ירושה. לשמור על כוונתו של המנוח / צילום: Shutterstock, Photographee.eu
הכותבת היא עורכת דין, שותפה במשרד מ. פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה
אישה חשוכת-ילדים, שהלכה לעולמה לאחר מאבק ארוך-שנים במחלת הסרטן, לא הותירה אחריה צוואה. אמה ואחיה, שטיפלו בה במסירות בשנות מחלתה, הגישו בקשה לצו ירושה לחלוקת עיזבונה ביניהם, והשמיטו ממנו את בעלה, אשר נפקד גם מהכיתוב במצבה שהם הניחו על קברה. בני המשפחה של המנוחה מחקו למעשה את הבעל מחייה.
● ביקשה לקבל יותר בחלוקת הרכוש כי גרושה "בעל בטלן". מה קבע בית הדין? | דעה
● הבן הממשיך רצה לפנות את אחיו מהנחלה. מה קבע ביהמ"ש?
● התפתחות דרמטית בפרשת יונט קרדיט: ראיית זהב נגד משה כחלון | בלעדי
אמה של המנוחה טענה כי הבעל אינו זכאי לרשת את עיזבונה, מאחר שחיי הזוגיות שלהם היו רווי סבל עבור המנוחה, בני הזוג נפרדו 7 שנים קודם למותה, והוא נותר בעלה "על הנייר" בלבד.
לטענת האם, לא היה כמעט קשר בין בני הזוג בשנים האחרונות, הם התגוררו בערים שונות, הבעל לא לקח חלק בטיפול באישה כשחלתה, ביקר אותה בבית החולים לעתים רחוקות בלבד, ולא תמך בה כלכלית. לראיה - בשנת 2017, כאשר נדרש מינוי אפוטרופוס למנוחה, בית המשפט בחר למנות את אחיה ולא את הבעל, לאחר שהתרשם כי האח הוא המטפל העיקרי במנוחה.
בעיקר התרעמה האם על כך שבעת שמצבה של המנוחה הידרדר, ובני משפחתה התקשרו לבעל כדי ליידע אותו ואולי גם לקבל את עזרתו ותמיכתו, הם גילו לתדהמתם כי הוא טס לחופשה בצרפת.
הצד של הבעל
הבעל הכחיש את הטענות, ולפי גרסתו בני הזוג חיו חיים טובים בנאמנות הדדית במשך 23 שנה. לטענתו, כאשר האישה חלתה, התברר כי היא אינה יכולה לקבל טיפול רפואי מתאים באילת, עיר מגוריהם, וכי עליה לקבל את הטיפול הרפואי בבית החולים בלינסון בפתח תקווה, המרוחק מביתם אך נמצא בסמיכות לבית אמה. לאף אחד מבני הזוג לא היה רישיון נהיגה, והנסיעות לקבלת טיפולים בבית החולים הכבידו עליהם פיזית וכלכלית, מאחר שנדרשה נסיעה ארוכה תוך החלפת שני אוטובוסים, או אמבולנס בעלות של 800 שקל לנסיעה בעת הצורך.
לטענת הבעל, הוא היה היחיד שפרנס את בני הזוג, וגם זה בקושי רב מעבודה כטבח, אותה הוא פחד לאבד. לאור דברים אלה, לדבריו, קיבלו בני הזוג החלטה משותפת, לפיה למשך תקופת הטיפולים האישה תעבור להתגורר אצל אמה ליד בית החולים. למרבה הצער, האישה מעולם לא החלימה, ומצבה רק הידרדר, עד למותה.
באשר לטענה בדבר הקשר הדליל בין בני הזוג, הסביר הבעל כי הוא עצמו אדם מבוגר במצב בריאותי לא פשוט, לאחר שעבר אירוע לבבי ושנתיים לאחר מכן גם אירוע מוחי. לדבריו, המרחק ושעות עבודתו המרובות הקשו עליו לנסוע לבקר את האישה לעתים קרובות, אולם הוא שמר איתה על קשר טלפוני רצוף וביקר אותה בבית החולים או בבית אמה לפחות פעם בחודש.
בין היתר הבעל הציג בפני בית המשפט פתק עם תפילה להחלמת האישה, אותו נסע לשים בכותל, צילם והעביר בזמנו לאישה כדי לעודד אותה - וזאת על-מנת לחזק את טענתו כי הוא והאישה מעולם לא ראו האחד את השני כפרודים.
ציון לחיי הנישואים אינו שיקול
בית המשפט גילה אמפתיה לבני משפחת המנוחה והבין את תסכולם נוכח העול הכבד שהוטל עליהם בשנות הטיפול במנוחה, ואת אכזבתם מהשתתפותו הדלה של הבעל בנטל זה - אולם הענקת ציון לחיי נישואים כ"רעים" או "טובים" אינה שיקול במתן זכות ירושה, כל עוד בני הזוג עצמם לא בחרו להתגרש.
על-פי החוק, בן זוג נשוי יאבד את זכותו לרשת את בן זוגו המנוח רק אם הורשע בגרימת מותו או אם הורשע על העלמת צוואה, השמדת צוואה או זיוף צוואה של המנוח. מאחר שהבעל לא עמד בקריטריונים אלה, הוא זכאי לרשת, גם אם בית המשפט היה משתכנע שהוא לא היה "בעל השנה" ואף פחות מזה.
כתוצאה מכך הבעל קיבל את חלקו בירושה, ובית המשפט, אף הורה להוסיף את שמו למצבה על קבר המנוחה.