נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין / צילום: רויטרס
את החדשות מרוסיה אין מנוס מללוות באנחות בלתי פוסקות של השתאות. בלשונו של יורי סאק, יועצו השנון של שר ההגנה האוקראיני, "בתחילת השנה שעברה לרוסיה היה הצבא השני בעוצמתו בעולם, מאז הוא הפך לצבא השני בעוצמתו באוקראינה, עכשיו הוא הצבא השני בעוצמתו ברוסיה".
● דרמה ברוסיה: מפקד כוח וגנר יבגני פריגוז'ין הורה לכוחותיו לסגת חזרה לבסיסים
● האירוע שהוביל לפיצוץ והאיש מאחורי כוח וגנר: כל מה שכדאי לדעת על הטלטלה ברוסיה
● כוח וגנר לא לבד: ברוסיה יש יותר מצבא פרטי אחד
צריך הרבה מאוד ציניות כדי לשאת נאום לעם הרוסי, ולהתלונן על "בגידה" ועל "חתרנות", כפי שעשה בשבת בבוקר ולדימיר פוטין עגום הפנים. ה"בגידה" וה"חתרנות", שהוא מבטיח להעניש בכל חומר הדין, הן תוצאה ישירה ובלבדית של החלטות שהוא עצמו קיבל ברבע המאה האחרונה.
"הבוגד והחתרן", יבגני פריגוז'ין, שהוא נמנע מלנקוב בשמו, הוא יציר כפיו, עוד מן הימים שבהם פוטין היה סגן ראש העיר האלמוני של פטרבורג, באמצע שנות ה-90. הוא גידל את הבוגד ואת החתרן במסירות ניכרת.
פושע הרחוב המורשע פריגוז'ין נכנס לעסקי המסעדות של פטרבורג, ולאחר שמיטיבו פוטין נעשה נשיא הוא התחיל לקבל חוזי בישול שמנים מן הקרמלין. הוא רכש את אמונו של הבוס, והורשה לבסוף להקים צבא שכירי חרב, אשר הגיש את שירותיו על פני כל העולם. 'ואגנר' הוא שמו הלא-רשמי של הארגון הזה, שאנשיו לחמו ורצחו בסוריה ועל פני חלקים ניכרים של אפריקה.
פריג'וזין נקרא להציל את פוטין מן התוצאות של כשלונו הצבאי בחודשים הראשונים של הפלישה לאוקראינה. הוא הורשה לגייס עבריינים מורשעים בבתי הסוהר ובמחנות הכפייה של רוסיה, ולהזין בהם את "מטחנת הבשר" של חזית אוקראינה. אלפים, אולי עשרות אלפים, מצבא ואגנר נהרגו במלחמה, אבל הצליחו לייצב את קו החזית, והעניקו לפוטין את ההישג הצבאי המוגבל היחיד של החודשים האחרונים, העיר ההרוסה באחמוט.
אוליגרכים ו'סילוביקים'
האזנה לנאום פוטין מבלי לדעת את הרקע עוררה את הרושם שכוחות מסתוריים מן החלל החיצון, או לפחות מן "המערב הקולקטיבי", הם שדחקו את רוסיה אל סף מלחמת אזרחים בתוך כוחותיה המזוינים. אבל רוסיה כמובן משלמת את המחיר על צורת התנהלותה מאז התמוטטה ברית המועצות.
נשיאה הראשון, בוריס ילצין, הניח את היסודות להתנהלות הזו: הוא הרשה למוקדי כוח יריבים לצוץ בתוך המשטר. מלכתחילה הם היו קשורים באוליגרכים החדשים, שהורשו לצבור עושר מופלג על חשבון המדינה המתרוששת. האוליגרכים ניצלו את חולשת המשטר, כדי לפתח העדפות פוליטיות וסדרי יום פרטיים.
שותפות קמה בין אוליגרכים לפוליטיקאים לאלמנטים של הצבא, המשטרה החשאית והתעשייה. תהיה אשר תהיה צורת המשטר הפורמלית של רוסיה, המונח 'סילוביקי', 'אנשים חזקים', הופיע עוד בשנות ה-90, כדי לתאר את נוסחת התנהלותה של רוסיה.
תוחלת חייו הפוליטיים של פוטין (הוא נעשה ראש ממשלה ב-1999, ונכנס לנשיאות חודשים אחדים אחר כך) יוחסה לווירטואוזיות ולרישעות, שבה ניהל את פדרציית ה'סילוביקי'. הוא השתמש בהם כדי לעלות לשלטון, נפטר מרובם בזה אחר זה, העניש אותם ללא רחם, השפיל אותם, עינה אותם בבתי סוהר ובמחנות כפייה, ניסה להרעיל אחדים מהם בשיעורים משתנים של הצלחה. כל זה היה בנפרד מן הטיפול האכזרי שלו בגילויי אופוזיציה אזרחית.
פריגוז'ין היה הביטוי המובהק ביותר של משטר פוטין. היה אפשר למצוא את טביעות אצבעותיו של השליט על כל צעדי פריגוז'ין ועל כל הכרזותיו, כולל התנגשויותיו הפומביות בחודשים האחרונים עם צמרת הצבא. פוטין היה יכול לשים לו קץ זה כבר. אבל הוא, פוטין, הניח תמיד את יתרונות עורמתו שלו; הוא חשב שהא משתמש בפריגוז'ין כדי לקדם את סדר יומו, כפי שהשתמש ב'סילוביקי' קודמים, לפני שנפטר מהם. והוא אמנם השתמש, אבל הפעם הכלי יצא מכלל שליטתו של המפעיל.
'תקופת הצרות' והגעגועים ליציבות
פוטין נכנס לנשיאות באקט שעורר בשעתו את הרושם של הפיכת חצר, כנראה בידי השירותים החשאיים. סוף סוף, הוא בא ממעמקי משטרת הביטחון. משימתו הייתה לייצב את רוסיה, לאחר עשור של הידרדרות פוליטית וכלכלית ושל התפרקות טריטוריאלית.
האקט החשוב הראשון שלו היה מלחמה מתקנת נגד הצ'צ'נים המורדים בצפון הקווקז, שלוש שנים ויותר לאחר שהנחילו תבוסה מחפירה לצבא הרוסי. חולשת הצבא הזה, מול ערב רב של מורדים לא-סדירים, הדהימה את כל רואיה, ועוררה את הרושם שרוסיה חדלה להיות מעצמה גדולה, או אפילו קטנה. בימי מלחמת צ'צ'ניה הראשונה, המורדים היו משחדים קצינים וחיילים רוסיים כדי לחצות מחסומים. אחד ממפקדי המורדים, שאמיל באסאייב, טען ב-1995, שאילמלא נגמר למורדים הכסף הם היו יכולים להגיע באמצעות שוחד עד מוסקבה.
המורדים הוסיפו לפצוע את רוסיה גם לאחר שמוסקבה חזרה והשתלטה על צ'צ'ניה. התקפה קטלנית במיוחד על בית ספר בצפון הקווקז, ב-2004, העניקה לפוטין את התירוץ לצמצם באופן דרסטי את כוחן של האוטונומיות האזוריות ברוסיה, ולצבור סמכויות בקרמלין.
הרוסים, השקועים עד צוואר באסוציאציות היסטוריות, ראו בעשור האחרון של המאה ה-20 שווה ערך בן זמננו של 'תקופת הצרות', העשור הפותח של המאה ה-17, שבו המדינה הרוסית חישבה להתמוטט תחת כובד כשלונותיה הפנימיים והחיצוניים.
התנהלותה של רוסיה הפוסט-סובייטית הבאישה את ריחה של הדמוקרטיה בעיני מספר גדל של רוסים. החלפתה במה שנחשב אז למשטר סמכותני רציונלי התקבלה בברכה, כל זמן שהתוצאה הייתה יציבות.
הערגה ליציבות פירנסה את הפוליטיקה הרוסית של מאה השנים האחרונות. רוסיה קרסה, או התקרבה לקרוס, שלוש פעמים בתקופה הזו, תחילה במלחמת האזרחים של 1921-1918, אחר כך במלחמת העולם השנייה ולבסוף בהתפרקות ברית המועצות, ב-1991.
לפוטין הייתה כרותה 'אמנה חברתית' לא פורמלית עם נתיניו: הם יוותרו על חלק ניכר של חרויותיהם והוא יעניק להם ביטחון פנימי ורווחה. מ-2008 ואילך, בעקבות מלחמתו נגד גיאורגיה (שבה תלש חמישית משטחה), פוטין גם הבטיח להחזיר לרוסיה את מעמדה בין האומות. ב-2014 הוא סיפח כלאחר יד את חצי האי קרים וחלק של מזרח אוקראינה.
סחרחורת של אבדן עשתונות
תכנית התחמשות מסיבית עוררה את הרושם הכללי, לא מבית בלבד, שרוסיה חוזרת אל מעמד מעצמת-העל השנייה. ב-2018, פוטין התחיל להתפאר פעם אחר פעם ביתרון, שרוסיה רכשה בפיתוח טילים היפר-סוניים (מהירים פי חמישה עד עשרים ממהירות הקול), והתגרה במפורש בארה"ב.
ואז באה המלחמה באוקראינה, שהוא ורוב יועציו האמינו, כי היא תסתיים בניצחון קל בתוך ימים אחדים. הם תכננו בגלוי למחוק את אוקראינה בתור שכזאת מן המפה. עד מהרה התברר שהצבא השני בעוצמתו בעולם לא הוכן למלחמה במרחק של קילומטרים אחדים מבסיסי הבית שלו. ההשפלה באוקראינה הייתה מהממת. קהילת הפרשנים הרשמית של רוסיה נקלעה לסחרחורת של אבדן עשתונות, והתחילה להטיף יום אחר יום לניצחון באמצעות ג'נוסייד.
ואו אז בא פריגוז'ין. הוא השתלט בשבת בבוקר על עיר מרכזית אחת בלב רוסיה, רוסטוב על נהר הדון, 1,100 ק"מ ממוסקבה; כבש כלאחר יד את מטה פיקוד הדרום של צבא רוסיה, לקח בשבי שניים מן הגנרלים הבכירים ביותר, והשפיל אותם בפני המצלמות; והתחיל "מצעד למען צדק לרוסיה", צפונה, לעבר מוסקבה. היו ידיעות שאנשיו נכנסו אל עיר צפונית עוד יותר, וורונייז', קצת יותר מ-500 ק"מ מעיר הבירה. במוצאי שבת, כאשר שינה את דעתו והחליט לוותר על המצעד למוסקבה, הוא טען שחיל החלוץ שלו נמצא רק 200 ק״מ מעיר הבירה. פירושו של דבר, למרבה התדהמה, ששיירת 'ואגנר' גמאה 900 ק״מ באין מפריע, בתוך יום אחד.
חובבי היסטוריה רוסית משפשפים את עיניהם. הם מתבוננים במפה, ונזכרים בגנרל הרוסי האחרון שניסה לעשות את הדרך הזו, אנטון דניקין, ב-1919. זה היה בעיצומה של מלחמת האזרחים הרוסית. דניקין, גנרל 'לבן' (ואנטישמי מפורסם), מתנגד של הבולשביקים ה'אדומים', הנהיג כוח צבאי ניכר במעלה הדרך למוסקבה. הוא נעצר לבסוף 350 ק"מ דרומה מן העיר, הובס, וגלגל המלחמה התהפך.
קשה להעלות על הדעת שפריגוז'ין ו-25,000 לוחמיו (לפי גירסתו) היו יכולים להגיע אל עיר הבירה, קל וחומר לכבוש אותה. אבל מדהימה היא עצם העובדה שחיל האויר הרוסי, או חלק ממנו, נשלח לעכב אותם באמצעות הפצצה של אוטוסטרדה רוסית מרכזית; או שכוחות הביטחון נערכו להגן על רחובות מוסקבה; או שמיליציות צ'צ'ניות נקראו בבהילות לשמור על מבואות העיר.
קרועה לגזרים היא 'האמנה החברתית', שמכוחה ולדימיר פוטין כונן מדינת משטרה ברוסיה, ושלח אותה אל מלחמת דמים. הדיקטטור יכול להחזיק מעמד באמצעים השמורים לדיקטטורים. סטאלין עבר בשלום, ואפילו בתהילה, את האסון עצום הממדים שהוא המיט על עמי רוסיה הסובייטית. אולי גם פוטין יעבור אותו בשלום.
אבל יידרשו שנים רבות לרוסיה כדי לחזור ולחיות בשום עם עצמה, או עם העולם החיצון. משהו נשבר בה, שיהיה קשה מאוד להשיב לתיקונו.
רשימות קודמות בבלוג וב- יואב קרני . ציוצים (באנגלית) ב -טוויטר.