צילומים: חיים צח - לע''מ, AP
לפני 15 שנה, ב־25 בספטמבר 2008, בנימין נתניהו העניק ראיון ל"עסקים באויר", תוכנית כלכלית ברדיו 99, שהגיש עורך גלובס דאז, חגי גולן. נתניהו היה מנהיג האופוזיציה בחודשי חייה האחרונים של ממשלת אהוד אולמרט. הוא הוזמן להביע את דעתו על ההתמוטטות הפיננסית בארה"ב, שעמדה לחולל את המשבר הגלובלי החמור ביותר מאז השפל הכלכלי של שנות ה־30.
נתניהו הכיר בחומרת המשבר. "צריך להתכונן להאטה גדולה", הוא אמר, לפי הידיעה שהתפרסמה בו ביום בגלובס. אבל 15 שנה לאחר מעשה, מעניין לחזור ולעיין במה שהיה לשר האוצר לשעבר, אבי הנס הכלכלי הישראלי, להגיד על מקורות המשבר.
"הכשל הוא לא של כלכלת שוק… זה הכול עורבא פרח. הכשל האמיתי הוא שלא היה פיקוח על הבנקים להשקעות, המערכת יודעת לפקח, היא עשתה את זה ב־1929 וגם בזמנים אחרים. גם אז לא החליפו ולא זרקו את כלכלת השוק לטובת כלכלה צפון קוריאנית, וגם לא יעשו זאת היום".
אפשר לטעון באופן אובייקטיבי למדי, כי דברי נתניהו לא התייחדו בעודף של עמקות או של ביקורת עצמית. האיש שנהג להקל ראש בהתאמת יריביו למשימות כלכליות, השתמט מדיון מעמיק בהתנהגות הפוליטית שאיפשרה את משבר הסאב־פריים. לדידו, תיקון קל של רגולציה היה מונע את מה שהאמריקאים יקראו לימים "המיתון הגדול".
אבדן עצות באליטה הפוליטית־פיננסית
בכל העולם, ובמיוחד בארה"ב, התפשטה אז ההכרה שיחסי הון ושלטון העמידו בסכנה כמעט חסרת תקדים את שלומו של העולם; כי קלות־הדעת של הבנקאים היתה יותר מחריקה קטנה של האכיפה; שהגיע הזמן לרפורמה מבנית, לא התנהגותית, של השוק החופשי.
קשה להאמין, שמישהו, קל וחומר מנהיג פוליטי וכלכלי, היה יכול לשבח את הצטיינותה של "המערכת" בפיקוח ב־1929. להזכירכן, ב־1929 התמוטטה הבורסה של ניו יורק, ותחת עיי הריסותיה נקבר העולם של זמנו. היטלר והשואה יצאו ממנו.
כיוצא בזה, קשה להאמין שבאוירת ההרהורים הנוקבים והביקורת העצמית של סתיו 2008, ראש הממשלה לשעבר ולשעתיד יטען, כי הבררה היא בין "כלכלת שוק" ל"כלכלה צפון קוריאנית". הניסיון להביא ביקורת עניינית עד אבסורד הוא כמובן נחלתו של הדמגוג, לא של המדינאי.
אין לי ידיעה מוסמכת על מניעי הצהרתו, שעקבותיה נמחו כמעט לחלוטין מן האינטרנט. אולי היא שיקפה משאלת־לב, או ביטאה אבדן עצות באליטה הפוליטית־פיננסית.
בימים ההם, ועוד ימים רבים אחר כך, איש לא ידע איפה תעצור ההתמוטטות. הבה נזכור שבעיצומו של המשבר, הצריכה הפרטית בחלקים ניכרים של הארצות המתועשות פסקה כמעט לחלוטין; דפלציה איימה להחזיר את העולם אל 1933; יוון כמעט נמחקה מאירופה; לא היה ברור כלל אם דמוקרטיות יחזיקו מעמד.
בטרקלינים הניאו־קונסרבטיביים
אין זו העזה לייחס את מקורות השראתו של נתניהו גם בפוליטיקה, גם בכלכלה, לשנותיו באמריקה. הן היו חווייתו המכוננת. בטרקליניהם של אינטלקטואלים ניאו־קונסרבטיביים בניו יורק ובוושינגטון, בתחילת שנות ה־80, הוא צפה בהתמזגות של ליברליזם כלכלי קלאסי עם לאומנות ניצית במדיניות חוץ. נראה שעולם המושגים של הימים ההם מוסיף להדריך אותו.
העשור הראשון של המאה ה־21 העמיד את האסכולה ההיא במבחנה הקריטי, הפוליטי, הצבאי והכלכלי: הצירוף של מלחמת־השווא בעיראק, המלחמה הכושלת באפגניסטן והטיפול הכושל במשבר הסאב־פריים.
מה היה קורה אילו
הממשל הניאו־קונסרבטיבי האחרון (כנראה) היה זה של ג'ורג' בוש הבן. מראית־עין של התאוששות כלכלית עזרה לבוש לחזור ולהיבחר, בקושי, ב־2004, אבל הוא ואנשיו לא קראו את כתובת הסאב־פריים על הקיר, או, אם קראו, לא העזו להסיק את המסקנות.
אנחנו יכולים לשזור כל דיון על משברי העבר בתרחישים היפך־עובדתיים: מה היה קורה אילו. אבל מה באמת היה קורה אם בוש ושר האוצר שלו היו מחליטים להתערב, כדי למנוע את התמוטטות הבנק של לימאן בראדרז, בספטמבר 2008? סוף סוף, היו התערבויות גדולות בעבר, למשל בסתיו 1998, בימי הנשיא ביל קלינטון והנגיד המהולל של הבנק המרכזי, אלאן גרינספן.
ב־2008, התערבות גדולה לא היתה אפשרית עוד. הנשיא ומפלגתו לא היו מסוגלים לשכנע את הציבור, ערב בחירות לנשיאות, כי עניינם של משלמי המסים הוא לפדות בנקאים פוחזים, שהתכחשו לכללים של התנהלות הולמת ושל שכל ישר.
לבוש לא היתה בררה. הוא סירב להחיל על לימאן את ההיגיון רב השנים של "גדול מכדי להתמוטט" (too big to fail). והם התמוטטו, ושורה של אבני דומינו התמוטטו בעקבותיהם. כמעט לא היה צורך עוד באשראי, כי איש לא היה זקוק לו. יעברו כמעט עשר שנים לפני שכלכלת ארה"ב תחזור אל רמות הצמיחה, הבינוניות למדי כשלעצמן, שקדמו למשבר.
מלאימים את תעשיית הרכב
ההתנגדות למה שנתניהו קרא הבררה ה"צפון קוריאנית" היתה אז לחם חוקם של פוליטיקאים בימין האמריקאי. מיט רומני, למשל, שלטש את עיניו לנשיאות, התנגד חד משמעית להתערבות הממשלה כדי להציל איזשהו מגזר של הכלכלה.
ב־19 בדצמבר 2008, הרפובליקאים בסנאט סיכלו הצעת חוק שנועדה להציל את תעשיית הרכב. הנשיא הרפובליקאי בוש לא שעה להם. הוא הזרים מייד 13.4 מיליארד דולר אל קופותיהם של ג'נרל מוטורס וקרייזלר. פורד צורפה אחר כך. "לא רציתי אבטלה של 21%", הסביר בוש בחלוף ארבע שנים.
שבעה שבועות לאחר התמוטטות לימאן, ברק אובמה ניצח בבחירות לנשיאות. הוא הגדיל את פעולת ההצלה של תעשיית הרכב עד 81 מיליארד דולר. היא היתה שקולה כנגד הלאמה, עניין חסר תקדים לחלוטין בהיסטוריה האמריקאית.
בהיעדר התערבויותיהם הלא־אורתודוקסיות של בוש ושל אובמה היתה מתרחשת קטסטרופה. מיליוני עובדים, התלויים במישרים או בעקיפין בתעשיית הרכב, היו נפלטים משוק העבודה. ערים שלמות היו גוועות. המשק היה נכנס לסחרור. מעמדה הגלובלי של ארה"ב היה נפגע ללא תקנה.
השנתיים הבאות היו מעניינות, בוודאי פיננסית אבל גם פוליטית. רוב דמוקרטי עצום בקונגרס היה מסוגל להעביר שתי חקיקות היסטוריות: אחת החמירה מאוד את הפיקוח על הבנקים ועל וול סטריט, השנייה הרחיבה באופן דרמטי את מספר הזכאים לביטוח בריאות במימון ציבורי. בעיני הימין, זו אמנם היתה "צפון קוריאה".
מיט רומני הפסיד בבחירות של 2012, הרבה מפני שאובמה הזכיר למצביעים במדינות המערב התיכון את התנגדותו המוקדמת של רומני להצלתה של תעשיית הרכב. התוצאה הפרדוקסלית היתה השתלטות דונלד טראמפ על המפלגה הרפובליקאית. היא חדלה בעצם להיות מפלגת ימין קלאסית והפכה לארגון פופוליסטי.
בנימין נתניהו אולי מאמין שהוא הציל את הקפיטליזם מגורל צפון קוריאני. אבל אפשר שדבריו, השבוע לפני 15 שנה, שללו מישראל את ההזדמנות לנהל דיון בוגר על סינתיזה של קפיטליזם ושל סוציאל דמוקרטיה. למי בעצם איכפת.
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.