יום הכיפורים ברמת גן. לא רק שאלה של דת / צילום: Associated Press, Oded Balilty
הבשורות העגומות הן שמתקפות ומאבקים על המרחב הציבורי ועל החיים ביחד רק ילכו ויתגברו. לא רק בגלל קיצוניים (משני הצדדים), שתמיד היו ותמיד יהיו, אלא בגלל המאסות האדירות שחיות בתוך אותם שוליים, מחפשות שקט, איכות חיים ושכנות טובה, ודורשות בצדק את מקומן ואת זכויותיהן גם בחוץ. על אותם חופים, למשל, הצטופפנו לפני 30 שנה כ־5 מיליון ישראלים. היום אנחנו כבר 10 מיליון. בעוד 3 עשורים נגיע ל־20 מיליון איש. מי שחושש מ"אצבע בעין" כשהוא יוצא החוצה, כדאי שיתרחק כבר היום מחוף הים או מהפארק הקרוב. לא מכוונה רעה של מאן דהוא, אלא פשוט כי מאוד צפוף, לח ועצבני. יהיה הרבה יותר.
● בלעדי | קבינט הדיור מתכנן: בקרוב תוכלו לקנות דירה בעד 800 אלף שקל. כך זה יעבוד
● "הרוכשים מופקרים לגורלם": מה אפשר ללמוד מהקריסה החדשה בנדל"ן
ובהיעדר מנהיגות, כזו שיכולה לכתוב סטטוס קוו חדש שיתאים ל־2023, הבלגן רק יחריף. ודאי כשפוליטיקאים, שתמיד מריחים כאן בחירות, חיים ממלחמות ומהקשחת עמדות. שמחים שמוציאים להם אצבע, כי הם מזהים הזדמנות להוציא לזה שמולם שתיים. בכרוניקה כל כך צפויה, אם מחליטים פה למשל על הקמת ערים ושכונות נפרדות לדתיים - כי למה לריב על אמונות ודעות אם אפשר להפריד כוחות, עולה בצדק טענה להעדפה מגזרית. מצד שני, כשמטה התכנון החל לאחרונה לקדם תוכנית להקמת מרפסות סוכה בכל פרויקט - 15%-20% בכל הבניינים החדשים, כי מוכרחים לגור ביחד, ללמוד להסתדר ולהתפשר, האדמה שוב רעדה, בטענה להדתה ולהתערבות מוגזמת של השלטון.
גם על המדרכות
אבל זה לא רק קרב דתי. תראו מה קורה למשל במאבק על המדרכות בתל אביב בשנים האחרונות. התכתשות יום יומית מתסכלת ומייאשת בין הולכי רגל, רוכבים על שניים, בעלי רכבים שלא מצאו חניה על הכביש ובתי קפה שהוציאו כמה כסאות לרחוב. עכשיו רק חסר הדייר מלמעלה שיחליט להעמיד השבוע גם סוכה על המדרכה - ויזכיר בצדק שאביו וסבו עשו את זה בזמנו, כשעוד היה לכל אחד ד' אמות רחבות בחוץ.
היום, על כל שטח חום - בעל ייעוד ציבורי - שפזור במרחבי השכונות, נלחמים אינספור אינטרסים. הבעיה היא שכולם צודקים. לפי "המדריך להקצאת שטחים לצרכי ציבור", שפרסם בעבר מינהל התכנון, כל משק בית בישראל זקוק, "בהערכה גסה", לשטחי ציבור ברמה שכונתית בשיעור של 30-70 מ"ר. כדי לסבר את האוזן, המשמעות היא שכל 140 משפחות צריכות מגרש כדורגל "משלהן" רק עבור הצרכים הציבוריים.
הילדים צריכים כיתות
עזבו בתי כנסת או מקוואות. מישהו באמת יודע לומר אם הכי דחוף כרגע על המשבצת הפנויה בשכונה להקים עוד בית ספר יסודי, או אולי בית ספר תיכון, ואם דתי או חילוני, או בכלל תחנת משטרה, מד"א, מועדון לקשיש, טיפת חלב או ספריה ציבורית? בכיכר המדינה בתל אביב, למשל, שם קמים היום שלושה מגדלי ענק, מנסים עדיין חלק מתושבי השכונה להיאבק בתוכנית לבנות על הקרקע גם בית ספר ומתנ"ס. לא בגלל שהם רוצים לראות שם מבנה ציבורי אחר, אלא בגלל שהם מבקשים להשאיר מעט יותר שטח ירוק - אחרי כל כך הרבה שנים שהכיכר המיוחדת הזו הייתה לגמרי ריקה. אבל הפור כבר נפל. עיריית תל אביב הסבירה להם כי "יש גידול של כ־5.5% בכמות הילדים בעיר מדי שנה, ועד לשנת 2026 צפויים להתגורר בה 27.4% יותר ילדי בית ספר יסודי - תוספת של 7,000 ילדים לבתי הספר היסודיים, רבים מהם במרכז ובצפון העיר". לפי העירייה, "צורכי היסודי ברובע 4", שבו יושבת כיכר המדינה, "גדולים מאוד וצפויים להמשיך ולגדול". במילים אחרות: ירוק ופתוח זה נהדר, אבל לא רק בתי כנסת מוטב שיהיו בתוך מבנים סגורים.
ולא רק שצורכינו שונים ומרובים, גם קצב הצמיחה של האוכלוסיה הישראלית לא דומה לשום מדינה אחרת. לפי חישוב שעשה משרד הפנים עוד בשנת 2018, בהתבסס על קצב גידול האוכלוסיה, יידרשו לנו עוד כ־70 אלף דונם קרקע רק עבור צורכי ציבור כדי לספק את המענה הנדרש עד שנת 2040. כמה זה משמעותי? הם עצמם ציינו כי "לצורך המחשה, שטח השיפוט של כל תל אביב־יפו הוא 52 אלף דונם". עכשיו תוסיפו לזה את ההכרה המאוחרת שאין לנו יותר מדי שטחים פתוחים חדשים לבזבז כאן, שעיקר המאמץ לתכנון ובנייה יעבור להתחדשות עירונית ולציפוף המרחב הקיים, ותבינו כמה מוקשים חברתיים ותכנוניים ממתינים לנו. הלוואי שנעבור את זה בשלום.
הכוכבים של השבוע
מצוין: קבוצות הרכישה חוזרות ונופלות
כשקבוצות הרכישה מרימות שוב את הראש, על רקע מחנק האשראי והקושי של הקבלנים לממן לבד רכישות קרקע והרמת פרויקטים, הגיעה בעיתוי מושלם סערה תורנית - קריסה של עוד מארגנת קבוצות רכישה, הפעם חברת רום כנרת. תזכורת חשובה ומהדהדת, בפעם המי יודע כמה, לסיכון העצום של התחום, ההופך כל חבר בקבוצה ליזם בעצמו, ללא הגנה מצד הרגולטור. ולא פחות חשוב, תזכורת לכך שהמארגנים הללו משווקים לא פעם אשליה של חיסכון, "פרויקט ללא עלויות שיווק ורווח יזמי", בעוד שהם עצמם גוזרים קופון שמן לא פחות מהקונים.
שוקלים להצטרף לקבוצה חדשה, שמציעה דירה במחיר הנמוך בעשרות אחוזים מהשוק? תזכרו מה כתבו השבוע נאמני רום כנרת, בדוח שהוגש לבית משפט מחוזי, על "רוכשים, בעיקרם אנשים תמימים שהשקיעו את עיקר הונם, עתידם וחלומותיהם בעסקה לרכישת דירה, ומוצאים עצמם כעת בפני שוקת שבורה". ליבנו איתם.
בלתי מספיק: כש־4 מכל 5 מבוגרים לא עובד
אחד מכל חמישה בני 65 ומעלה משתתף בכוח העבודה בישראל. כך, לפי נתונים שפרסמה הלמ"ס לרגל "חודש האזרח הוותיק". בזמן שהאבטלה בישראל בשפל היסטורי, כ־3% בלבד, יש סיבה לדאוג ולהזהיר מהשיעור הנמוך כל כך של מבוגרים בשוק העבודה. לפי הנתונים, בשנת 2022 רק 21.4% מבני 65 ומעלה השתתפו בכוח העבודה. 29% מהגברים ו־15% מהנשים.
נניח בצד את היתרונות של שיגרת עבודה יומיומית, שמשאירה את האנשים חיוניים ובעלי משמעות, ובכך תורמת לבריאותם הפיזית והנפשית. לפני הכל מדובר בצורך פיננסי וקיומי. בהנחה שלרבים אין פנסיה תקציבית, שמבטיחה להם גימלה עד יום מותם, מרבית המבוגרים הללו יתקשו להזדקן בכבוד ללא תעסוקה ומשכורת. ויש להם עוד הרבה שנים לחיות: תוחלת החיים למי שזוכה להגיע לגיל 65 עומדת היום על יותר מ־19 שנים לגברים ועל 22 שנים לנשים. האינטרס של כולנו שהם יזכו להזדקן בכבוד.