לאו מסי מבקיע בדו־קרב הפנדלים בגמר גביע העולם, קטאר 2022 / צילום: Reuters, Kai Pfaffenbach
ישנם יותר אנשים שטסו לחלל מאשר שחקני כדורגל שבעטו בדו-קרב פנדלים במשחק בגביע העולם בכדורגל. אין אף אדם בעולם שניסה להבין לעומק את מוחותיהם של הספורטאים האלה יותר מהפסיכולוג הנורבגי גיר ג'ורדט (Geir Jordet). הוא בילה חמש שנים מחייו בצפייה בצילומים של כל פנדל מכל תחרות בינלאומית מרכזית בכדורגל גברים בחצי המאה האחרונה. "זה ממש כל מה שעשיתי", אמר. "הייתי קצת ישן, מדי פעם, ואכלתי כשהייתי חייב. אבל בעיקר חקרתי פנדלים".
● המקצועות שכבר נפגעים מפריחת הבינה המלאכותית
● איך הפך מג'די כתאני את רשת הסופרים מהמגזר הערבי לאימפריה, שעכשיו גם מגיעה לגוש דן
● קפיצות הקריירה הגדולות של נבחרי 40 עד 40 של גלובס בשנה החולפת
מטרתו הייתה ללמוד כל מה שהיה מסוגל על המורכבויות של ביצועים תחת לחץ - וזהו האופן בו הלקחים ממגרש כדורגל בקטאר חלים על כל מקצוע. כשאתם צופים בכדורגל בעבודה ושומעים צלילים גרוניים משונים ברחבי המשרד, אתם יכולים לצפות לכמה דברים משלב הנוק אאוט בגביע העולם: הברזילאים יפשלו, האנגלים ימצאו דרכים להשפיל את עצמם וחלק מהמשחקים ייגמרו בייסורי הפנדלים. היו חמישה כאלה במונדיאל האחרון, שהצטרפו לכ־20% ממשחקי שלב הנוק אאוט במונדיאל מאז 1986, שנגמרו בפנדלים.
זה הרגע בו משחק מתיש פיזית הופך לקשה מנשוא מבחינה פסיכולוגית. אם עדיין יש תיקו לאחר ההארכה, הנבחרות עוברות לפורמט שיש לו מעט מן המשותף עם כל מה שקרה קודם לכן. כל נבחרת בוחרת חמישה שחקנים שבועטים בעיטת עונשין ברוטציה ואז הקבוצות בועטות לסירוגין עד שיש מנצחת. בהיסטוריה של פנדלים בגביע העולם לגברים ולנשים, נבעטו 396 בעיטות עונשין והובקעו 280 גולים, כלומר ממש לא מובטח שפנדל יהפוך לגול, ובכל זאת מי שלא מבקיע מרגיש איום ונורא.
זו דרך מגוחכת להכריע את המשחקים הגדולים ביותר של הספורט, אבל נראה שיש משהו בפנדלים שלא ניתן לעמוד בפניו. ככל שההימור גדול יותר, הם נראים יותר אכזריים, והקו המבדיל בין חגיגות לאכזבה נעשה דק מבעיטה לבעיטה. זה האירוע הכי מותח בספורט, אז ברור למה פסיכולוג ימצא בו עניין.
רובנו לא צריכים לחשוש לגבי הייסורים המנטליים הכרוכים בלבעוט בעיטת עונשין לעיני כמה מיליארדי אנשים. אבל האתגרים של ביצועים תחת לחץ הם אוניברסליים. לכולנו יש רגעים בקריירה שיכולים לתת הרגשה של פנדלים במונדיאל - ריאיונות עבודה, פגישות מכירה, שיחות לא נעימות שאנחנו מנסים להימנע מהן כבר כמה שבועות - וישנם שני לקחים רבי ערך במיוחד העולים מהניתוח שעשה ג'ורדט.
הראשון הוא שפנדלים הם לא דו-קרב בין שני אנשים אלא מאמץ קבוצתי הכולל את כל מי שנמצא על המגרש. השני הוא שפסיכולוגיה משחקת תפקיד עצום בקביעה מי ינצח, ולמה. זה גם ספורט קבוצתי וגם קרב מוחות.
הכל בראש
הרבה לפני שהיה מרצה בבית הספר הנורבגי למדעי הספורט, ג'ורדט, בן 48, הבין את הגורמים הקוגנטיביים שמשחקים תפקיד בסבבי פנדלים בעקבות ניסיון אישי, והוא עדיין זוכר את הלב שלו פועם בחוזקה לקראת בעיטת עונשין שבעט כנער בנורבגיה. "כיוונתי לפינה הימנית", אמר. "הייתי כל כך עצבני שפספסתי לגמרי והבקעתי בבעיטה לפינה השמאלית".
לאחר שסיים לימודים ב־2004 עבר להולנד ולא היה יכול למצוא זמן או מקום טובים יותר לטפח את האובססיה שלו לפנדלים. המדינה הפסידה שלוש תחרויות בינלאומיות רצופות במשחקים שנגמרו בבעיטות עונשין, וההפסדים הקשים האלה הפכו את הפנדלים לנושא של טראומה לאומית. כשהחל את מחקרו על הלחץ של בעיטות עונשין, בכירי הכדורגל בהולנד באופן טבעי הביעו עניין.
הוא אומר שהקדיש כל שעת ערות בחמש השנים הבאות לחקירה אינטלקטואלית של בעיטות עונשין. "הצלחתי להישאר נשוי בתקופה הזו", אמר ג'ורדט, "וזה הישג".
בימים שבהם צילומים ישנים לא היו זמינים ביוטיוב, הוא איתר כל מקרה של בעיטות עונשין לגברים מגביע העולם, מאליפויות גביע אירופה וממשחקי ליגת האלופות מאז 1976. במקרים בהן רשתות השידור לא הצליחו לאתר בארכיונים שלהם סרטונים ספציפיים שביקש, גייס למשימה אספנים פרטיים שיש להם מחסנים עמוסים קלטות וידאו ישנות.
הוא תיזמן כמה זמן לוקח כל חלק בתהליך. הוא חקר בזכוכית מגדלת את שפת הגוף. הוא למד איך שחקנים התנהגו כשחגגו הבקעה ואיך הביעו אכזבה כשהחמיצו או כשהשוער הצליח להדוף את הבעיטה. הוא רטן כשבמאי שידור המשחק עברו למצלמה העוברת על תגובות הקהל ושמח כשהמצלמות התעכבו על השחקנים במגרש. לאחר שכימות מאגר הנתונים העצום הזה לא היה מחמיר מספיק עבורו, ג'ורדט אפילו בחן את האינטואיציות שלו בניסויי שדה וריאיין שחקנים על התחושה לשאת על הכתפיים את כבודה של מדינה שלמה.
המחקרים שפרסם ה"פלה של חוקרי הפנדלים" עזרו להציג כמה רעיונות המעצבים את הדרך בה אנשים חושבים על הספורט הפופולרי ביותר בעולם. הוא גילה שחרדה היא הרגש שהכי מקושר לבעיטות עונשין, ומידת הלחץ ששחקן מרגיש הייתה החיזוי האמין ביותר להצלחה. ישנם שחקנים הממהרים לבעוט את הבעיטות כדי פשוט לגמור עם זה. אחרים נמנעים מקשר עין עם השוער. שחקן אחד אמר לג'ורדט שהוא חשש שמצלמות הטלוויזיה יקלטו את הרעד ברגליו. כך שמוחות מכריעים בעיטות עונשין לא פחות מידיים ורגליים. כששחקנים נמצאים בפוזיציה בה בעיטה מוצלחת תעניק לקבוצתם ניצחון מיידי, הם נוטים להצליח יותר ממצב בו אי־הבקעה תגרום להם להפסד. במקביל, השוערים הם גיבורים כשהקבוצות שלהם מנצחות, אך לעתים רחוקות מואשמים כשהן מפסידות, וזה משחרר מהם חלק מהסטרס כשהם ניצבים מול השחקן הבועט, שעומד 11 מטר מולם.
עבודת צוות
שחקנים שמיהרו לבעוט את הפנדלים החמיצו יותר לעומת שחקנים שלקחו את הזמן להירגע ולהתכונן, על פי המחקר שלו. ההמלצה שלו: להאט. לקחת נשימות עמוקות ולסמוך על הרוטינה זו דרך טובה להשתלט על המצב. מה שחשוב, מכיוון ששחקנים שמרגישים בשליטה מציגים ביצועים טובים יותר ממי שמשותקים מחוסר הוודאות שבמקריות. אבל זה סוג של עבודה מנטלית שצריכה להתחיל הרבה לפני המונדיאל, אמר ג'ורדט, שמציע להתאמן על כל פרט מהתהליך. "אתה רוצה שתהיה לך גישה כמעט כמו מכונה, כמעט כמו רובוט", אמר.
ייתכן שהממצא הכי לא אינטואיטיבי שגילה הוא שעבודת צוות גורמת לבעיטות עונשין להצליח. זה נשמע מוזר. אבל פנדלים הם ספורט קבוצתי שרק מתחפש לעימות אחד־על־אחד. ישנה הדבקה אמוציונלית שבה אפילו התגובות של שחקנים יכולות להשפיע על האירועים במגרש - לטוב ולרע. ג'ורדט אמר שבניסויי מעבדה ובמגרש אפילו עצם החגיגה של שחקנים לאחר גול מגבירה את הסיכויים של הקבוצה כולה לנצח בפנדלים. ככל שהחגיגה גדולה יותר, כך טוב יותר, אמר הפסיכולוג. הניפו ידיים לאוויר, הכו על החזה, אפילו תקרעו את החולצה! ("אני יכול לתאר לעצמי ששאגות ניצחון כאלה בסביבה משרדית הן אולי לא התגובה האידיאלית", אמר ג'ורדט).
זה נכון גם לגבי השחקנים הצופים בבעיטה מאמצע המגרש. לבעוט בעיטת עונשין זו חוויה מאוד מבודדת. חברי הקבוצה יכולים לגרום לה להיות פחות כזו. "תתקשרו אחד עם השני. תדברו. היו נוכחים עבור הזולת. זוזו, תעשו אינטראקציה", אמר ג'ורדט. "זה הרבה יותר פרודוקטיבי מלעמוד בשקט ולא לזוז, שזה מה שהרבה קבוצות עושות".
ג'ורדט גילה גם שהצלחה מולידה הצלחה בפנדלים. קבוצות שזכו בשני סבבי הפנדלים הקודמים שלהן צפויות להצליח יותר בפעם הבאה שיהיו בבעיטות עונשין לעומת קבוצות שהפסידו בשני הסבבים האחרונים. במונדיאל האחרון המחקר הזה היה רלוונטי במיוחד: כשקרואטיה היממה את ברזיל ברבע הגמר זה היה הניצחון הרביעי הרצוף של הקרואטים בפנדלים.
ספורט הוא כלי יעיל למחקר התנהגות, אך פנדלים במונדיאל נחקקים בזיכרון בגלל שהם קורים בסך הכל פעמים מעטות, וראוי להיות ספקן לגבי כל ממצא המבוסס על דגימה מוגבלת. אפילו מי שיודע על פנדלים יותר מכל אחד אחר מודה שהיה רוצה לדעת אפילו יותר.
לכן היה לג'ורדט נוח באופן מפתיע לחטוף קורונה בדיוק בחורף האחרון. הוא ביטל פגישות, והבין שהוא יכול לעשות עם הזמן הפנוי שלו מה שבא לו. הוא חזר לארכיונים וצפה בעוד פנדלים. "עשיתי צלילת עומק לפנדלים של נבחרות ברזיל וארגנטינה", אמר. "זה היה השבוע הכי כיפי של השנה".