא לא אמרה הרבה, אבל נוכחותה אמרה הכול | פרשנות
הכתב לא סיפר לנו מה מוצאה של עאיישה. הוא גם לא הזכיר את דתה, אם כי לא קשה לנחש. כאן מתחוללת התנגשות מעניינת. אל נכון משפחתה של עאיישה הגיעה מאחת המושבות - לשעבר, למשל פקיסטן או ניגריה. היא לא היתה מגיעה אלמלא היתה אימפריה. את דגל האימפריה נשאו אל ארבע כנפות הארץ אנשים לבנים בהחלט, נוצרים בהחלט (בדרך כלל פרוטסטנטים), חדורי שליחות ותחושת עליונות.
האם יש טעם להוסיף ולשנוא אותם על חטא המנטליות הקיסרית שלהם? "התאבלו - נא על המלכה, לא על האימפריה שלה", כתבה פרופסורית אחת מאוניברסיטת הרווארד בניו יורק טיימס. אחרים, מדוקטרים פחות, הציעו לרקוד על קברה או קיוו שהיא מתה בייסורים קשים.
אשת הכומר ריססה
הקינטורים כשלעצמם לא חשובים. חשוב מה שהם מייצגים: את שנאת ההיסטוריה של המערב. בדרך כלל השנאה היא אבסטרקטית, גורפת, טבולה באיזמים (קולוניאליזם, אימפריאליזם, אוריינטליזם). אבל היא נובעת לא פעם מניסיון אישי, או מנסיונם האישי של בני הדור הקודם.
המנהיג הראשון של זימבבווה, רוברט מוגאבה, סיפר פעם על חוויית ילדות מכוננת תחת השלטון הבריטי. הוא וחבריו בבית ספר יסודי של המיסיון הוזמנו לתה וביסקוויטים בביתו של הכומר. ביוצאם, רוברט הקטן הפנה את ראשו אחור, וראה את אשת הכומר מרססת את הספה שעליה ישבו הוא וחבריו. הוא לא שכח.
האימפריה הבריטית אמנם עשתה הרבה דברים רעים. היא פלשה, היא כבשה, היא דיכאה, היא ניצלה, היא השפילה; היא ביססה את סחר העבדים במאה ה-17, אם כי לא ייסדה אותו. הספרדים, הפורטוגלים וההולנדים קדמו לה.
אבל היא גם היתה הבנאית חסרת התחליף של מערכת גלובלית. בלעדיה לא היו ארה"ב, או הודו, או ניגריה, או קניה, או דרום אפריקה, או אוסטרליה; פשוט לא היו. היא המציאה אותן. וההודים והניגרים והדרום אפריקאים לא היו יכולים להידבר אלה עם אלה, או אפילו בינם לבין עצמם, בלי הלשון האנגלית. השיטה הפרלמנטרית הבריטית לא היתה מעניקה השראה לרוב כדור הארץ, המשפט האנגלי לא היה מנחה שופטים חובשי - פיאות בכל רחבי אסיה ואפריקה.
מעשה בשישה אוסקרים
אחת ההשתלחויות הפומביות החביבות עליי נגד האימפריה הבריטית באה מהודי מבריק ששמו שאשי תהארור (Tharoor), אינטלקטואל, דיפלומט ופוליטיקאי. הוא הוזמן להרשיע את האימפריה הבריטית באוקספורד יוניון, איגוד הסטודנטים המפורסם.
תהארור תקף ללא רחם, בשנינות רבה ובידענות, את כל מה שהבריטים עשו בהודו. הוא עשה כן באנגלית יפהפיה ומעוררת קנאה. הופעתו זיכתה אותו בתודה פומבית מפי ראש הממשלה נרנדרה מודי, שבינו לבין תהארור רובצת תהום ערכית עמוקה. תהארור הוא ליברל חילוני, מודי הוא לאומן דתי קיצוני. אבל שנאת בריטים רהוטה מגשרת על התהום.
שנתיים אחר כך, שישה פרסי אוסקר ניתנו לסרט השעה הקודרת, שהראה כיצד וינסטון צ'רצ'יל חיזק את רוחו של העם הבריטי בימים מעוטי התקווה ביותר של מלחמת העולם השנייה. תהארור הנ"ל פרסם מאמר בוושינגטון פוסט, שבו גינה את הוליווד על האוסקר, מפני שצ'רצ'יל עשה דברים איומים בהודו. הצלת הציוויליזציה המערבית מידי היטלר לא הצדיקה בעיניו אפילו אוסקר אחד.
החבר ההודי של הימלר
שנאת בריטניה בהודו היא נחלת הרוב הגדול של האוכלוסייה, אם כי אולי לא של אלה שקרובי משפחתם התערו להפליא במדינה וממלאים תפקידי מפתח בממשלתה. שמאל וימין בהודו מסכימים שה-Britishers (כך הם קוראים להם) היו אבות הטומאה. יומיים לפני מות המלכה הסיר מודי את הלוט מעל פסל ענקי במרכז דלהי של איש ששמו צ'אנדרה בוס (Bose). מודי גמר אומר להפוך אותו לקדוש לאומי.
בוס היה פוליטיקאי תחת השלטון הבריטי. בפרוץ מלחמת העולם השנייה הוא נמלט לגרמניה הנאצית, התיישב בברלין, והציע את שירותיו להיינריך הימלר. הוא גייס שבויי מלחמה הודים לשרת בצבא הגרמני. לקראת סוף המלחמה צוללת גרמנית העבירה אותו לידי היפנים, והוא הקים צבא שחרור הודי שלחם לצדם. בקיצור, הוא האמין שהמאבק למען חירות עמו מצדיק ברית הדוקה עם רוצחי - עמים. פסליו ודיוקנאותיו נראים בכל רחבי הודו בשעה שההודים שקדו על הרחקת כל פסל בריטי ועל מחיקת כל שם בריטי מקרן רחוב.
הטור הזה לא נועד להגן על כבוד המלכה, או על כבוד האימפריה. עניינו הוא העייפות מן השכתוב הבלתי פוסק של ההיסטוריה, כדי להבאיש את ריחו של המערב. אגב, בעיני רוב המבאישים, ישראל היא יציר כפיה של האימפריה הבריטית, וראויה לאותה הרשעה באותו בית משפט ציבורי. אבל לחמנו בבריטים, יטענו הישראלים. כן, יענו המבאישים, גם האפריקנרים בדרום אפריקה לחמו בהם לפני שבנו אפרטהייד.