בית כנסת איצקוביץ בני ברק / צילום: איל יצהר
הכותב הוא יו"ר ארגון רבני צהר
אחד הנתונים המרתקים בנתוני הסקר שבדק את עמדות הצבור בסוגיות דת ומדינה, ופורסם בגלובס, הוא הסתירה לכאורה בין תשובות לשאלות דומות שלכאורה היו מזמינות סוג זהה של תשובות, ולא כך.
כשנשאלו הנסקרים ביחס לסדרי העדיפות שלהם בין יהדות ודמוקרטיה, במקרה של התנגשות בין הערכים, מה חשוב בעיניהם יותר, העונים נחלקו כמעט שווה בשווה (47% בעד הדמוקרטי מול 44 בעד היהודי). לעומת זאת, כשנדרשו להשיב על משמעות היותה של ישראל מדינה יהודית, מעוט קטן, פחות מ־20%, טענו כי אין למדינה שום משמעות כמדינה יהודית, זולת העובדה שזו מדינה בה חיים הרבה יהודים ותו לא.
לעומתם, הרוב המוחלט של יהודי ישראל, דתיים וחילונים, חפצים לראות במדינתנו מקום שמעניק כבוד ומשמעות לתרבות וההיסטוריה היהודית, ורק מיעוט (4%) מבקש להפוך אותה למדינת הלכה.
מגמה דומה הופיעה בהתייחסות לשאלת השבת הציבורית. 11% קבעו כי השבת צריכה להיראות כיום רגיל. כלומר, רוב החברה מבין שיש להעניק לשבת משמעות. מיעוט (23%) מבקש לאסור את הפעלת תחבורה ציבורית בשבת, והרוב תומכים בהפעלתה גם אם תוך כדי הגבלות כאלה ואחרות.
שמחים ביהדותם
כשאנחנו מנסחים שאלות באופן הדורש מהאדם לחדד את עמדותיו לקצה, מהר מאוד נגלה כיצד ניתן להקצין את השיח באחת. כשהשאלות מציגות אפשרויות ניסוח מרוככות ועדינות, העמדות נהיות הרבה יותר עגלגלות ומורכבות.
לפעמים אולי באמת כדאי לטשטש קצת את ההבדלים, אבל מה שבאמת חשוב הוא שנתונים אלה ואחרים בסקר מלמדים על שני עקרונות להם שותפים מרבית בני העם היושב בציון: האחד - יהודי ישראל שמחים ביהדותם, גאים במורשתם ההיסטורית ואינם חפצים לזנוח או לוותר עליה. מאידך, רובם הגדול אינו מעונין שזהות זו תיכפה עליהם בחקיקה או בכל דרך אחרת שאינה מבוססת על החלטתם האישית.
מחקר זה יכול לשמש כלי עבודה למנהיגי המדינה אם וכאשר ירצו לשרטט מתווה להסכמות חדשות בהסדרת יחסי דתיים וחילוניים. לדוגמה, לא ניתן להשוות בין בני ברק לכפר סבא במידת הצורך של התושבים לתחבורה ציבורית בשבת, ולכן הגיוני להבחין בין הפעלה מצומצמת של קווי תחבורה במקומות בהם יש צבור חילוני גדול, לבין מקומות בהם רוב התושבים הוא דתי או חרדי. גם אם לא כל קבוצה תהיה מאושרת מההסדרים אלה, דומה כי הם יזכו להסכמה ציבורית רחבה.
ברית גורל בלבד
עד כאן החלק הקל יחסית למימוש. נורת האזהרה המהבהבת נמצאת דווקא בתשובה לשאלה תמימה לכאורה: 'מה הופך אותנו לעם?' מרבית הנשאלים ענו תשובות השייכות לעבר. היסטוריה וגורל, תרבות או שום דבר. המשמעות ברורה: התחושה הכללית של החברה היום היא שכמעט ואין לה מכנה משותף חיובי שיגדיר אותה כעם.
לא חברת מופת, לא ערכי מוסר אותם נבקש להעניק לעמנו. ברית גורל בלבד. אויבינו שונאים אותנו מסיבות לא ברורות גם אחרי שהקמנו מדינה, ולכן אין ברירה אלא להישאר ביחד (גם בימי מחלוקת מטורפת ושנאה נוראית מראה הסקר שהציבור מוטרד מהאיומים הביטחוניים).
קשה להתווכח עם מספרים ועוד יותר עם הרגשות. אבל חברה לא יכולה לבסס את קיומה על עבר ההיסטורי בלא תקוה לעתיד משותף. מאיומי הביטחון האישי והלאומי, המטרידים רבים מאתנו, ניתן להימלט על-ידי העתקת מקום מגורנו למדינות בעולם המייחלות להון האנושי האדיר אותו אנו יכולים לספק. אחוזי ההתבוללות הגבוהים בארה"ב ואירופה מלמדים על כך שאין לנו בהכרח גורל משותף. אומות העולם מוכנים לקבל אותנו אליהם בזרועות פתוחות.
כדי שנרצה לקיים כאן עם יהודי ומדינה יהודית, יש צורך בגיבוש מחדש של יסודות הזהות היהודית המוסכמים על רוב מוחלט של בני העם הזה, תוך כבוד ושמירה על ייחודיותם של השבטים השונים על צורכיהם המיוחדים. מדובר במהלך רחב הכולל את מערכות החינוך, החברה והמשפט שיצטרכו להגדיר במשותף את ההסכמות לצד חילוקי הדעות איתם נצטרך ללמוד לחיות בשלום ולהכיל.
המשבר הנוכחי יכול להפוך ולהיות נקודת מפנה בשיח של החברה הישראלית הצופה פני עתיד. בלי קשר לשאלת הרפורמה המשפטית, שתיפתר בצורה כזו או אחרת, שאלות היסוד של מהות הקיום המשותף של החברה הישראלית צפו ועלו במלוא עוצמתם.
טיפול שורש עמוק
החינוך היהודי, שבת ציבורית, שוויון בנטל, חוק השבות ועוד - כל אלה הם רק חלק קטן ממסכת הנושאים שצריכים טיפול שורש עמוק. אם יש לקח אותו יש ללמוד מהחודשים האחרונים, זה שלא ניתן לבצע תהליכים כאלה באופן חד-צדדי ומהיר ועל-ידי פוליטיקאים. יש להקים מועצה חברתית שתקדיש ימיה ולילותיה לניסוח מחדש של מטרות קיומנו כאן בארץ ישראל כעם וכמדינה.
לצד ניסוח עצמנו מחדש כעם, יש צורך לנסח מחדש את הסדרי הקיום המשותף של השבטים השונים תוך שמירה על צורכיהם השונים, לצד יצירת מרחב ציבורי בעל צביון מוסכם.