פאול שוימר, מפעל מתאון / צילום: איל יצהר
"לפעמים אני מסתכל סביבי ואומר, רבותיי, אני מנהל פה את בית גיל הזהב", מספר פאול שוימר, בעלי מפעל מתאון למתכות מיוחדות בחולון. אם עד לפני שני עשורים העובדים סביבו היו בני 40 בערך, היום הגיל הממוצע שם כבר חוצה את ה־60. "כשאתה עובד אתה חי", אומר לנו אחד מהם, לב גנלין, שכבר חגג 81.
● מנכ״ל Waze ישראל על האיחוד עם גוגל מפות: ״נישאר עצמאיים, אני אופטימי״ | ראיון
● החוקר שמזהיר: ״כל עוד ישראל לא מצליחה לבנות זהות אזרחית משותפת, היא בסכנה״ | ראיון
● שיעור בעסקים מאלופי העולם בפוקר: הכי חשוב זה לדעת להתקפל
"אני חושב שאנחנו, בתעשייה המסורתית, נמצאים בשלב מאוד קריטי של ממש להיות או לחדול", אומר שוימר. "קרנה של התעשייה ירדה".
כששוימר (70) מדבר על התעשייה המסורתית הוא מתכוון לכל אותם מפעלי מתכת, פלסטיק, מזון וכדומה, מה שנקרא לואו־טק. 88% ממנה הם עסקים יצרניים קטנים, שמספקים מוצרים מיוחדים בכמויות לא גדולות לתעשיות הביטחוניות, הרפואיות, ההייטק. זה למעשה מה שאפשר להן לשרוד עד כה, שכן משום שלא מדובר במאסות, אלה לא מוצרים שאפשר להביא מסין, למשל, בשכר עבודה נמוך.
אבל זה לא יחזיק עוד הרבה זמן. השבוע התבשרו כ-900 עובדי מפעל טכנולוגיית להבים שבצפון על סגירתו ופיטוריהם בשל מעבר לשיטת ייצור חדשה, מתקדמת יותר. הידיעה טלטלה את התעשייה, אלא שלהבים ממש לא לבד. מתחת לרדאר ישנם מפעלים רבים נוספים שמצויים בסכנה קיומית.
"יש מחסור של 15 אלף עובדים מקצועיים בתעשייה", אומר רון תומר, נשיא התאחדות התעשיינים, "לעומת 9,500 לפני שנה. נכון שחלק מהמפעלים התרחבו, אבל לא בהיקף כל כך גדול. הקורונה שיבשה את שוק העבודה והחריפה את העובדה שאין עובדים מקצועיים, ומדינת ישראל לא מייצרת את העובדים האלה.
"המחסור החמור ביותר הוא בתחומי החשמל, המתכת והפעלת המכונות, שהם התשתית גם לתעשיות הביטחוניות וגם לבנייה. שם הוא מגיע ל־45% מהעובדים. כדי שמפעל הייטק כמו אינטל יוכל לבנות בקריית גת מפעל שבבים נוסף, הוא צריך 2,000 אנשי מקצוע, שידעו להקים חדרים נקיים, לטפל בצנרות ממתכות מתוחכמות. אנחנו עובדים קשה לגייס כסף ולהכשיר אנשים כאלה".
העלייה הרוסית יוצאת לפנסיה
איך הגענו למצב הזה? את רוב רובה של התעשייה הזאת איישו עד היום רבים מבני העלייה הרוסית, שהגיעו לכאן בשנות התשעים. זו הזרימה לכאן אנשי מקצוע מיומנים, שלא רואים בתעשייה פחיתות כבוד. אלא שמאז חלפו 30 שנה, וכעת רובם יצאו לפנסיה או ממש על סף הפרישה - ומחליפים אין.
כדי לייצר עובדים מיומנים כאלה נדרש חינוך תיכוני מקצועי, כפי שנעשה במדינות רבות, כמו פינלד, גרמניה והולנד, שבהן יותר מ־40% מהחינוך הוא כזה. בישראל המצב רחוק משם.
בהקשר הזה קשה כמובן לשכוח את האמירה של סילבן שלום ב-2014, אז השר לפיתוח הנגב והגליל, לראש הממשלה בנימין נתניהו, "את הבן שלך תשלח להיות פחח", במהלך דיון על פתיחת בתי ספר מקצועיים.
"זה בזוי להיות רתך?", שואל תומר. "יותר בזוי להיות עורך דין שמגרד 7,000 שקל בחודש (בשל ריבוי בוגרי המשפטים - ש"ל). ובתי ספר מקצועיים נותנים היום אופציה לעשות את כל הבגרויות. אין פה הסללה".
התעשייה אולי התקדמה בחלוף השנים: הרתך והכרסם והחרט של היום אינם שחורים מפיח, והם רחוקים מלגרד את שכר המינימום (השכר הממוצע לשכיר בתעשייה עמד בסוף 2021 על 15,828 שקל, יותר מ־4,000 שקל מעל השכר הממוצע במשק). אבל התדמית לא השתנתה, ורוב ההורים בישראל חולמים על קריירת הייטק לילד או לימודי משפטים. מדד ג'יני לאי־השוויון בחלוקת ההכנסות דווקא מראה שבמדינות שבהן לפחות 50% מהחינוך הוא מקצועי אי־השוויון נמוך יותר. מקומה של ישראל במדד, לצערנו הרב, נשמר גבוה כבר שנים.
"הפתרון האסטרטגי היחיד הוא להחזיר עטרה ליושנה לבתי הספר המקצועיים", אומר ניצן ממרוד, מנהל האגף להכשרה מקצועית בזרוע העבודה. "החינוך המקצועי בארץ נשחק לגמרי".
לזרוע העבודה יש כיום 62 בתי ספר לנוער המלמדים תחומים תעשייתיים וגם מקצועות כגון אנרגיה מתחדשת, קיימות ואקו־חקלאות. "לצד ההייטק", הוא אומר, "צריך לגדל נוער שיתעסק בתעשייה 4.0, רובוטיקה, מחשוב. יש לנו כמעט 10,000 תלמידים בפריסה ארצית, אנחנו מובילים רפורמה משמעותית בתחום".
ומה בעניין ההסללה?
"אני לא פוחד מזה. אצלי אפשר לעשות בגרות שמספיקה ללימודי טכנאי או הנדסאי, מה שמייצר עוד מוביליות חברתית. אבל כרגע זו טיפה בים. רק 3%-4% מהתלמידים נמצאים שם. כל עוד לא יוזרם לשם דם חדש, נהיה בבעיה".
"רק 7% מהתעשייה מייצאת"
מפעל מתאון של שוימר הוקם ב־1956 ברחוב הגדוד העברי בתל אביב בידי אבא שלו, נתן שוימר. במקור הוא שימש לייצור שפכטלים, ולאחר מכן התרחב למסורים וכלי עבודה נוספים. שוימר עצמו, מהנדס אלקטרוניקה במקצועו, הגיע לשם בכלל בנסיבות מצערות, כשיום אחד ביולי 1982 התבשר שלאבא שלו נגדעו שלוש אצבעות בתאונת עבודה. הוא עבד אז ברפא"ל, אבל החל לעזור במקביל במפעל, וכעבור כשנה וחצי זו כבר הייתה עבודת הקבע שלו.
עם השנים, "כמו כל התעשייה בארץ", המפעל עבר ממוצרים פשוטים בכמויות גדולות למוצרים ממתכות מתוחכמות בכמויות קטנות, ובעיקר תפס נישה של ייצור סרטים לתעשיות שונות מחומרים דקים עם תכונות מיוחדות.
שוימר גם כיהן עד לפני שנתיים כיו"ר ענף המתכת מחוז תל אביב בהתאחדות התעשייה והמלאכה, לאחר שנים שבהן ניסה לקדם מתן עדיפות לאומית לתעשייה, ולבסוף נואש.
במשרדו, לצד פסל שהכינו לו לכבוד יום ההולדת שבו הוא נראה רץ עם מספר החזה 70, שזה גילו, יש תמונה מ־1964 שבו אביו עומד לצד שר האוצר והתעשייה אז פנחס ספיר בתערוכת יריד המזרח. "אין לנו היום אפילו שר תעשייה שנלחם עבורנו בשולחן הממשלה", אומר שוימר.
"את התעשייה מעבירים בכל פעם ממשרד למשרד", אומרת רוית גרוס, מנכ"לית התאחדות התעשייה והמלאכה. "מזלזלים בה. חושבים שהכול אפשר לקנות בסין, ושרת הכלכלה לא יכולה לייצג אותנו כי היא בניגוד עניינים מובנה: היא אמורה לשמור על התעשייה, אבל כמי שדואגת לצרכנים היא רוצה יבוא זול".
במפעל של שוימר יש תשעה עובדים, שמספיקים לו לשמר את הקיים, אבל "יש דברים שאני רוצה לעשות ואפילו לא מתחיל, כי אני צריך עוד אנשים שידעו להפעיל את הציוד". בין היתר הוא דחה פניות מאנגליה ומגרמניה למוצרים שלו. "רק 7% מהתעשייה הקטנה בישראל מייצאת", מציינת עו"ד גרוס. "במידה רבה מפני שאין מי שירכז וייצג את המפעלים האלה, ומכון היצוא לא נותן להם מענה".
"כבר אין בני 12 שגדלים ככה"
"אנחנו לא מדינת תעשייה, אנחנו מדינת חרטוטים", אומר אורי זר (56), בעלי מפעל כרמור לעיבוד שבבי. "יש לנו פה תעשייה ביטחונית, פיתוחי הייטק, פיתוחים רפואיים ואלקטרו-אופטיקה. אבל מדינת תעשייה אנחנו לא. אני מגיל 12 גדלתי על תעשייה. תכניסי אותי למפעל, אסתובב שם קצת ואבין מה עושים שם בלי שיסבירו לי. אבל היום אין בני 12 שגדלים על תעשייה".
בתחילת דרכה עסקה כרמור בתחום התבניות לפלסטיק, "לא הייתה חברה במשק הישראלי שלא נגענו בה", והלקוחה המיתולוגית שלו הייתה כתר פלסטיק. אלא שבשלב מסוים החליטה כתר להעביר חלק מהייצור לסין, ולשם כך היה זר חייב לחשוף בפני הצוות שלה ידע מקצועי (הסינים היו מייצרים על גבי התבניות שלו). מהר מאוד כל העבודה זלגה לשם. זה היה השלב שבו החליט זר להסב את המפעל לעיבוד שבבי חלקים קטנים יותר ומדויקים, "כאלה שקשה לייצר בסין".
כיום יש לו יותר מ-30 עובדים, שגילם הממוצע 60-55. לגייס חדשים מאוד קשה לו. "אין עובדים. הצוות המקורי של התבניות רובו פה, אבל יש כאלה שיצאו לפנסיה ויש מתקרבים לפנסיה. לא הצלחתי להביא שחקן חוץ. אף אחד מהחדשים לא הפך לחלק מהדנ"א של כרמור.
"אנשים מחפשים כסף מהיר וקל. בחור צעיר שסיים את הצבא ישר רוצה לדעת איזה אוטו הוא יקבל ואם יכסו לו את הטלפון. אני אומר: תלמד, תתקדם ותהיה שווה יותר. נוסף על כך, התחום המכני - יש לו תדמית של מלוכלך, שחור, לא מעניין. לך תוכיח להם שזה לא כך, שזה טכנולוגי, שלייצר חלק כזה, לבדוק אותו, זה אתגר לא פחות מהייטק".
אלא שההייטק לא יאריך ימים בלי התעשייה הזאת, כך לפי ד"ר גלעד פורטונה, עמית מחקר בכיר במוסד שמואל נאמן וראש המרכז למצוינות תעשייתית. "בלי המפעלים הקטנים של התעשייה המסורתית בטווח הארוך אין הייטק. אינטל מעסיקה הרבה מאוד קבלנים קטנים ותלויה בהם, ואם המפעלים הללו ייסגרו, גם חברות התעשייה הביטחונית שלנו עלולות ליפול".
יש שחושבים שאפשר לסגור את רוב התעשייה המסורתית, למעט דברים כמו מזון, שהם לוקאליים, ולהסתמך על יבוא.
"גם בבנק ישראל נשמעות דעות כאלה, וזו טעות. אי אפשר להישאר תלוי בעולם גלובלי, כשהעולם הופך פחות גלובלי, וזה הולך ומחמיר".
אגף ההכשרות: "אין תקציב"
אחד הפתרונות של המדינה בייצור עובדים מקצועיים לתעשייה הזאת הוא הכשרות מקצועיות. על פי נתוני זרוע העבודה במשרד הכלכלה, ב־2021 למדו 9,951 איש בכלל המסלולים של ההכשרה המקצועית בישראל ועוד 1,234 איש במסלול OJT של הכשרה בתוך מפעלים בתחום הייצור. ב־2022 למדו במסלולי ההכשרות 7,260 איש.
אלא שלאחרונה המגמה נתקלה בבעיה. "באוגוסט נגמר לנו כל התקציב השנתי ועצרנו את הפעילות", מספר ממרוד. "אנחנו מטפלים בזה כרגע בעזרת השרה (אורנה ברביבאי - ש"ל), ואני מקווה שבקרוב נוכל לפתוח את ערוץ ההכשרות לפחות לעוד חודש".
בהתאחדות התעשייה והמלאכה מנסים לסייע. "ראינו שאי אפשר להיעזר במדינה", מספרת גרוס, "אז לקחנו מנהלת משאבי אנוש. היא מפרסמת ברשתות החברתיות משרות, מראיינת עבור העסקים בתעשייה ושולחת להכשרות על חשבוננו. זו כמובן טיפה בים, התקציב שלנו לא גדול. אבל אני רואה את זה כפיילוט, ואני מקווה שהמדינה תעתיק את המודל".
"בעשור האחרון הושקעו מיליארדים בזרוע העבודה, והתוצר אפסי", אומר תומר, "כי הם עבדו עם כל מיני גופי הכשרה ומכללות, שלא בדקו מה הערך שלהם או הקשר שלהם לתעשייה העכשוויות, שהוציאו אנשים עם תעודות למקצועות שלא התאימו להם. המסלולים היחידים שהצלחנו בהם היו אלה שמכשירים עובדים במפעלים, בסבסוד המדינה. שברנו שיא, קלטנו כך 4,000-3,000 עובדים. אבל ישראל לקחה כסף גדול והקדישה אותו להכשרת ברמנים או יועצות יופי, שיקבלו שכר מינימום בקניונים. זה עוזר לתוצר? זה בזבוז כסף".
ממרוד מסביר להגנתו: "כשיצאנו עם תוכנית ההכשרות תוך כדי עבודה היו לא מעט הכשרות לברמנים ובריסטות. אבל עצרנו את זה ב־2021. הבנו שאנחנו רוצים לסבסד הכשרות רק למקצועות עם שכר הולם, אופק ומוביליות".
לדבריו, כל תחום ההכשרה עובר כעת רפורמה. "הסטתי כמעט את כל התקציבים להכשרות עם מעסיקים. גם שינינו את המודל הכלכלי כך שיתאים לעסקים קטנים ובינוניים, ויש בונוס למפעלים בהתאם להשמה ולשכר. למרבה הצער, ההכשרות שהתחילו ממשיכות, אבל מאז אוגוסט אין תקציב לחדשות".
כניסה של 2,000 עובדים זרים
"אם האמא היהודייה לא תשוכנע שתעשייה זה משהו מכבד, מצבנו גרוע", אומר רפאל אסייג (64), בעלי חברת הדפסות המשי אלדן, שמייצר בעיקר מדבקות עמידות. "אין לי כוח אדם, והמדינה לא עושה מספיק. מי שעובד אצלי צריך להבין בחומרים, בסוגי צבעים, בריאקציות כימיות. אבל יש בעיה עם התדמית".
לקוחותיו הם יצרני לוחות הפעלה למכשירים אלקטרוניים ודיגיטליים, יצרני ציוד רפואי ועוד. העיקרית שבהן היא חברת כיל. ב-15 השנים האחרונות הוא מייצר בסין את רוב העבודה, ומסתפק בכעשרה עובדים כאן.
אז למה בכלל אתה מחזיק פה את האופרציה?
"קשה לי להוריד את כובע היצרן כחולֿ-לבן, יש לי אותו בדם. קשה לי להיות רק יבואן".
אבל לא בטוח שזה משנה, כי בקרוב גם מי שלא עזב לסין יצטרך להשתמש בכוח אדם זר. "אנחנו מכוונים להכנסה של עובדים זרים ומומחים מחו"ל", אומר עוז כ"ץ, מנהל מינהל תעשיות במשרד הכלכלה. "כרגע ניתן היתר ל-1,500 עובדים ואושרו 750, וכן ניתנו השנה 400 היתרים למומחים מחו"ל (בתחום הזה אין מכסה - ש"ל). זה לא פתרון אידיאלי לתעשייה, אנחנו חותרים לרובוטיקה ודיגיטציה. אבל כרגע אין ברירה".
"במקביל", מוסיף כ"ץ. "משרד הכלכלה והתעשייה פועל להביא טכנולוגיה מתקדמת לתעשייה, ומפעיל את המכון לייצור מתקדם שיסייע למפעלים להגדיל את הפיריון בלוחות זמנים קצרים, וכן מסבסד הטמעת טכנולוגיות. עד כה, כ-250 מפעלים נהנו מכך".
"מוותר על לא מעט הזמנות"
אברהם אמיר, בעלי מפעל שיבובים, עוד מעט בן 83. בעוד כמה שנים כבר לא יוכל להחזיק את המפעל בעצמו - "לעמוד יותר משעה ליד המחרטה כבר קשה לי". כיום הבן שלו משמש כמנכ"ל, אבל אין לו עניין לעשות זאת כשאביו יצא מהתמונה. "הוא אמר: אבא, תחיה עד 120, אבל כשתלך לעולמך אני סוגר. אין לו כוח להתמודד עם חוסר העובדים וחוסר הוודאות".
תחום ההתמחות העיקרי של שיבובים הוא חלקים לתחום האופטיקה, בעיקר שימושים צבאיים, אבל לא רק. "אנחנו מצליחים יחסית לענף", הוא אומר, "אבל אנחנו קבלני משנה. אם אלביט מוכר מוצר ב-100 שקל, הוא רוצה להזמין ממני חלק בחמישה שקלים, וגם אחרי שזכיתי במכרז, הוא נכנס למו"מ על המחיר. ככה זה עובד. הרבה יצרנים מדשדשים וחלק נסגרו, אנחנו הצלחנו להיכנס לנישה של אופטיקה שאין בה הרבה מתחרים. אבל יש לא מעט הזמנות שאני מוותר עליהן כי אין לי מספיק כוח אדם".
כשאמיר פונה לחברת כוח אדם, הוא מבקש "שישאלו את המועמד אם כשהיה ילד ידע לתקן את האופניים ולפרק את הטרנזיסטור. אם יש לו הבנה טכנית, הוא ילמד אצלי. הרוב הם מפעילי מכונות, שלוחצים על הכפתור ומשחקים בטלפון עד שהחלק נגמר. לכן גם עובד מתחיל מגיע ל-12 אלף שקל בחודש לכל היותר".
זה גם לא מעט.
"אבל הם כל הזמן רואים בטלוויזיה כמה מרוויחים בהייטק, והם גם מרגישים שהם עובדים קשה. הקושי הוא השעמום. פעם, כשהיו עובדים ידני, זה היה מעניין. עכשיו לוקחים גוש חומר גלם ומכניסים למכונה. צריך ידע טכני כדי להכניס נכון ולבדוק מה יוצא, אבל זה משעמם".
"לא לכל אחד יש כסף לרובוט"
ויש מי שכבר התייאש מלנסות למצוא עובדים - ופנה לטכנולוגיה. "בלית ברירה הזמנתי רובוט שיחליף לי עובד וחצי", מספר עמוס פרל (69), בעלי אופטימטל, מפעל הציפויים, ההרכבות והצביעה התעופתית בקריית ביאליק. "אבל לא לכל אחד יש 400-350 אלף להשקיע ברובוט. העסקים הקטנים בקושי מחזיקים את עצמם, והעובדים מנצלים את המצב, עוברים מאחד לשני ומעלים את התנאים".
רוב הלקוחות של אופטימטל הם תעשיות ביטחוניות, כגון התעשייה האווירית, רפאל ואלביט. "יש לנו עבודה, ויש לי מקום לעוד עובדים. אבל אני מוותר על הזמנות כי אני לא יכול לספק את הסחורה.
"בכל כמה חודשים אני פונה לראש לשכת התעסוקה. הוא התאמץ ושלח לי שניים, אבל שניהם לא רצו לעבוד. אחד מהם אמר לי: בפחות מ-50 שקל לשעה אני לא בא לעבוד. זה השכר שאני נותן לאדם עם קצת ניסיון, לא למי שעוד לא התחיל. הבעיה היא שאם אני רוצה להכשיר אדם מקצועי, זה לוקח הרבה זמן ולא בטוח שיישאר אצלי. מישהו יחטוף אותו וייתן לו תוספת כסף. יש מלחמה קשה על העובדים".
ומה יקרה כשתרצה לפרוש?
"אני בן 69, וכבר עכשיו הייתי רוצה לעשות את זה. הבן הבכור שלי עובד איתי ורוצה את המפעל אבל בשביל זה אני צריך להמשיך איתו, פול טיים. יש דברים שרק אני יודע, כי לי יש ניסיון של שנים".