ח"כ מירב כהן, יש עתיד ("הצינור", רשת 13, 29.3.23) / צילום: יח''צ
ערב יציאת הכנסת לפגרה ביקשה הממשלה להעביר הצעת חוק שקובעת כי בכל כנסת תוכל הקואליציה למנות לבדה שני שופטי עליון (כשלמינויים הבאים כבר תידרש הסכמת האופוזיציה). ההצעה שמהווה "ריכוך" של ההצעה הקודמת של הקואליציה מעוררת מחלוקת קשה, ולכן, לבסוף, היא לא הובאה לאישור הכנסת (אך ייתכן שהדבר יקרה בכנס הבא). הוויכוח סביב ההצעה עלה גם בתוכנית "הצינור", שם הסבירה ח"כ מירב כהן (יש עתיד) כי "יש שני שופטים (שממונים) בקדנציה, אז זה אומר שכל השופטים יהיו שלכם (של הקואליציה)", ובהמשך נקבה בנתון מדויק יותר: "בקדנציה ממוצעת יש 2.6 מינויים (של שופטי עליון)". האם זה נכון?
כהן לא זרקה סתם מספר. כפי שהסבירה לנו היא התבססה על נייר עמדה של ד"ר אלעד גיל ממכון תכלית, בו נכתב כי "בישראל אורך כהונה ממוצע של ממשלה הוא כשנתיים. בתקופה כזו, בהתבסס על ממוצע המינויים בבת המשפט מאז שנת 2000... צפויים כ־2.6 מינויים לבית המשפט העליון בכל קדנציה". אלא שהחישוב הזה של גיל אינו חף מבעיות. ראשית, החוק עוסק במספר המינויים שתוכל לבצע כל כנסת - נתון שאינו זהה לאורך כהונת הממשלה. ממשלות אומנם מתחלפות מהר בישראל, עד הממשלה הנוכחית היו לנו 36 ממשלות ב־74 שנים (בעשורים הראשונים התחלפו לעיתים ממשלות רבות יחסית באותה כנסת), אך הכנסות מחזיקות זמן רב יותר: 24 כנסות על פני 74 שנים - ממוצע של 3.1 שנים לכנסת (שוב, לא כולל הנוכחית).
שנית, לא ממש ברור מדוע יש צורך בחישובים תאורטיים בסוגיה הזאת, כשאפשר פשוט לבדוק כמה שופטים מונו בתקופת כל כנסת מאז שנת 2000. ערכנו את הבדיקה הזאת, וניכינו ממנה את הכנסות ה־21 וה־22, שהתפזרו מיד ובתקופתן לא מונתה ועדה למינוי שופטים, וגם את הכנסת ה־23 ששרדה כשנה ולא הספיקה למנות שופטי עליון. הבדיקה מעלה מספרים שונים משמעותית: מאז 2000, כנסת ממוצעת מינתה 4.3 שופטי עליון. אם נחזיר לחישוב גם את הכנסת ה־23 הרי שהממוצע יורד ל־3.75 שופטים. עדיין גבוה משמעותית מ־2.6.
פנינו לד"ר גיל כדי להבין את המתודולוגיה שבה השתמש והוא השיב לנו כי לדעתו היה נכון לבחון את ממוצע הכהונה של ממשלות לאורך כל שנות המדינה, שכן למרות שבשנות האלפיים אורך חייהן הממוצע של ממשלות היה ארוך יותר מהממוצע הכללי, אין שום ערובה שהדבר ימשיך כך גם בעתיד; ומצד שני את מינויי השופטים הוא בחר לבדוק רק משנת 2000 כיוון שעם השנים חלו שינוי במאפייני הגיל והרקע המקצועי של הרכב שופטי בית-המשפט העליון, והבחירה בשופטים מבוגרים יותר, משפיעה על התדירות שבה יש להחליפם. עם זאת, לדבריו מדובר בבחירה מתודולוגית מסוימת, וניתן גם לבצע בחירות מתודולוגיות אחרות (לדוגמה, ספירת כנסות או התייחסות לאורך כהונה ממוצע בשנות ה-2000 בלבד).
ח"כ כהן הפנתה אותנו גם לתגובה של המכון הישראלי לדמוקרטיה ל"מתווה המרוכך", שם נכתב בין היתר כי "מינוי של ארבעה שופטים בכהונת ממשלה אחת הוא אירוע שאינו תדיר", וכי בתקופת כהונה ממוצעת של ממשלה היא "ממנה… שניים או שלושה שופטים". חזרנו שוב לנתונים שאספנו ונוכחנו כי מתוך שבע כנסות שבהן מינו שופטי עליון מאז 2000, בארבע מונו ארבעה שופטים או יותר. במכון הסבירו לנו כי הדברים נכתבו כחלק מהערכה שלפיה החוק החדש "יגרום לתמריצים" שיובילו לכך ש"לא סביר… שנגיע למצב שבו הממשלה תמנה יותר מ־3 שופטים". זה כבר ניתוח שבהחלט עשוי להיות הגיוני, אלא שהוא אינו עוסק בעבר, שאותו אנחנו יכולים לבדוק, אלא צופה פני עתיד.
בשורה התחתונה: דבריה של כהן לא נכונים ברובם. מאז 2000 מינתה הכנסת הממוצעת בין 4.3 שופטי עליון ל־3.75 (תלוי אם כוללים את הכנסת ה־23). כהן התבססה בדבריה על ניתוחים קיימים שערכו ממוצעים שונים שבחלקם הם תאורטיים ובחלקם הם צופי פני עתיד.
תחקיר: אוריה בר-מאיר