הצעדה לאדמות הכפר ההרוס לג'ון. מאורע מהפכני / צילום: צילום מסך יוטיוב
זה הזמן להיזכר, במידה שנחוצות תזכורות, כי הסכסוך הישראלי־פלסטיני הפך למשחק סכום אפס. נצחוננו הוא חורבנם, שחרורנו הוא שעבודם, תקוותנו היא מר־ייאושם.
סמאח סלאימה, העומדת בראש נע"ם (עמותת נשים ערביות במרכז לוד), כותבת באתר 'שיחה מקומית' תחת הכותרת "כשאתם חגגתם עצמאות אנחנו צעדנו על חורבות ההיסטוריה שלנו", על "אותה שנה ארורה, 1948". 20,000 ערבים וכמה מאות יהודים צעדו אל אדמות הכפר ההרוס לג'ון, סמוך למגידו.
● סמוטריץ' והנסיך: רק לא מלחמת מיתוסים | פרשנות
● נוסחת יואב גלנט לדה-לגיטימציה של ישראל | פרשנות
● פנטזיה על המדינה היהודית של ישראל | פרשנות
● יוזמת אוסלו לא היתה בזבוז | פרשנות
● הדיפלומטיה של האמפתיה |פרשנות
● מדינה מספר 194 | פרשנות
אמנם יום הנכבה הפלסטיני מצוין ב־14 במאי, אבל הפלסטינים־אזרחי־ישראל ציינו אותו בה"א באייר, "כדי לנצל את יום החופש הציוני לטובת המטרה הנעלה". בהגיעה אל אתר הכפר, היא מצאה "דגלי פלסטין בכל מקום […] אחרי שירת ההמנון הפלסטיני וטקס הצהרת האמונים ההמונית, לפיה כולנו מתחייבים לא לשכוח, ולפעול למען החזרת כל פליט לכפרו ולמען צדק לעם הפלסטיני".
אין זו הגזמה להגיד שזה היה מאורע מהפכני, אקט של כפירה בלגיטימיות של המדינה הציונית, התחייבות חגיגית לשים לה קץ באופן כזה או אחר.
הרשות הפלסטינית העמידה במרכז היום הזה ריב קולני עם נשיאת הנציבות של האיחוד האירופי. אורסולה פון דר ליין חלקה כבוד לישראל במלאות לה 75 על הצלחתה "להפריח את השממה". רמאללה כעסה, מפני שמן המליצה הישנה הזו משתמע שהארץ הייתה ריקה בבוא הציונים.
הרצון כה רע
אכן, יהודים וערבים עולים אלה לאלה על העצבים המרוטים מלכתחילה. הרצון כה רע, אין צער ואין מחילה; נרטיב לגיטימי יש רק אחד, ודה־לגיטימציה יש בשפע. הכול דורשים צדק, על פי שיטתם, והם מודיעים אלה לאלה כי תתהפך ביניהם החרב.
צלבניסטים שבין הפלסטינים ממתינים בקוצר רוח לשנה ה־88 של ממלכת ירושלים הציונית, כדי להביס אותה בקרני חיטין; חסידי ז'בוטינסקי שבין היהודים משגיחים על קיר הברזל. אולי הם מתכוונים לציין את יום השנה המאה ללידתו בחודש נובמבר. מי יודע, אולי הם יעשו כן באמצעות עלייה המונית לרגל אל אדמות לג'ון. זה יהיה אישור הולם למחסור החמור ביותר בסכסוך הישראלי־פלסטיני:
אמפתיה. המחסור באמפתיה.
אנו נוטים לתרגם 'אמפתיה' כ'חמלה', אך המושג היווני רחב מזה. ממילא, האקדמיה ללשון אינה מציעה תחליף לאמפתיה. 'אמפתיה' מופיעה כאן בהוראת היכולת להרגיש את כאבו של הזולת.
הכרה בכאב אינה מחייבת קבלת נרטיב. היא אינה מצריכה הסכמה מלאה, או אפילו חלקית. נובעת ממנה הבנה של רגשות ושל מניעים. בהיעדר הבנה כזאת אין לנו סיכוי לנהל שיחה, אלא לכל היותר להחליף צרחות באולפן טלוויזיה לא מאוּורר.
בדיון קודם ביחסי ישראלים־פלסטינים כתבתי על תפקידה המיוחד במינו של גולדה מאיר ברידוד השיג־ושיח הישראלי. עצם התפיסה של אמפתיה הייתה ממנה והלאה. אחותה שיינה, אשר חייתה באמריקה, סיפרה פעם בראיון כי ביקרה אצל גולדה לאחר שנעשתה ראש הממשלה (1969, או תחילת 1970), והציעה לה "להיכנס לנעליו של עבד א־נאצר", שהיה אז נשיא מצרים. לדבריה, גולדה השיבה לה בכעס, "מדוע אני צריכה להיכנס לנעליו?" התשובה, בחוכמה שלאחר מעשה, היא שהיה עליה להיכנס לנעליו, או לנעלי יורשו, כדי למנוע את האסון של מלחמת יום הכיפורים.
יום אחד, אולי היסטוריון, או מדען מדינה, ירצה לשקול פתיחת קורס על תולדות הכניסה אל נעליים. 14 במאי 1948 יוכל לספק אחת מנקודות הפתיחה. ואחת משאלות הקורס תוכל להיות "האם הכרה באסונם של הפלסטינים שקולה כנגד התכחשות למפעל הציוני?"
לא שאלה פשוטה, ואין לנו כאן המקום להשיב עליה בהרחבה. אני נזכר במלים שהשמיע לפני 35 שנה אדוארד סעיד, האינטלקטואל האמריקאי־פלסטיני הרדיקלי. אני מצטט מזכרוני. "הייתי רוצה לשמוע את ישראל מתנצלת, רק מתנצלת", הוא אמר בוועידה יהודית־ערבית בניו יורק. הציפייה הזו הייתה מופרדת אצלו מציפיות פוליטיות. הוא כמובן רצה שישראל תחדל להתקיים, והתנגד מלכתחילה להסכמי אוסלו, אבל שם, ב־1988, הוא דיבר על הג'סטה.
בכניסה ללוביה
האם ישראלים יכולים להתנצל על התוצאות האנושיות של 14 במאי 1948 מבלי להתנצל על התוצאות הפוליטיות? הייתכן משהו מעין "אנחנו גאים בנצחונו של עמנו, ועומדים על זכותו לעצמאות לאומית בארצו, אבל מכירים בטרגדיה שהניצחון הזה המיט על שכנינו?" כמובן, סימן השאלה נעוץ שם קודם זמנו. השאלה צריכה להיות ארוכה ומורכבת הרבה יותר.
אבל אנחנו עוסקים כאן באמפתיה, הלוא כן. איך אפשר לבטא אותה בנפרד מן הפוליטיקה. תשובה סבירה היא שאי אפשר, ואו אז הבה נחזור אל משחק סכום אפס. אבל אולי אפשר לפחות לשקול את האמפתיה.
איך? למשל (רק דוגמה) להפוך את 14 במאי ליום קבוע בלוח השנה הישראלי, שייקרא 'יום הצער והפיוס'. אולי להוסיף שלטים עם השמות הקודמים, נניח, בכניסה לקיבוץ לביא (לוביה) ולמושב אילניה (סג'רה). או לחזור ולהפוך חלק מרחוב יפת ביפו לעג'מי. זה אגב מה שאמריקאים עושים בכמה ערים שהיו לפנים מקומות יישוב של אינדיאנים.
חלוצי העלייה הראשונה והשנייה לא חששו להשתמש בשם 'מסחה' לפני שהמציאו את כפר תבור, או לקרוא 'סג'רה' ל'אילניה'. שנים לאחר שנוסדה, פתח תקווה הייתה ידועה לדור השני והשלישי של מייסדיה כ'מְלַבֶּס'. אפילו דוד המלך אימץ את שמה הפאגאני של עיר בירתו, ירושלם.
השלום יתחיל באמפתיה. אולי. כדאי לנסות.