מצעד הנשים בוושינגטון 2017. יום לאחר השבעת טראמפ / צילום: יקיפדיה - Mobilus In Mobili
כך התחילה נשיאותו של דונלד טראמפ, בינואר 2017. יום אחד לאחר השבעתו, כמעט חצי מיליון בני אדם צעדו ברחובות וושינגטון. מספר המוחים נגד בחירתו היה גדול פי שניים ממספר הנוכחים במעמד השבעתו.
● "קליפה חלולה של דמוקרטיה": המומחית למשפט חוקתי שמזהירה מפני העתיד שישראל צועדת אליו | ראיון
● השתלטויות עוינות וניצול חולשות: כך הפך ברנאר ארנו לאיש העשיר בעולם
● הסוס הטרויאני שמערער את אחדות המערב נגד רוסיה | יואב קרני, פרשנות
ברחובות וושינגטון, בסוף שבוע צונן של אמצע החורף, נקבעו כללי ההתנהגות לארבע השנים הבאות: שני מחנות ניצים יילחמו זה בזה עד חורמה. ארבע שנים אחר כך, לאחר שהגלגל יתהפך, וטראמפ יובס, תומכיו יתקפו את משכן הקונגרס בניסיון לסכל את אישור התוצאות. שנתיים אחרי מעשה, הפצעים רחוקים מלהגליד.
המהירות שבה המחנה הליברלי בישראל עבר מהלם של תבוסה אל אקסטזה של התקפה כללית לא הייתה בלתי נמנעת. חפזונה של הממשלה החדשה בפתיחת 'המהפכה המשפטית' הייתה בעוכריה. טעויותיה הטקטיות יילמדו בבתי ספר לפוליטיקאים מתחילים. בשיטה בוגרת של שכר־ועונש, חצי הנבחרת הפוליטית של בנימין נתניהו הייתה צריכה להישלח אל הספסל, שלא על מנת לחזור ולקום ממנו.
אבל מחוץ לחישובים הפוליטיים, אני חושב שמחאת ה־100,000 פלוס תיחרת בספרי ההיסטוריה. המונים אינם מפגינים לעיתים קרובות במספרים כאלה לטובת רעיונות מופשטים כמו חירות, או שלטון החוק. בעידן של עייפות ושל ציניות יש השבוע לישראלים הרשות להתגאות.
מעמד הביניים הציל את הדמוקרטיה הפרואנית
אני נזכר בהתפעלותו של מאריו וארגאס יוסה, הסופר הפרואני הגדול, כאשר המונים בארצו יצאו אל הרחובות, לפני 35 שנה ויותר, כדי להתנגד להלאמת הבנקים. זה קרה שנתיים לאחר בחירתו של אלאן גרסיה, פופוליסט צעיר מן השמאל, לנשיא. גרסיה רצה להלאים את כל הבנקים וחברות הביטוח, כדי לכונן "דמוקרטיה של אשראי". מעמד הביניים של פרו התקומם. מאה אלף בני אדם ויותר מילאו את רחובות לימה הבירה באוגוסט 1987.
וארגאס יוסה נאם באוזני המפגינים. הוא הזהיר, שההלאמה תפקיד כוח עצום בידי הממשלה ותעניק לה כלי שליטה טוטליטריים, לא על המיגזר הפיננסי בלבד, כי אם גם על התקשורת. פרו, הוא אמר, תחדל להיות דמוקרטית. לאזהרה ההיא, צריך להגיד, היה תוקף מיוחד בפרו, שיצאה שנים אחדות קודם מדיקטטורה צבאית ממושכת.
אני מודה, שפרו אינה הראשונה העולה על דעתם של ישראלים, כשהם מנסים להשוות את עצמם עם ארצות זרות. אבל יש די הרבה מה ללמוד ממה שקרה בפרו. הלאמת הבנקים, ממש כמו המהפכה המשפטית, הייתה מעוגנת בבחירה דמוקרטית. אלאן גרסיה נבחר לנשיא בקולותיהם של 53% מן המצביעים. מפלגתו זכתה ברוב מוחלט בשני בתי הקונגרס. הקונגרס הצביע ברוב ניכר לטובת ההלאמה.
אין ספק שמעמד הביניים התקומם מעמדת מיעוט. בעיני עצמם, הם לחמו לא על אינטרסים כלכליים, כי אם גם על עצם חירויותיהם הפוליטיות. ההפגנות הקשו על גרסיה להוציא את ההלאמה אל הפועל. התוכנית הניבה משבר כלכלי מזעזע. האינפלציה המצטברת בחמש שנות שלטונו של גרסיה עמדה על שני מיליון אחוז ויותר. פרו היתה ללעג ולשנינה.
וארגאס יוסה, בניגוד לדויד גרוסמן, לא הסתפק באדרת הנביא. הוא חשק בכוח פוליטי. הוא התייצב בראש תנועת המחאה, והתמודד על נשיאות פרו שלוש שנים אחר כך. הוא ניצח בסיבוב הראשון והובס בסיבוב השני. אבל הוא נהג לחזור ולספר על התפעמותו מן "הפעם הראשונה שבה המונים הפגינו נגד הלאמת בנקים".
הרוב הדומם היה באמת לצידו של ניקסון
מה נוטה להוציא המונים אל הרחובות בארצות דמוקרטיות? אי הסכמה עם ממשלות נבחרות.
ריצ'רד ניקסון חרק שיניים ב־1969, כאשר מיליונים יצאו אל הרחובות כדי למחות נגד הרחבת המלחמה בווייטנאם. הוא לא פתח בה, אלא ירש אותה, והוא ניסה לסיים אותה מבלי להפסיד בה. שנה אחת לאחר שנבחר הוא נשא נאום טלויזיה, שבו אמר, "הערב, אני פונה אליכם, הרוב הדומם הגדול של עמיתיי האמריקאים, ומבקש את תמיכתכם".
ניקסון לא המציא את המושג הזה, "הרוב הדומם". הוא היה בשימוש עוד לפניו. אבל הוא שיכלל אותו לשיאים של אפקטיביות פוליטית. מיליוני אמריקאים שנאו אותו שנאת מוות, לא רק בגלל וייטנאם. אבל בבוא הבחירות, שלוש שנים לאחר נאום "הרוב הדומם", ניקסון נחל את הניצחון הגדול ביותר בתולדות ארה"ב מאז ומעולם: 60.7% מן הקולות, 49 מ־50 המדינות. שנה וחצי אחר כך הוא היה הנשיא הראשון והיחיד שהוכרח להתפטר מכהונתו בגלל חשד לפלילים. אבל אין ספק כי לפני פרשת ווטרגייט רוב עצום של האמריקאים אמנם תמכו בו, גם כאשר מתנגדיו שלטו ברחובות.
מה כל זה אומר? בשום פנים לא שהמיעוט הרועש צריך להישאר בבית. היציאה החופשית והלא־אלימה אל הרחוב היא אקט של אזרחות טובה, ממש כשם שהשימוש לרעה בכוחה הלגיטימי הוא אקט של אזרחות רעה מצד הממשלה הנבחרת.
מתנגדי ההלאמות בפרו ומתנגדי המלחמה בארה"ב מילאו תפקיד חסר תחליף בהגנה על הדמוקרטיה, על החירויות, על ההגינות ועל השכל הישר. המצביעים אמנם לא העניקו להם פרסים, אבל ניצחון בבחירות הבאות אינו אמת המידה היחידה להצדקה של מהלכים ציבוריים.
יש סיבה סבירה להניח, כי בטווח הנראה לעין השלטון בישראל יישאר בידי קואליציה לאומנית־דתית. אבל המציאות הדמוגרפית, הנוטה להבטיח תוצאה כזאת, אינה מעניקה מנדט לממשלה לעשות כאוות נפשה. גם אם בנימין נתניהו משרבט עכשיו את טיוטת נאום הרוב הדומם הבה נייעץ לו להודות למאה האלף פלוס על שיעור האזרחות שלהם.
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני
ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר