הפופ-אפ של חומי שקלאר / צילום: תמונה פרטית
הבוטיק של חומי שקלאר בירושלים מושך אליו כבר שנים נשים שמחפשות בגדי מעצבים, שמוצעים יחד עם קפה וחלל שמלא באנרגיה המתפרצת של חומי. אותה אנרגיה שהובילה אותה, 48 שעות אחרי ההתקפה הרצחנית של ארגון הטרור חמאס בבוקרו של יום שבת, 7 באוקטובר, לחנות שלה. היא התכוונה להישאר בה שעתיים. אבל ברגע שהלקוחות שלה שמעו שהיא שם, בבוטיק הקטן, הן התחילו להגיע. לדבר. לשפוך את החששות, את המצוקות ואת הבכי.
ואז, מספרת חומי, משפחתו של אחיה, שפונתה מקיבוץ עלומים, עזבנ את הקיבוץ כמעט בלי כלום והובילה אותה לפרויקט שבשבועיים האחרונים נודד בין כל הארץ, בין מלון למוקד אירוח, כולם של מפוני העוטף, שחלקם עזבו בלי כלום מלבד חולצה לגופם.
הבוטיק שלה מוקדש עכשיו למסעות בארץ, בין איסוף סחורות בשווי עשרות ומאות אלפי שקלים של בגדים, כולם חדשים, מחנויות ובוטיקים שונים כמו דיסקרט והילה - והקמת בוטיק נייד לנשים שפונו, בו הן בוחרות בחינם בגדים חדשים.
● ישראל מתגייסת: גלובס מציג את היוזמות האזרחיות והעסקיות לסיוע בזמן המלחמה
● "המטרה - להגיע לאלף דירות": יהודים מחו"ל יעמידו דירות לטובת מפונים
● הגיוס הכספי הכי גדול מאז מלחמת לבנון השנייה: בקנדה נרתמים לטובת ישראל
● חקלאי העוטף איבדו אמון במערכת, מתנדבי השומר החדש מנסים למלא את החסר
"בתקופות כאלה צריך לקום ולעשות, לשמור על השגרה כמה שאפשר. הפחדים והמתחים קיימים. הם לא הולכים לשום מקום, כמו כלים בכיור", היא מספרת, והכאב בקולה נשזר בחוטים של חיוך ותקווה ורוגע, כשהיא מספרת על הנשים שהיא מגיעה אליהן, מתאימה להן בגדים, מייעצת ומחבקת.
"חשבתי, במה אני טובה? עם אנשים. להלביש בגד לנשים. יש לי ניסיון של 20 שנה בזה. ברגע שאישה באה לבחור בגד, אם מישהו נותן לה ייעוץ וסטיילינג, זה הרבה יותר קל לה. היא נרגעת.
"יחד עם חברותיי מוריה ושני, שנרתמו גם הן לפרויקט, התחלנו לאסוף מקומות בהן יש ריכוז מפונים, וביקשנו מכל אחד לאפיין את הסגנון שלהם. במקום מסוים הגיעו נשים חילוניות לגמרי, במקום אחר משתכנות נשים דתיות. אפיינו בכל נקודה מה צריך, ולכל מקום אנחנו מביאות אך ורק בגדים חדשים. בלי לפגוע בשוק היד השנייה והקיימות, האחיינית שלי, אם לחמישה שבעלה היה ראש כיתת הכוננות בקיבוץ עלומים, אמרה לי שהיא לא רוצה ללבוש יד שנייה. לא מספיק מה שהיא עברה? לא מספיק שהגלו אותה מביתה בעוטף, והיא יושבת בגלות מסוימת?
"אספנו סטייליסטיות והתחלנו לשלוח בקשות לבוטיקים, שגם הם נפגעים קשה עכשיו, כמוני. אין לנו פרנסה, למי יש חשק לקנות? אנחנו מעמיסות על הרכב סטנדים, בגדים ומראה ופותחות מעין חנות פופ-אפ, הכול מסודר על קולבים, כמו חנות נודדת - אבל הכול בחינם".
"כמו טיפול רגשי"
קולה של חומי כמעט נשבר כשהיא מספרת שניגשות אליה נשים שאומרות: "זה כל מה שיש לי". "אני שואלת: 'מה זאת אומרת?', והיא עונה: 'מה שיש עליי. זה מה שנשאר. הלך הבית'. מישהי חיבקה אותי ואמרה: 'את לא יודעת מה עשית לי. עכשיו יש לי עוד חולצה ללבוש'. אחת אמרה לי: 'מטפלים פה בילדים, בכלבים, בבעלים שיצאו למילואים. אך אחד לא חושב עליי. ואת הראשונה שחשבה עליי וכיבדה אותי'.
"זה קשה לשמוע את הדברים האלה. רגשית זה גומר אותי. כשאת באה אליהן בצורה מכובדת עם דברים חדשים ועוזרת להן לבחור, את נותנת להן את המקום להרגיש שמכבדים אותן כנשים. לחלק מהאנשים זה נשמע פינוק. לא, רבותיי. האמא שנושאת עכשיו נטל, שצריכה להרים ראש ולהחזיק את הבית, בזמן שבעלה במילואים. והבגד הוא אמצעי לתת להן מקום לפרוק, כמו טיפול רגשי".
"גיליתי עוד משהו מרגש על מעגל הנותנים", מוסיפה חומי. "מעגל החנויות, בעלות הבוטיק, אנשים שבוכים בצד השני של הטלפון ואומרים 'אני רוצה לתת. בואי תקחי'. יש חנות באופקים שהיו לה יריות על הבית, והיא אמרה לי 'בואו, קחו ממני. אני רוצה לתת'. אישה מאופקים, בעלת חנות שכרגע במצוקה כלכלית, והיא רוצה לתת.
"גם הנהגים שמתנדבים לעזור בשינוע ולהביא שקיות וחבילות מבוטיקים, גורמים לי להתרגש בכל יום מחדש. אחד מהם, בחור חרדי, אמר לי: 'עכשיו אנחנו מאוחדים'. עניתי שלא. היינו מאוחדים גם קודם, אבל שמו עלינו מטרייה של שנאה ובידול.
"מהפרויקט הזה מרוויחים כל-כך הרבה אנשים. לא ידעתי כמה זה יעשה גלים. והייתי שמחה שגם חברות גדולות, יצרנים ומעצבי אופנה, יידעו על הפרויקט, גם לילדים ולגברים, כי הם בלי כלום.
"אין לנו מטרה אחרת מלבד לתת את הכבוד למקבלת, ולתת את תחושת הנתינה לנותן. זו שרשרת שרק הולכת ומתרחבת. וכשיש בה אנרגיה טובה, זה עולה למעלה. אני אהיה בסדר עם העסק שלי. משמיים. לא יודעת איך. וכל אחד יעשה מה שהוא טוב בו. אני טובה עם בגדים, עם אנשים, בלהפעיל דברים. אז אני עושה את זה. ויהיה בסדר".