90% מהדיונים בתיקים פליליים בבתי המשפט לא עוסקים בכלל לגופם של האישומים, ורק 10% מן הדיונים מוקדשים להליך ההוכחות ולסיכומי התביעה וההגנה. מדובר בנתון משוגע, שנערך על־ידי הפרקליטות במסגרת ניסיון להבין למה תיקים פליליים במדינת ישראל נמשכים ונמרחים כל־כך הרבה זמן.
● אפי נוה ייפסל? ההחלטה שמאיימת על התמודדותו ליו"ר הלשכה
● לפטר את רואי החשבון בקלות? התוכנית החדשה שמסעירה את הענף
בואו קצת נסבר את האוזן: זוכרים את "חתונת השנאה"? הגיוני שהספקתם לשכוח, כי מדובר באירוע מלפני כ־8 שנים. אז אצטט לכם מתוך ויקיפדיה כדי לרענן את הזיכרון: "'חתונת השנאה' הייתה חתונה יהודית שנערכה בירושלים בדצמבר 2015, במהלכה צולמו החוגגים רוקדים ומנופפים בסכינים וכלי נשק אחרים, כשאחד מהם נראה דוקר שוב ושוב את תמונתו של הפעוט שנרצח בפיגוע בדומא, עלי דוואבשה".
העיתונאי רועי שרון חשף את התיעוד זמן קצר מאוד לאחר מכן. בתגובה, תיכף ומיד המשטרה פתחה בחקירה פלילית נגד המעורבים. כתב האישום הוגש רק כשנה לאחר מכן, באוקטובר 2016. רק בסוף השבוע ניתן גזר הדין על־ידי בית המשפט השלום נגד חלק מן הנאשמים. על נאשם מספר 4, דב מורל, נגזרו 200 שעות לתועלת הציבור וקנס בסך 2,000 שקל.
בואו נתמקד: כתב האישום הוגש 2,388 יום לפני גזר הדין שבסופו נגזרו 200 שעות (!) לתועלת הציבור. ממועד החתונה עצמה חלפו 2,712 יום. אגב, הפרקליטות הגישה בקשת עיכוב ביצוע לעונש, שכן היא מתכוונת לערער על גזר הדין.
יש אדם אחד במדינה שיכול להסביר איך תיק כל־כך פשוט מתנהל בבית המשפט כל־כך הרבה זמן? תחשבו כמה זמן שיפוטי, תביעתי, משטרתי, סנגוריאלי ועוד בוזבז. תחשבו על כמות המשאבים האדירה שהושקעה, ובסופה כלום ושום דבר.
רק כדי להבין את האבסורד, מורל בינתיים עבר את הקווים מבחינה פוליטית והפך מזה שנים לפעיל שמאל מובהק. עכשיו הוא מקבל עונש על תמיכה בטרור יהודי כשהוא בכלל פעיל מרצ. זו דוגמה סוריאליסטית, אבל הלוואי שהייתה דוגמה לא מייצגת. לצערי יכולתי למלא את כל העיתון ואף לחרוג לתוך מוסף הנדל"ן עם דוגמאות "לא מייצגות" כאלה.
בחסות הסחבת: עבריינים מורשעים נותרו חופשים
מדי פעם אנו שואלים "מי יחקור את החוקרים", אבל צריך לשאול מי ישפוט את השופטים. האם מישהו מהשופטים נקרא לשיחת משוב אחרי ניהול הליך שנמתח כמו מסטיק? אני אפילו לא מדבר על נזיפה או אקט משמעתי אחר. סתם שיחת משוב. יש מנגנון מסודר שעוקב אחרי שופטים שמורחים תיקים?
לפני שנים פרסמתי כתבה אודות הסחבת של מי שכיהן כמשנה לנשיאת העליון באותה תקופה, חנן מלצר. תיקים רבים נערמו על שולחנו והעלו אבק כבד וסמיך במשך תקופות של שנתיים ואף שלוש שנים. בתוך כך, פרסמתי כי הוחלט להעביר מידיו עשרות תיקים לשופטים אחרים בבית המשפט העליון.
מדובר ב־40 תיקים שעוסקים בבקשות מורשעים בפלילים לערער בפני בית המשפט העליון, לאחר שערעורם נדחה במחוזי. בחלק מהמקרים, השופט מלצר דרש בעצמו מהמדינה להגיב על בקשת הערעור בתוך שבועיים, אולם לאחר שהתקבלה תגובתם, נותר התיק מיותם במשך חודשים ואף שנים כאמור ללא החלטה. תיקים רבים עוסקים במורשעים שנדונו לתקופת מאסר בפועל, ובכללם שוטר שהורשע בגרימת מוות ברשלנות ועברייני מין ופדופיליה.
הסחבת בטיפול בתיקים אלה גרמה, לכאורה, גם לעינוי דין למעורבים ולכך שעבריינים מורשעים נותרו חופשיים בשל החלטת מלצר לעכב את ביצוע עונש המאסר עד שיכריע בסוגיית הערעור לעליון.
פרסמתי זאת אז, אולם לאחר מכן התברר כי מדובר בתופעה רחבה אף יותר. רק כאשר מלצר הגיע לפרישה, צצו להם תיקים שונים שנזנחו, ולא נותרה ברירה אלא להכריע בהם רגע לפני הפרישה.
צריך להבהיר: מלצר לא היה שופט עצלן, אך הוא לא ידע להתמקד בעיקר ו"לחתוך" תיקים. כך קרה שהתיקים נערמו ונערמו, תוך כדי שהוא מוסיף לעצמו תפקידים נוספים כמו יו"ר ועדת הבחירות המרכזית במשך שתי מערכות בחירות רצופות לכנסת.
אין פיקוח על ניהול התיקים
כשביקשתי את הנתונים על מספר התיקים שממתינים על שולחנו של כל שופט בעליון, נמסר לי על־ידי יחידת חופש המידע בהנהלת בתי המשפט כי לא ניתן להפיק את הנתון הזה. מה זה אומר? שאפילו נשיאת בית המשפט העליון לא הייתה יכולה לפקח על ניהול התיקים בידי השופטים.
פתחתי את הטור בנתון של 10% בלבד מתוך הדיונים בבתי המשפט שמוקדשים להוכחות ולסיכומים. האמת היא שאת הנתון הזה צריך לחתוך בחצי לכל הפחות. כי גם כאשר נקבעים דיוני הוכחות, חלק לא מבוטל מהם לא עוסק כלל בגוף האישומים אלא בהתנהלות המשטרה והפרקליטות, לפעמים על דברים של מה בכך, מריבות אין־סופיות בין הצדדים, ויכוחים והקנטות ושאר ירקות.
מאז שדיוני בתי המשפט התחילו להיות מוקלטים ומתומללים מילה במילה ולא רק באמצעות פרוטוקול אנושי, אפשר להיווכח בצורה מאוד מוחשית על כמות הזמן שהולך לאיבוד ועל שופטים שלא מסוגלים לנהל את האולם, שנותנים לסנגור או לתובע זמן מסוים ולא מצליחים לעצור אותו, שלא מסוגלים לאכוף את ההחלטות שלהם עצמם ושלא יודעים לעצור באמצע חקירה חסרת תוחלת.
מערכת המשפט נדרשת להחלטות קשות וכואבות
אני רוצה להבהיר כדי שלא יהיו אי־הבנות: השופטים כיום במדינת ישראל עובדים קשה, ואפילו קשה מאוד. העומס עליהם הוא חסר פרופורציה. אך הם צריכים לשאול את עצמם מה חלקם במצב הזה.
כפי שציינתי בשבוע שעבר, נשיאת העליון ומנהל בתי המשפט טוענים כי יש צורך בתוספת של מאות תקנים. זה אולי נכון, אך התקנים כשלעצמם לא יפתרו את הבעיה.
בכל מערכת בשלטון הציבורי בו מתבקשת העלאת שכר או תוספת תקנים, מגיע משרד האוצר ומתחיל לנהל משא־ומתן תוך שהוא מציב בעצמו דרישות משלו. דורש התייעלות ותוכניות עבודה מסודרות לפני שהוא פותח את הכיס.
למה לא מבקשים זאת גם מהנהלת בתי המשפט? תציגו לנו תוכנית התייעלות לפתרון הסחבת במערכת המשפט. אל תדרשו רק תקנים. בשבועות הקרובים אציג בעזרת השם את עמדתי בנוגע לפתרונות אפשריים לסחבת הבלתי אפשרית הזו.
דבר אחד בטוח: מה שהיה, לא יכול להימשך. מערכת המשפט נדרשת להחלטות קשות וכואבות, ובאופן מיידי. גלגלי הצדק טוחנים לאט, אבל יש שלב שבו הגלגל נשחק לגמרי, ואין ברירה אלא לעצור ולהחליף. על כך ועוד - בשבועות הבאים.
