דודו זבידה, אבי לוי, רימון בן שאול / איור: גיל ג'יבלי
אחת לכמה שנים מופתע שוק ההון המקומי לנוכח עזיבתו הפתאומית של מנכ"ל בכיר, המזוהה אם הצלחותיה של החברה בראשה עמד. כשמתפזר העשן, מתברר לרוב שהסיבה לכך היא רצונו של אותו מנהל לתרגם את מעמדו לשותפות בהון החברה. כזו שתקנה לו חלק בבעלות ותגדיל את הונו למאות מיליוני שקלים.
● הסחרור של חנן מור: כך אילץ שוק ההון את טייס האפאצ'י לבצע נחיתת חירום על חורבות שדה דב | ניתוח
● הבנקים בדרך לרווחי שיא: "דווקא דוחות חזקים עלולים לעורר חשש"
בעלי המניות שנהנים במשך שנים מפירות עבודתו של המנכ"ל, מתלהבים פחות מדרישה שכזו. מכאן הדרך להתנגשות קצרה, ובסיומה המנהל ימצא את עצמו בדרך כלל מחוץ לחברה.
בשבוע שעבר הגיע תורו של דודו זבידה, מנכ"ל קבוצת מבנה, ללמוד את הלקח. זבידה הצטרף לקבוצת הנדל"ן בתחילת העשור הקודם, בעת שהייתה תחת שליטתו של אליעזר פישמן, זמן קצר טרם נקלעו החברה ובעליה לסחרור פיננסי. כנגד כל הסיכויים הצליח זבידה לייצב את הספינה השוקעת, באמצעות שורה של מהלכים יצירתיים שהוביל, שכללו בין היתר גיוסי הון וחוב, לצד צעדי מיזוג והתייעלות. כך, ובתוך תשע שנים, זבידה הפך את מבנה מחברה שעומדת על סף פשיטת רגל, לסיפור הצלחה.
כל אלה הפכו את מבנה לאחת מחברות הנדל"ן המניב המובילות בישראל, הנסחרת בימים אלה בשווי של כ־7 מיליארד שקל (לאחר ירידה של 20% בשווי המניה בשנה האחרונה). יש לציין כי מבנה היא חברה ללא גרעין שליטה, שרוב מניותה מוחזקות בידי גופים מוסדיים, והמשקיע הבולט בה הוא המיליארדר דוד פורר, מעשירי ישראל, שמחזיק בידיו כ־18% ממניותיה.
וכך, עם קרדיט גדול על פועלו ומהלכיו, הפך זבידה למעין בעל הבית בחברה. בראיון שהעניק אשתקד לגלובס טען: "אני חייב להיות עם סכין בין השיניים. כל יום בעלי המניות בוחנים אותי, מסתכלים מה עשתה המניה". ובעלי המניות אכן העריכו את המהלכים שהוביל ואת התשואה שהניב. בעקבות כך, הם הפכו את המנכ"ל המוערך לאחד משיאני השכר בת"א, עם תגמולים בעלות כוללת של כ־50 מיליון שקל.
"צריך להזיז את האגו"
אם כן, לא פלא שבשוק הופתעו מכך שבשבוע שעבר בישרה מבנה כי "דירקטוריון החברה והמנכ"ל מנהלים מגעים בדבר סיום כהונתו". על פי פרסומים, חל קרע בין זבידה והדירקטוריון בראשות טל פורר, בנו של דוד, זאת בשל דרישתו של המנכ"ל לחבילת תגמול חדשה ועצומה בהיקפה, לצד מגעים שהוביל לאחרונה למזג לתוך מבנה את חברת ההחזקות הממונפת דיסקונט השקעות.
מנגד, מקורביו של זבידה דוחים את הפרסומים, טוענים כי הופתע מהצעד ורומזים כי מאחוריו עומד רצונה של משפחת פורר לשלוט בדירקטוריון ביד רמה וללא מנכ"ל דעתן. עוד נטען כי לא היו פערי שכר בין הצדדים, וכי הסכומים שפורסמו אינם נכונים. ממשפחת פורר לא נמסרה תגובה.
בראיון מהשנה שעברה טען זבידה: "חברות ללא גרעין שליטה הן מורכבות יותר לניהול. צריך להזיז את האגו החוצה, ולא בכל מקום זה עובד". כעת, כשהוא מנהל מו"מ עם דירקטוריון מבנה לגבי גובה חבילת הפרישה שייקבל, נראה כי המנכ"ל המוערך למד כי לבעל המאה יש דעה אך גם אגו, חרף העובדה שהללו הוצנעו בשנים האחרונות.
האקזיט שאחרי הסערה
בזמן הקרוב יידרש זבידה לכלכל צעדיו. לא מן הנמנע כי ירצה לבצע קפיצת מדרגה ולהפוך שותף בחברה או בקרן השקעות. דוגמה לכך הוא יכול לקחת מאבי לוי, המנכ"ל הוותיק והמוערך לשעבר של ענקית הקניונים מליסרון.
ב־2019 התעמת לוי עם בעלת השליטה בחברה, ליאורה עופר, על רקע רצונו לרכוש חבילת מניות גדולה, שהייתה הופכת אותו לשני בהחזקותיו רק לעופר עצמה - שהתנגדה לרעיון.
כעבור זמן קצר הודיע לוי על עזיבת התפקיד. בהודעת הפרישה הסביר: "מתוך רצון להמשיך ולהוביל את צמיחת החברה, ביקשתי לרכוש מניות בסכום של כ־300 מיליון שקל. ביקשתי מבעלת השליטה הלוואה צמודה למדד בסכום של כ־225 מיליון שקל. ההלוואה הייתה אמורה להיות מובטחת במניות הנרכשות ובערבות אישית מלאה שלי". במכתבו לדירקטוריון טען לוי: "בתקופה כהונתי, הובלתי את החברה מהיותה הבעלים של קניון בודד בצפון הארץ לחברת הקניונים הגדולה בישראל".
לאחר שלמד את גבולות הכוח של מנהל שכיר, נפרד לוי ממליסרון עם אקזיט מרשים כשמכר את עיקר החזקותיו בחברה תמורת מאות מיליוני שקלים. הון ששימש אותו בהמשך להשקעה בחברת הנדל"ן המניב והאנרגיה להב אל.אר, שבה הפך לבעל השליטה. כיום נסחרת להב אל.אר, בה משמש לוי כיו"ר ומחזיק 44% מהמניות בשווי של כ־730 מיליון שקל.
הימר על הסוס הלא נכון
אפשרות נוספת העומדת בפני זבידה היא מעבר לתפקיד ניהולי בכיר במגזר העסקי. ותיקי השוק עשויים לזכור כיצד במאי 2000, הודיע רימון בן שאול לראשי קבוצת אי.די.בי על כוונתו לפרוש מתפקיד מנכ"ל כלל תעשיות. זאת לאחר שתחת ניהולו, הפכה לחברת ההשקעות הגדולה והדינמית במשק.
האסטרטגיה שהנהיג הכתיבה יציאה מתחומי התעשייה המסורתית והתמקדות בחברות טכנולוגיה. מהלך שהניב רווחים אדירים לתיק ההשקעות שלה, בתקופת בועת ההייטק של סוף שנות ה־90.
משפחת רקנאטי, בעלת השליטה דאז, תיגמלה את המנהל והפכה אותו לאחד משיאני השכר בת"א. אך זה לא הספיק, הוא רצה את הכסף הגדול, זה שזורם לכיסיהם של בעלי המניות.
כשדרישותיו נענו בסירוב, מי שקפצו על המציאה היו איציק שרם ושותפיו. הללו הציעו לבן שאול חבילת תגמול אטרקטיבית כמנהל עסקי הטכנולוגיה של חברת פולאר שהייתה אז בשליטתם, כולל מניות ואופציות בשווי תיאורטי של כ־10 מיליון דולר.
אך התברר שבן שאול הימר על הסוס הלא נכון. וגם נלמד לקח על הכתרים שהתקשורת ממהרת לקשור לראשיהם של מנהלים־כוכבים, ועל האופן שבו מושפעים מכך מעסיקיהם.
כשנכנס בן שאול לתפקידו החדש, בינואר 2001, היה מדובר בעולם כלכלי שונה. מפולת מניות הטכנולוגיה בבורסה האמריקנית, אילצה את כלל תעשיות, החברה שעזב, למחוק מאות מיליוני שקלים מההשקעות שביצעה בתקופתו. גם האכסניה החדשה של בן שאול -פולאר, נפגעה מהתפוצצות הבועה. בעקבות הפסדיה נאלצה החברה לגנוז את חלומות ההנפקה של עסקי הטכנולוגיה, ועמם נגוז חלום האקזיט של בן שאול. מחבילת התגמול שלו נותר אוסף ניירות חסר ערך.
ובאשר לזבידה, ימים יגידו אם פרישתו ופתיחת פרק חדש בחייו המקצועיים, נוכח מציאות כלכלית ופוליטית מאתגרת, היה הצעד הנכון עבורו.
***גילוי מלא: למשפחת בר און, מבעלות השליטה בגלובס, מניות מיעוט בחברה הציבורית "מבנה". כמו כן, גלובס שוכר מחברת "מבנה" משרדים במרכז בר און