ביקשה לקבל יותר בחלוקת הרכוש כי גרושה "בעל בטלן". מה קבע בית הדין?

הכותבת היא עו"ד, שותפה במשרד מ. פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה

חוק יחסי ממון בין בני זוג קובע שכל הרכוש והזכויות הכספיות שנצברו על שם כל אחד מבני הזוג במהלך הנישואים יאוזנו ביניהם כספית באופן שווה, מחצית לכל אחד, למעט מקרים קיצוניים ונדירים המצדיקים את הסטיה מהכלל השוויוני. לצורך החלוקה השוויונית אין מקום לבדוק את התרומה בפועל של כל אחד מבני הזוג לאורך הנישואים, כל עוד מדובר בהתנהלות הרגילה של חיי נישואים במסגרתה כל אחד מבני הזוג מסייע להגדלת המאגר המשפחתי כמיטב יכולתו, בעבודה מחוץ לבית, או בטיפול בבית ובילדים, כך שבן הזוג האחר יתפנה לעבוד ולצבור רכוש וזכויות עבור המשפחה כולה.

● האב נישל את כלתו מהצוואה אך הבן הוריש לה את הרכוש. מה קבע בית המשפט?
● ביהמ"ש התבקש להכריע: כמה עסקאות הופכות מוכר דגים לנדל״ניסט?
● קנו דירה במיליונים וגילו שהנוף נחסם. מה קבע בית המשפט?

עם זאת היו מספר פסקי דין בעבר שבהם נקבע שהאישה תקבל חלק גדול יותר מהרכוש המשותף מאשר הבעל, לאחר שהבעל הוגדר כ"בעל בטלן". מדובר בנסיבות יוצאות דופן שבהן הוכח כי הבעל לא תרם כלום לחיי הנישואים, לא עבד ופירנס, ואף לא נשא בעול המשפחתי, ולא לקח על עצמו מטלות של אחזקת הבית או הטיפול בילדים.

לאחרונה בית הדין הרבני הגדול דן בערעור שהגישה אישה מהחברה החרדית כנגד חלוקה שוויונית של הרכוש שקבע בית הדין הרבני האיזורי בעת גירושיה מבעלה, על בסיס חוק יחסי ממון. האישה טענה שבית הדין היה צריך לקבוע חלוקה בלתי שיוויונית לרעת הבעל מאחר שכבעל אברך הוא עונה על הקריטריון של "בעל בטלן", שחי על חשבון אשתו ואינו תורם דבר.

כאברך הוא בילה את כל ימיו בלימוד בישיבה, ולכן לא עבד ופירנס את המשפחה, אך גם לא סייע במלאכות הבית וגידול הילדים, כך שהאישה נאלצה לקחת על עצמה את כל המטלות בבית ובחוץ.

בית הדין הרבני: האישה ועורך דינה לא יכולים לפסוק מי "הפסיד את חלק בעולם הבא"

אין צורך לומר שבית הדין הרבני נרעש מהטענה שיש בה כדי לחתור תחת המבנה המסורתי של המשפחות בקהילה החרדית בכלל, במסגרתו האישה גם עובדת וגם מטפלת בבית ובילדים בעוד שהבעל לומד, אך הכל מתוך הסכמה הדדית. מבחינת אורח החיים בחברה החרדית הבעל תורם גם תורם למשפחה מאחר שבזכות הקדשת חייו ללימודי הקודש, הבעל "קונה" חלק בעולם הבא עבורו, אך גם עבור אשתו, אשר בזכותה יכול היה להרשות לעצמו להקדיש את כל עיתותיו ללימודים בלבד. הזכויות בהן מדובר כוללות את הזכות למקום מכובד יותר "בשולחנם של צדיקים לעתיד לבוא" או בנתח גדול יותר ב"סעודת לוויתן" ועוד.

תשובתה של האישה הייתה כי הסכמתה לאורח חיים זה בטלה למפרע מאחר שהבעל בהתנהגותו והתנהלותו איבד את חלקו לעולם הבא וכפועל יוצא מכך גם היא ממילא איבדה את חלקה היחסי התלוי בחלקו, חלק שהרצון לזכות בו הוא שהניע אותה להסכים לצורת חיים זו.

בית הדין הרבני דחה טענה זאת וקבע שעם כל הכבוד לאישה או לעורך דינה אין הם ממונים על חשבונות שמיים ואינם יכולים לפסוק מי "הפסיד את חלקו לעולם הבא" ומי לא.

יתרה מכך, לדעת בית הדין גם אם נקבל את הטענה שהבעל הפסיד את חלקו לעולם הבא, אין להסיק מכך שהאישה הפסידה גם היא את חלקה כתוצאה מכך. יש בסיס הלכתי להנחה שחלקה של האישה בזכויותיו של הבעל מכח לימוד התורה נזקף לזכותה בשמיים מיד עם היווצרו ולא נילקח ממנה רטרואקטיבית, שכן חוק יחסי ממון אינו חל על זכויות רוחניות בשמיים אלא רק על זכויות כספיות בעולם הזה.

לאור דברים אלה קבע בית הדין הרבני כי באופן עקרוני אין מקום לפסוק חלוקה בלתי שיוויונית של הרכוש בגירושים בין בני זוג חרדיים המתבססת על טענה שבשל עיסוקו כאברך הבעל לא תרם דבר למשק הבית.