יואב קרניהדיפלומטיה של האמפתיה

תלונה רבת-ימים של ישראלים על מנהיגים ערבים היא שפיהם ולבם אינם שווים; שהם מדברים לשון אחת לנתיניהם, ולשון אחרת אל העולם החיצון. אחת המשימות החשובות של נספחי הסברה בנציגויות ישראל בחו"ל הייתה להפיץ תרגומים של העיתונות הערבית; להראות למשל מה אומר יאסר ערפאת לאוזניים פלסטיניות על מטרותיו ועל שיטותיו.

זו הייתה ביקורת חשובה, מפני שהיא הייתה נכונה. התפתחות המדיה מקילה על הפצת הבשורה הזו. בזכות ממר"י ואחרים, העולם למד לקרוא ערבית. אי אפשר עוד להעמיד פנים מתונות כלפי חוץ בשעה שהפנים הפונות פנימה מפיקות שנאה ואלימות. כמובן, האביב הערבי מפיק אותן פנים עצמן פנימה והחוצה, ומי יודע איך ייראו הקיץ והסתיו.

טעם של אירוניה יש איפוא בתלונה הבאה על מנהיגים ישראליים: פיהם ולבם שווים; הם מדברים לשון אחת לבוחריהם, ואותה לשון עצמה אל העולם החיצון. אין צורך להפיץ את תרגומיהם. אין צורך להדריך את הקורא בהבנת הניואנסים של עמדותיהם. אין להם ניואנסים. הם רוצים לדבר "דוגרי", מלה שראש הממשלה הואיל לכלול בנאומו בעצרת הכללית.

אפילו כאשר הם פותחים את פיהם לדבר אנגלית, הם נשמעים אותו הדבר. לא על העושר הלשוני אני מדבר, האנגלית של ראש הממשלה עולה בהרבה על העברית שלו, מצד שימושיה ומצד דקדוקה. אבל התוכן וההדגשות, המוזיקה והאינטונציות, באים מאותו מצב הדעת עצמו.

לפחות סקר דעת קהל אחד (ב"הארץ", לפני ראש השנה) הראה כי רוב הישראלים סמכו את ידיהם על הנאום, או לפחות על הכתוביות העבריות שלו בשידור חי.

"קיצוניות בהגנה על החירות"?

אמנם הרוב קובע בדמוקרטיה, והרוב הזה יחזור כנראה ויבחר את הקואליציה השלטת בישראל בעוד שנתיים. אבל הרוב נוחים להתרשם, תמיד נוחים להתרשם. האימפולס הפטריוטי הנערץ כשלעצמו מביא אותם לתמוך בראש ממשלתם. כשהם חושבים שנעשה להם אי-צדק משיעור כלשהו, יש להם עניין מוגבל בטענה שלא הכול צריך להיאמר תמיד, אפילו כאשר הוא נכון.

בארה"ב היה פעם מועמד לנשיאות, חצי יהודי, ששמו היה בארי גולדווטר. הוא היה שמרן רדיקלי. הרפובליקנים בחרו בו למועמדם ב-1964, והוא נחל מפלה איומה. אף על פי כן, חסידיו האמינו, שהוא פתח את העידן השמרני בפוליטיקה האמריקנית, ומחלציו הפוליטיים יצא רונלד רייגן.

בנאומו בוועידת מפלגתו הוא אמר מילים שהרעידו כל נים שמרני: "קיצוניות בהגנה על החירות אינה חטא, ומתינות ברדיפת צדק אינה מעלה".

קצת קשה להתווכח עם המלים הנשגבות ההן. אבל אין הן מובנות מאליהן. לא כל דור זקוק לווינסטון צ'רצ'יל, או לרונלד רייגן. חולשת דעת אינה האלטרנטיבה היחידה לאגרוף קמוץ. נחישות דעת יכולה לקבל ביטויים הרבה יותר מתוחכמים ושווים לכל נפש, או לפחות להרבה יותר נפשות, ממה שנתן ראש הממשלה בנאום ההגנה שלו בעצרת האו"ם.

לרוע המזל, זה לא עובד

ישראל מתגוננת. היא תמיד מתגוננת, אפילו כאשר היא מתקיפה. היא מתגוננת באגרסיביות, לפעמים באגרסיביות מיוחדת, מפני שיש לה מרווח טעות קטנטן. זה צריך להיות נהיר לכל מי שמתבוננים במפה ללא משוא-פנים. תהיה דעתם אשר תהיה על הציונות ועל אופייה של ישראל, הם חייבים להודות שגבולות ישראל אינם מאפשרים לה לסגת לקו הגנה שני. היא אינה יכולה להרשות לעצמה לספוג מהלומה ראשונה. היא ניצלה מתוצאות המהלומה הראשונה ב-1973, רק מפני שסיני והגולן הפרידו בינה ובין החזית.

ישראל אינה מתחכמת, כאשר היא אומרת שאינה יכולה לקבל עליה את הסיכון של טילי חמאס בגדה המערבית. לרוע המזל, זה לא עובד. ישראלים נושכים בצדק את שפתיהם, ומאבדים את החשק לנהל דיאלוג ענייני עם העולם החיצון. אבל כך בדיוק הם מפסידים בזירה הבין לאומית.

ההפסד הזה נוגע כיום בעיקר ליחסי ציבור. חרם הסחר וההשקעות על ישראל מוגבל בינתיים לארגונים קיקיוניים במערב; החרם האקדמי כואב יותר, אבל בינתיים אינו משפיע על כוח היצירה של האקדמיה הישראלית. אין זאת אומרת שמצב העניינים הזה לא ישתנה. אצבע ישראלית כי תלחץ חזק מדי על ההדק, מפקד מקומי כי ייאחז פאניקה, פוליטיקאי חסר רסן כי יאבד את שארית עכבותיו, יעמידו את ישראל בפינה הבין לאומית.

היא תתקשה להתנחם במחיאות הכפיים של יהודים ניו יורקיים ביציע. אנחנו יודעים שישראל פופולרית בניו יורק. עצרת האו"ם, אמר ראש הממשלה, יכולה להחליט שהשמש זורחת במערב. כלפי זה אפשר להגיד, שניו יורק יכולה להחליט ברוב גדול שהפלסטינים נמצאים על הירח. הקרב באו"ם אינו קרב על אהדתם של תורמי המגבית היהודית.

המורשת שריחה הובאש

עמית חריף כתב לי, כאשר שמע את נושא הרשימה הזו, "כישלונה של הדיפלומטיה הישראלית? על מה אתם מדברים? זו הצלחה פנומנלית, כל מדינה אחרת שהייתה מותקפת כך - בין אם בצדק או בין אם לא - כבר הייתה מנודה מחברת העמים". יש בזה משהו. ישראלים יתקשו לקבל את זה, אבל העולם האריך את רוחו עם ישראל הרבה יותר ממה שעשה במקרים מעוררי מחלוקת אחרים. זה קרה מפני שבדמוקרטיות המערביות יש עדיין משקע ניכר של רגשי אשמה וגם של אהדה.

ישראל עושה שימוש - לגיטימי בדרך כלל, פחות לגיטימי לפעמים - ברגשי האשמה האלה. אבל ישראל אינה יכולה לסמוך על התארכותם. הם נדחים מפני רגשי אשמה אחרים. הדמוקרטיות המערביות השתנו, לא רק כלפי ישראל.

באירופה התפתחה הערכה חדשה, ביקורתית, לפעמים הרסנית, של ההיסטוריה הלאומית. מורשת שעוררה פעם גאווה מעוררת עכשיו בושה שלא לומר תיעוב. פטריוטיות, גם אמונה דתית, איבדו את תוקפן. זה ניכר במיוחד באנגליה, זה מובן מאליו בגרמניה, אבל זה קורה גם בארצות אחרות. עקבות השינוי הזה ניכרים פחות בארה"ב, וזו גם הסיבה העיקרית שהנסיגה במעמד ישראל שם חמורה פחות.

ישראל מזוהה עם המורשת שריחה הובאש. היא יציר כפיו של אימפריאליזם אירופי, שעסק בהנדסה אתנית ובטיהור אתני של עמים ילידים. בניגוד כמעט לכל יצירי כפיו, חיי ישראל התארכו הרבה מעבר לתוחלת חייו. הואיל ורגשי האשמה של עידן השואה פוסחים בדרך כלל על הדור הזה, ישראל אינה נהנית מהנחות. האידיאליזציה והרומנטיזציה שלה הסתיימו זה כבר. אנשים צעירים יתקשו להבין מה גדולה הייתה האידיאליזציה, ומה אותנטית הייתה החמימות לישראל והדאגה לגורלה.

Sympathy 2.0

ישראל החלושה, שחייה תלויים לה מנגד, עוררה את אהדתם של המונים, למשל ערב מלחמת ששת הימים. פרדוקסלית, ישראל איבדה את האהדה ההיא מפני שהצליחה להישאר בחיים ב-1967. על הצלחתה להשתייר ("סליחה שניצחנו", קרא לזה אפרים קישון לפני 44 שנה) ישראל אינה חייבת התנצלות לאיש. באהדה ההיא אי אפשר לחזור ולזכות. אבל אפשר לנסות ולזכות באהדה מסוג אחר. בלשון הימים האלה, זו תהיה sympathy 2.0.

אני נמנע כאן מלדבר על תוכן המדיניות. אינני עומד להציע שממשלת ישראל תחליט על נסיגה מלאה לגבולות 1967. אני רוצה להציע, לעומת זאת, שהדיפלומטיה הישראלית תסגל לעצמה טון חדש, מהורהר, כן ובעל ביקורת עצמית. לשון אחר, אני מציע שמנהיגי ישראל ידברו אל העולם החיצון בשפה שבה אין הם מדברים בזירה הפנימית.

אין צורך להזכיר לי שהבעיה העיקרית של ישראל היא מדיניותה, לא סגנונה. אבל אין זה מן הנמנע, שישראל תוכל לתאר את התלבטויותיה בהצלחה רבה יותר אם תשנה את סגנונה. נאומו של רה"מ באו"ם היה איפוא ההיפך ממה שישראל צריכה לעשות בימים האלה. יש מעט מאוד טעם להתייצב בפורום בין לאומי, ולהכריז באוזניו שישראל אינה מתייחסת אליו ברצינות. גם בין אוהדי ישראל, או לפחות בין לא-אויביה, דיבורים כאלה מחזקים את הרושם שישראל יהירה, כוחנית, קשת עורף, אינה מוכנה להאזין.

ישראל שהיסוס מתגנב אל קולה - לא מפני שהיא אינה צודקת, אלא מפני שהיא מבינה כי אין לה מונופול על הצדק - היא ישראל ערבה יותר לאוזן. ישראל יכולה להנמיך מדי פעם את קולה, להביע הבנה לכאבי זולתה, להכיר בעוול שניצחונה (הצודק) גרם לתושבי הארץ הערביים עוד לפני שקראו להם 'פלסטינים'; ישראל יכולה להתעניין באופן קונסטרוקטיבי בדעותיהם של מבקריה, לא מפני שהיא עומדת להיכנע להם, אלא מפני שהיא יודעת כי ככה מתנהגים אנשים מבוגרים.

ישראל אפילו יכולה להתנצל מפעם לפעם. פעם קראו לזה "יורים ובוכים". נוסחה בכלל לא רעה. ישראל לא תתפרק משום נשק, אם תזיל דמעה. איפה היינו עומדים היום, אילו עמדה לממשלת ישראל תבונתה הטקטית, והיא הייתה מתנצלת לפני טורקיה, ומציעה פיצויים למשפחותיהם של מתי "מרמרה הכחולה"? מה לנו הפגיעה המסוימת בגאווה הלאומית אם התנצלות הייתה מקטינה את הפגיעה באינטרסים האסטרטגיים ובמעמד הבין לאומי? אילו 'סליחה' היתה משבשת את מזימותיו של טאייפ ארדואן, האם לא היה צריך לבקש אותה?

"האגואיזם של הקורבן"

ישראל אינה צריכה להתקרב לשבור את הכלים, כל אימת שהמשחק נוטה נגדה. ישראל צריכה להיות צודקת, אבל אינה מוכרחה להודיע פעם אחר פעם שהיא צודקת. ישראל צריכה קצת יותר להשתדל לפתח פרספקטיבות על מעשיה, להעמיד את עצמה בנעלי זולתה, להתחשב בטראומות של אחרים גם כאשר היא עומדת על התחשבות בטראומות שלה.

הפסיכיאטר האמריקני פרופ' ג'ון מאק הזהיר פעם מפני "האגואיזם של מעמד הקורבן", שבו אין הקורבנות מסוגלים לחוש כל אמפתיה כלפי "ייסורים שבהם התנסו אויביה המסורתיים של הקבוצה". כוחו של החיווי הזה יפה לכל מקום. פלסטינים מוזמנים לשקול אותו. גם ישראלים, לפחות מפעם לפעם. אין כימים האלה בלוח השנה היהודי כדי להזכיר את חשיבות הענווה. דיפלומטיה של ענווה ושל אמפתיה אינה מתיישבת עם מצב הרוח הציבורי ואינה מתיישבת עם המזג הפוליטי. אז מה.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com