חוסר שביעות-רצון בעבודה מוביל אנשים לבצע שינויים, שפעמים רבות כלל לא קשורים לעבודה אלא לאדם עצמו / אילוסטרציה: טלי בוגדנובסקי
הכותבת היא מומחית לשוק העבודה
חוסר שביעות-רצון בעבודה מוביל אנשים לבצע שינויים, שפעמים רבות כלל לא קשורים לעבודה אלא לאדם עצמו. הם משנים מגזר תעסוקתי, ארגון ואפילו מקצוע, אבל חוסר שביעות-הרצון ממשיך לרדוף אחריהם גם בתחנה הבאה ובזו שאחריה, לעתים קריירה שלמה. מדוע? כי יותר קל לנו להטיל את האחריות לקשיים שלנו על הסביבה מאשר על עצמנו, מה שמוביל לשינויים שנעשים מהסיבות הלא נכונות.
● תוספת השכר האוטומטית שקיבלו אלפי עובדי מדינה | בלעדי
● היזהרו מתפקידים בתחפושת, הם מסוכנים לקריירה שלכם
הבוס גרוע, החברה לא טובה, התפקיד משעמם
המהלכים המיותרים הללו לא פותרים את הבעיה אלא מחריפים אותה, לעתים עד כדי פגיעה אנושה בקריירה ואף בכושר ההשתכרות.
הדוגמה הכי נפוצה היא של אנשים שמחליפים עבודה לעתים מאוד קרובות, כשבכל המקרים יש להם הסבר מעולה איך זה לא קשור אליהם. או שהבוסים גרועים ("זה לא רק אני, אף אחד לא מסתדר איתם"), או שהחברה לא טובה ("מלא אנשים עוזבים אותם"), או שהם לא ממצים את עצמם ("הבטיחו לי תפקיד מגוון, אבל אני מת משעמום") וכן הלאה - והמחיר בהתאם. תוך שנים ספורות הם מגיעים למצב שמעסיקים פוטנציאליים חוששים להתעסק איתם ומסננים אותם על הסף כבר בשלב קורות-החיים.
המקרים המורכבים עוד יותר הם של הסבות מקצועיות מסיבות שקשורות לאדם עצמו ולא לעבודה, וזאת משום שהמחיר הכלכלי של שינויים מקצועיים הוא גבוה מאוד, וסיכויי ההצלחה קלושים.
דוגמה נפוצה למדי עוסקת באנשים שאי-שביעות-הרצון שלהם נובע מחוסר ביטחון מקצועי, אותו הם מנסים לפתור באמצעות החלפת עיסוק. הם בטוחים שהבעיה היא במקצוע שלא מתאים להם וליכולותיהם, כשבפועל הבעיה איננה ביכולות אלא בתחושות שלהם לגבי היכולת לבצע את העבודה בהצלחה. הם מחפשים מקצוע חדש שבו יוכלו לחוות הצלחה, אך גם שם מתעורר חוסר הביטחון, ממנו הם סובלים כנראה כבר מילדותם, כפי שהסברתי בהרחבה בטור הסיבה הכי גרועה להסבה מקצועית.
החיים בלה לה לנד
דוגמה נוספת שמובילה למעברי קריירה שגויים ולהסבות מקצועיות מהסיבות הלא נכונות היא תפיסה לא בוגרת של שוק העבודה. התקלה הזו נפוצה יותר בדרגים זוטרים, אם כי היא לגמרי לא נדירה גם בתפקידי ניהול, למשל מנהל החושק בתפקיד מנכ"ל כי הוא מאוד לא מרוצה שאומרים לו מה לעשות. נמאס לו מהבוס שיושב לו כל היום על הראש, והוא בטוח שכמנכ"ל אף אחד לא יפריע לו לעשות את מה שנכון. בעולמו הילדותי אין דירקטוריון או בעלים, רק מנכ"ל כל-יכול, והוא עובר מארגון לארגון בתקווה למצוא את זה שיקדם אותו כמה שיותר מהר.
הדוגמה הנאיבית הזו היא אכן יוצאת דופן, אבל כבר נתקלתי בלא מעט מנהלים שחווים חוסר שביעות-רצון מגורמים בלתי נמנעים, כאלה ששום שינוי חיצוני לא יפתור אותם. אבל הדוגמאות מכמירות-הלב במיוחד הן דווקא בקרב זוטרים יותר, אנשים בני 35-40 וצפונה שעדין אוחזים בתפיסת עולם נאיבית, שלא לומר רומנטית. הם עוברים בין תפקידים, ארגונים, מגזרים ומקצועות, כל זאת בחיפוש אחרי מקום עבודה שחף מאינטרסים זרים - אך ללא הועיל.
רק לאחרונה פגשתי אישה בת 37 עם ותק של למעלה מעשור במגזר השלישי, שגוררת חוסר שביעות-רצון מתמשך מהעבודה במגזר. היא מתרעמת על כך שהארגונים הללו עסוקים יותר מידי בגיוס משאבים, ופחות בעזרה לחלשים ולמוחלשים ובפתרון הבעיות שלשמן הם קמו. היא מתקשה להפנים שללא המשאבים הללו אין לעמותות זכות קיום, ועוברת מעמותה לעמותה בתקווה שתמצא את זו "הערכית". על המגזר העסקי אין מה לדבר ("כל מה שמעניין אותם זה כסף"), ובמגזר הציבורי זה עוד יותר גרוע ("הכול מושחת") - והתוצאה היא תקיעות רבת-שנים בלימבו, אלא אם היא תפנים שהבעיה לא בעולם אלא בתפיסת עולמה.
עיסוקים סטריליים
כנ"ל לגבי אנשים שמחפשים תפקיד "סטרילי", כזה שכולל רק את החלקים בעבודה שהם אוהבים לעשות, ונקי מכל האחרים. הם מאמינים בכל ליבם שקיים תפקיד שהוא כל-כולו עניין, אתגר ומיצוי עצמי - מחליפים עיסוקים רק כדי לגלות שאין דבר כזה. לדוגמה, מורה שמאוד אהב ללמד אבל סלד בבעיות משמעת, שגילה לחרדתו כי גם במקצוע החדש (שמרחוק נראה כה מבטיח) יש יותר מדי מרכיבים שהוא לא אוהב.
לסיכום, עם כל הקושי שבדבר, שאלו את עצמכם את השאלות הקשות, בפרט אם אתם נוטים להרבות בתזוזות. לפני כל מעבר קריירה או שינוי מקצועי הביטו פנימה באומץ, נסו לבחון האם חוסר שביעות-הרצון והדחף לשינוי הם מהסיבות הנכונות, והאם הבעיה היא בעבודה או בכם. תשובה אותנטית לשאלות הללו עתידה לחסוך מכם הרבה עוגמת-נפש, ולעתים אף להציל את הקריירה.
בהצלחה וזכרו - קריירה זה הפוך ממה שחשבתם.