תאי עבודה. יחליפו את חללי האופן ספייס? / צילום: shutterstock
"העדויות ברורות. משרדי אופן ספייס רעים לעובדים" - כך צייץ בחודש שעבר בטוויטר הפסיכולוג הארגוני פרופסור אדם גרנט, ובכך למעשה סיכם לא רק את דעתו, אלא גם טור דעה מהניו יורק טיימס מאת הפרשן דיוויד ברוקס.
את הטור, שתקף את עיצוב חללי העבודה נטולי המחיצות, כאלה שלכאורה אמורים לתרום ליצירתיות ולתחושת ה"ביחד" כמו גם ליכולת הבקרה של המעסיקים, סיכם גרנט בציוץ קצר באמצעות הנתונים הבאים: "עלייה של 27% בימי המחלה, ירידה של 14% בביצועים הקוגניטיביים, 70% פחות אינטראקציות פנים אל פנים. לטובת הבריאות, הפרודוקטיביות ושיתוף-הפעולה, הבה נעצב חללי עבודה עם דלתות", הוא ביקש.
● בימים רגילים נתוני תעסוקה חזקים הם בשורה חיובית לכלכלה. אבל אלו זמנים אחרים
● למה יותר ויותר חברות מביאות לבני לגו למשרדים | WSJ
מקורם של נתונים אלה, שאותם איגד יחד ברוקס בטור המקורי, קדם כמובן למשבר הקורונה, אולם לטעמם של ברוקס וגרנט הם לא משאירים מקום לספק בנוגע לכישלון השיטה. להפך. העובדה שחרף ההוכחות היא עדיין קיימת, תמוהה בעיניהם. אם שיטה זו הניחה שהאקלים הארגוני יהיה שיתופי ופורה יותר, המציאות הוכיחה שככל שהחללים יותר פתוחים, כך עולה השימוש בדואר אלקטרוני ובאסמסים כאמצעי ליצירת קשר בין העובדים, ולאו דווקא פנייה פנים אל פנים.
מה שעוד ניכר הוא החיפוש המתמיד אחר פרטיות וניתוק מהסביבה ושימוש גובר באוזניות כאמצעי הסחה וחציצה. ברוקס, המונה סיבות נוספות לכישלון השיטה, נדהם כיצד היא עדיין קיימת ובסופו של דבר מכנה אותה כאיוולת.
"נזקי האופן ספייס הוקצנו מאז הקורונה"
נראה שעולם העבודה אחרי הקורונה סוף סוף חידד את הפערים שבין הציפיות לתוצאות המאוד לא חדשות. "בתקופת הקורונה עברנו לעבוד מהבית וקיבלנו בחזרה את הפרטיות שלנו", מזכירה פרופסור שרון טוקר, חוקרת לחץ ושחיקה בעבודה מהפקולטה לניהול ע"ש קולר באוניברסיטת תל אביב.
"המעבר החד מסביבה שבה רואים אותי כל היום ללא הפסקה ושאני תחת עיני 'האח הגדול', לכזו שבה אף אחד לא רואה אותי - הפך את הציפיות שאנשים יחזרו לשיטות העבודה הקודמות לכאלו ששוב לא פוגשת את קרקע המציאות. הצרכים של העובדים השתנו וכך גם צורת העבודה שהם גילו שנוחה להם. הם זכו לטעום שיטת עבודה אחרת, ולכן נזקי האופן ספייס הוקצנו. עובדים גילו - ויש לציין כי לא כולם - שהם פרודוקטיביים הרבה יותר כשיש להם פרטיות".
חללים קטנים לרשות כל עובד
פרופסור טוקר מציינת מגמה נוספת שמובילים ארגונים, ובמסגרתה יש נטייה לצמצום הנדל"ן והשטחים שעומדים לרשות העובדים במסגרת העבודה ההיברידית, ופריחה לא רק של חללים פתוחים, אלא גם עמדות עבודה גמישות ("עמדות חמות").
טוקר: "לא די בכך שהעבודה מתנהלת בחלל פתוח, במקרה כזה לעובד ולעובדת אין מקום קבוע משלהם, מה שפוגם בתחושת השייכות. לכן, לפעמים באמת אין להם מניע להגיע ולהשתמש בעמדה מסוג זה, כשהם יכולים לעשות זאת בבית קפה או פשוט בנוחות מהבית". טוקר מוסיפה כי לא במקרה הספר הפמיניסטי "חדר משלך" של וירג'יניה וולף, עוסק בחיוניותה של הפרטיות לתחושת השייכות, ואותה, כך עולה מהדברים, אפשר להחמיץ גם כאשר מגיעים למשרדים.
מצד שני חברות רואות שהעובדים מבקשים לעבור למודל היברידי. אז למה להן להשקיע במשרדים?
"מה שהן צריכות זה ליצור איזון. אני רואה שזה מה שמקומות עבודה עושים, בעיקר בהייטק. במקביל לאופן ספייס, הם יוצרים חדרים קטנים לצמד או אפילו לאדם אחד, כדי לאפשר 'בריחה'. מה שחשוב הוא שיהיו מספיק חללים כאלה שיעמדו לרשות העובדים במהלך היום, ולא להסתפק באחד או שניים".
בהתאם לרוח זו, בעת האחרונה עלו ברשתות החברתיות פרסומים לתאי עבודה אינטימיים (Work Booth) בתוך החברות. מדובר במעין 'תאי טלפון', או אף 'ארונות' מעוצבים ומצוידים באמצעים טכנולוגיים, שאמורים לשכנע את העובדות והעובדים שגם בחלל הגדול והפתוח, יש מקום לפרטיות - אם זה לטובת שיחות טלפון, זום, ראיונות, או כל דבר שישכנע לא להסתפק בעבודה מהבית. קלסטרופובי? אולי. מבחינה עיצובית בכל מקרה, נראה שיש קהל לרעיון.
"אנחנו יודעים כבר כמה שנים שיש דעיכה בביקוש לאופן ספייס", טוען האדריכל רענן שטרן, שותף בסטודיו RUST. עם זאת, לדבריו אכן יש התחזקות מגמה בעיצוביות אחרת, שמקדשת את העבודה בצוותים. "זה קורה ולא רק בהייטק. אנחנו רואים שאנשים אוהבים תחושה של קהילתיות ומשפחה. האופן ספייסים קטנו משמעותית - אלה כבר לא החללים הגדולים, הקיוביקים של הבנקים או סוכנויות הנסיעות - אלא חללים קטנים, חדרי צוותים, או גדולים בעלי מחיצות שמחלקות לקבוצות.
"בקורונה נאלצנו להתרחק פיזית, מה שגרם לכל אחד לחפש את הפינה שלו, וגם עלה הצורך בשיחות וידיאו, מה שלא ניתן לבצע בחלל גדול - בין אם זה מבחינה אקוסטית או כי כמה אנשים צריכים לשבת יחד. בשל כך, עלו באחרונה פתרונות כמו אותם 'תאי הטלפון' קטנים ואינטימיים שאכן אופנתיים, או פשוט חדרי ישיבות מאוד מצומצמים המוגבלים לשלושה־ארבעה אנשים. האופן ספייס נעלם מהעולם, אבל עדיין יש לעובדים רצון להיות חלק ממשהו".
שטרן משתף ומספר על משרדים של חברת הייטק גדולה בתל אביב שעיצב ותכנן המשרד שלו: "לכל צוות יש סוג של סלון, חדר ישיבות משלו, חלק ציבורי עבורו, ואפילו בר קטן. המטרה היא ליצור קהילות קטנות בחברה גדולה".
"חללים גדולים מעצימים הפרעות קשב"
"אני חושבת שלאופן ספייס יש יתרונות מסוימים כשמדובר על עבודת צוות", מציינת פרופסור טוקר. "אבל חשוב לשמור על איזון ולזכור שחללים גדולים רק מעצימים הפרעות קשב".
לדבריה, פגיעה נוספת היא במידתיות שבה אנחנו רוצים להביא את עצמנו לידי ביטוי. "זה נכון שזה חשוב לנו, אבל זה לא בהכרח אומר שצריך לשמוע כל שיחת טלפון. באופן כללי, בישראל יש יותר נטייה להיכנס אחד לחיים של השני. אחת הבדיחות שרצות היא שאנשים במשרדים מבלים יותר זמן בשירותים, כי רק שם יש להם אינטימיות. עובדות ועובדים ימצאו לעצמם את הפתרונות לפרטיות, לכן מוטב שהארגון יהיה זה שיציע אותם".