מסגד שקרס באנטקיה. העיר החליפה ידיים שש פעמים / צילום: Reuters, Celestino Arce
אנטקיה, פעם העיר השלישית בגודלה באימפריה הרומית, שרדה את עלייתן ונפילתן של תרבויות במשך 2,400 שנה, ונבנתה מחדש לאחר מלחמות, מצורים ומגפות. כעת היא ניצבת מול האתגר הגדול בהיסטוריה שלה, לאחר שהושמדה כמעט לגמרי ברעידות האדמה בטורקיה בפברואר.
● השינוי שיהפוך את קרן העושר הישראלית ליותר סעודית, ולפחות נורבגית
● ישראל מאחורייך: התעשייה הצבאית של טורקיה צוברת תאוצה
● "האתגר הכי גדול בכיפת ברזל היה למצוא את 400 האנשים שיעבדו שלוש שנים בלי לישון"
לפני כחודשיים אנטקיה הייתה בירה אזורית תוססת עם 400 אלף תושבים, בין הים התיכון והגבול של טורקיה עם סוריה, המוכר בזכות האוכל והמבנים הקדושים העתיקים שבו.
אבל עכשיו העיר, שבעבר הייתה מוכרת כאנטיוכיה, היא נוף צחיח של בטון שבור שבו כלבים משוטטים מחפשים נבלות בין ההריסות והתושבים הבודדים שנותרו גרים יחד באוהלים המנקדים את הדשא על שפת נהר. חיילים טורקים בכומתות כחולות מפטרלים ברחובות, תתי־המקלע שלהם מכוסים אבק מהרי ההריסות.
אנטקיה והאזור המקיף אותה, הטאי, סבלו הרס חמור ביותר מרעידת האדמה הכפולה שהכתה בטורקיה וסוריה ב־6 בפברואר, והרגה יותר מ־55 אלף אנשים. עשרות אלפים אחרים עדיין נעדרים. לפחות חצי מהמבנים בעיר הושמדו ברעידות האדמה הראשונות בעוצמה של 7.8 ו־7.5 בסולם ריכטר; אחרים התמוטטו בזו של 20 בפברואר בעוצמה 6.4. כעת יש צורך להרוס כ־80% מהבניינים בהטאי, על פי מושל המחוז.
ברחבי העיר העתיקה יש בניינים הרוסים, כולל הכנסייה היוונית־אורתודוקסית ההיסטורית, מסגד שנבנה בתחילת המאה ה־18 ומסגד חביב אל־נג'אר, בית התפילה המוסלמי הראשון שנבנה באנטוליה (החלק האסייתי של טורקיה, המכונה גם אסיה הקטנה - הערת המתרגם), לפני כמעט 1,500 שנה. הוא קרס ברעידת אדמה ונבנה מחדש במאה ה־19, ועכשיו נהרס שוב. הצריח נפל, הכיפה קרסה והקירות נסדקו.
רוב תושבי אנטקיה נמלטו משם, נדחקים למכוניות ולאוטובוסים ששלחה הממשלה. אין מים זורמים, חשמל, חימום, חנויות שמוכרות מזון או סיכוי לחזור בקרוב לחיים נורמליים.
כל הקהילה היהודית ברחה
"אנטקיה עזבה אותי ולעולם לא אחזור", אמר יוסף נאסה (69), ארכיאולוג נוצרי סורי שנולד וגר בעיר כל חייו, רובם בבית אבן עם חצר שבה היו נטועים עצי תפוזים ולימונים. "את המקום הקדוש הזה לא ניתן יהיה לבנות מחדש".
ההרס הכמעט מוחלט של אנטקיה הוא מכה עצומה לטורקיה ולמזרח התיכון כולו. כביתם של מוסלמים, נוצרים ויהודים טורקים העיר שימרה רב־תרבותיות של העולם הישן ותחושה של סולידריות בין־דתית. מעטים המקומות שהצליחו לשמר תחושה כזאת אחרי 100 שנה של שלטון לאומני בטורקיה המודרנית ועשרות שנים של מלחמה קולוניאליסטית ואלימות בין מגזרים ברחבי המזרח התיכון.
אפילו לפני המרד ומלחמת האזרחים בסוריה ב־2011, שהובילה יותר מ־3 מיליון פליטים להתיישב בטורקיה, תושבים רבים של מחוז הטאי דיברו גם טורקית וגם ערבית, מאפיין ייחודי במדינה שבה הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן וחברי אליטות רבות אחרות גאים דווקא בעובדה שהם דוברים רק שפה אחת.
"גדלנו כולנו באותם רחובות. אף אחד לא אמר: זה נוצרי, זה מוסלמי, זה עלאווי, זה סוני", סיפר סמיל בקלסי, מהנדס בן 32 מאנטקיה, ערבי מוסלמי מהזרם העלאווי. "לו הייתי נולד בבית הסמוך, הייתי נוצרי", הוסיף כשהוא משוטט בין הריסות הבית שלו בעיר העתיקה בחודש שעבר.
רעידות האדמה הרסו את הקיום הזה. כל הקהילה היהודית של העיר, כ־20 איש, ברחו ממנה, וכך אולי נגמרו החיים היהודיים שהתקיימו באנטקיה יותר מ־2,000 שנה. מנהיג הקהילה ואשתו מתו. הם נקברו באיסטנבול.
גם אחרים עזבו, כולל כמעט כל הקהילות של יוונים אורתודוקסים, קתולים ופרוטסטנטים בעיר, ערבים אלווים, עשרות אלפי פליטים סורים ומאות אלפי טורקים מוסלמים סונים שחיו ביניהם, כך על פי מנהיגי דת וחברי הקהילות.
ארדואן הבטיח לבנות מחדש את כל דרום המדינה בשנה, והקמה של 200 אלף יחידות דיור צפויה להתחיל בחודש הבא: "נבנה מאפס את אנטקיה, איסקנדרון, ארסוז", אמר.
פקידים מקומיים, ארגוני חברה אזרחית ובעלי עסקים אומרים שהם מצפים שהעיר תיבנה מחדש בצורה כלשהי, אבל חוששים שתאבד חלק מאופייה התרבותי העשיר. הם גם דואגים שתושבים רבים לעולם לא יחזרו, וספקנים לגבי לוח הזמנים שקבעה הממשלה, כאמור שנה אחת.
● מיליארדר השבבים שהחליף את הקיבוץ בבקתה באלפים שובר שתיקה: "המדינה מתאבדת" | ראיון
● היזם שרוצה לחבר את הרמזורים לענן - ולפתור אחת ולתמיד את בעיית הפקקים | ראיון
"פוליטיקאים מדברים ככה בכל העולם. הם מדברים על הכוונות שלהם. אז אני אלך לישון עם החלום הנעים הזה", אמר היקמט סינסין, ראש לשכת המסחר והתעשייה של אנטקיה.
גם מרכז של מורדים סורים
אנטיוכיה נוסדה על גדות נהר אורונטס בשנת 300 לפני הספירה בידי אחד הגנרלים של אלכסנדר הגדול, והייתה הבירה של הפרובינקיה הסורית של רומא. היא הוקמה כמטרופולין גדול של תיאטראות, אקוודוקטים ובתי מרחץ, ושימשה חניה לשיירות שחיברו את אסיה לים התיכון בדרך שנודעה כדרך המשי. לפי הנצרות, שליחי ישו פטרוס ופאולוס הפכו אותה למרכז של הדת החדשה שלהם, עם כנסיות וקתדרלות.
העיר החליפה ידיים כשש פעמים, ונשלטה בתקופות שונות בידי האימפריות הרומית, הביזנטית, הפרסית, הסלג'וקית, האסלאמית הקלאסית, העות'מאנית והצרפתית, לצד כיבושים של הממלוכים והצלבנים. בכל פעם, אפילו לאחר מלחמות ומצור, היא נבנתה מחדש.
לאחר קריסת האימפריה הרומית במאה הרביעית פרחה אנטיוכיה תחת האימפריה הביזנטית, והפכה למרכז של מסחר, כוח צבאי, פולחן ומדינאות. במאות השישית והשביעית נפגעה אנטקיה בסדרת אסונות, כולל שריפות ומגפות. ב־526 לספירה אנטיוכיה הישנה הושמדה באחת מרעידות האדמה החמורות ביותר אי פעם, שבה נהרגו כ־250 אלף איש, ופרצה שריפה שכילתה את כל העיר. היסטוריונים ביזנטיים מתארים את האסון כסימן של זעם אלוהי. "ניצוצות אש הופיעו מהשמים, ונשרפו כאילו הם ניצתו רק מאור הברק, פני האדמה רתחו, יסודות הבתים שקשקו ואנשים התחרשו מהרעד ונשרפו באש", כתב ג'ון מללאס, איש התקופה הביזנטית ששרד את רעידות האדמה.
רעידות אדמה נוספות במאה השישית מוטטו את הקתדרלה הגדולה המחופה של אנטיוכיה. הקיסרים הביזנטיים יוסטינוס הראשון ויוסטיניאנוס הראשון בנו כנסיות חדשות ובזיליקות וחידשו את בתי המרחץ. אף שבהתחלה התכווצה העיר בגודלה, עבור האימפריות העות'מאנית והאסלאמית היא נותרה מרכז של חקלאות, תעשייה ומסחר בדרך המחברת בין סוריה ואנטוליה.
אנטקיה המודרנית צמחה על הריסות אנטיוכיה. העיר בנתה לעצמה קיום משגשג מאדמת החוות שסביבה והפיקה פירות, ירקות, זרעים ושמן זית. הטאי שנבנתה במקביל משכה אליה אינטלקטואלים, בעלי חנויות ומסעדנים שנמשכו בזכות האקלים החמים של האזור והמסורות המודרניות שלו. מבקרים טורקים וזרים באו לחזות בפרסקאות הרומיים וליהנות ממלונות בוטיק ומחופים ים־תיכוניים.
בעשור האחרון הפכה העיר גם למרכז של מורדים סוריים, סוחרי נשק, עובדי סיוע, מרגלים ודיפלומטים, שיצאו ממנה אל שדה הקרב שגעש 30 ק"מ משם. עשרות אלפי סורים התיישבו בעיר וסביבתה וחיו בין התושבים דוברי הערבית של אזור טורקי שסוריה פעם טענה ששייך לה.
"זה היה מפחיד, היינו לבד"
כעת אנטקיה המודרנית סובלת מטראומה קשה לפחות כמו כל אחד מהמקרים ההיסטוריים שחוותה. רעידות האדמה חצבו נתיב של הרס בעיר המודרנית ובלב העתיק שלה, הפילו מגדלים והפכו מבני אבן ישנים לאבק. גושי בנייני מגורים נפלו על צדם, ורצפות בטון הזדקרו כמו עמודי שדרה של דינוזאורים.
בין ההריסות נמצאים השיירים של חיי תושביה - מיטות ספות; על צדו של בניין נחשף קיר עם ציור של עץ ובלון מחדר ילדים שהתמוטט לגמרי. "רעידת האדמה הזאת השמידה כל מה שיקר לנו", אמר פרנסיס דונדו, כומר קתולי מהודו שגר בטורקיה מאז 2007 והוביל קהילה קטנה בעיר העתיקה של אנטקיה. לאחר שישן בחצר הכנסייה שלו במשך עשרה ימים, כשהוא רועד לצד מדורה, ארז את חפציו ועזב, כשהוא הולך מעל ערימות שברי לבנים וסלעים בדרכו לעיר החוף מרסין. "האנשים מאוחדים", אמר.
מעבר לכביש של מסגד חביב אל־נג'אר ההרוס שני אנשים הוציאו כדים נפוחים מזכוכית וחימר, שבאופן בלתי ייאמן נותרו שלמים מתחת להריסות של חנות שלפני האסון הייתה בית ממכר לסבון, שמן זית וחלב. "אנטקיה שוב לא תהיה אותו דבר", אמר מיטאט אלקן (48), כשהוא עוזר לפנות את החנות ההרוסה. למקום התקרבו שני שוטרים וביקשו שיראה להם מסמכים המוכיחים את בעלותו על המבנה, והם החלו להתווכח. זה קרה משום שהחלו להגיע דיווחים על מקרי ביזה ברחבי האזור.
בקלסי, המהנדס, עומד שם עם עיגולים סביב העיניים מחוסר שינה. הוא נולד באנטקיה ועבר ממנה רק כדי ללמוד הנדסה בעיר הנמל הקרובה איסקנדרון ואז חזר לשארית חייו הבוגרים. בחתונתו לפני ארבע שנים הדפיס מפות של העיר העתיקה כדי שחברים ותיקים יוכלו ליהנות ממסלול הליכה ולהעריץ את האדריכלות של הכנסיות העתיקות, המסגדים ובתי הקפה.
שני לילות לפני רעידת האדמה ב־6 בפברואר הלך בקלסי לשתות עם חברים בבר שנמצא בקומה השנייה של בניין ישן במרכז העיר ההיסטורית. החבורה נשארה בחוץ עד מאוחר, שוטטה ברחובות הצרים ועצרה למנה אחרונה בחנות ממתקים לא רחוק מנהר אורונטס. אחד החברים שלהם מת בשריפה לאחר רעידת האדמה. חברים אחרים נעלמו, כנראה נמחצו תחת ההריסות, וגופותיהם לעולם לא נמצאו. "אני אוהב את אנטקיה", אמר בקלסי, שמסרב לעזוב וגר במכולה בעיר. "היו לנו כאן חיים טובים".
נאסה, האדריכל, איש עם שפם לבן ופנים עגולים, סיפר שמשפחתו, שבט של חוצבי אבן נוצרים, עזבה את סוריה ב-1877 לאחר רעידת אדמה והתיישבה בבית באנטקיה שגפנים טיפסו על קירותיו. הוא אהב לספר על ההיסטוריה של העיר במשרדו, וגולל את תולדותיה בחדר עם קירות מחופים עץ כהה. בזמן המלחמה התקשר לקרובים־רחוקים בסוריה לשאול לשלומם.
רעידת האדמה ב־6 בפברואר העירה אותו משנתו וגרמה לו לרוץ החוצה. שם, בפארק עירוני קטן, הוא הדליק אש, כשנזכר באחד הכישורים שלמד מימיו בחפירות ארכיאולוגיות. כתריסר שכנים הצטופפו מול המדורה בשמיכות שהצליחו למשוך מהריסות הבתים שלהם, רועדים בגשם החורפי. כשהשמש זרחה היא חשפה את מידת ההרס סביבם, בניינים שקרסו ומכוניות שנמחצו תחתם. דממה מוזרה השתררה. אף אחד מהרמזורים לא הבהב. סירנות בקושי נשמעו מרחוק.
רעידת האדמה פגעה בשדה התעופה היחיד בהטאי, והכריחה עובדי סיוע לעשות דרכם במעלה ההר, על כביש אחד שמוביל לאנטקיה. שם אלפי אנשים נותרו לחפור בהריסות הבתים שלהם בחיפוש אחר הניצולים, בזמן שאחרים עמדו בכבישים ולא ידעו לאן ללכת. "זה היה מפחיד", אמר נאסה. "היינו לבד".
לאחר יומיים קפואים ומפחידים קפץ נאסה למכונית של שכן ונהג לבית של קרובים ליד הים באיסקנדרון, שם הוא שוהה בימים אלה. הוא תכנן לחיות באנטקיה את שארית חייו. כעת הוא לא יודע לאן ללכת.
אור של אחר הצהריים המאוחרים המשתקף מהים התיכון נכנס דרך חלון. נאסה בכה כשנזכר בחייו הקודמים. "ההרס האמיתי שעשתה רעידת האדמה הזאת הוא במחשבות שלנו. אנחנו צריכים אנשים חדשים שיוכלו להמשיך לשאת את המיתולוגיה, את האמונה ואת התרבות, אנחנו צריכים אנשים שלא ימחקו את כל זה".