הקומדיה הבריטית Yes, Minister. עיוותה רק במקצת את המציאות / צילום: צילום מסך יוטיוב
בערך 2,000 עובדי מדינה אמריקאים ואנשי סגל בקונגרס מרדו החודש במעסיקיהם. הם מחו בפומבי נגד מדיניות ממשל ביידן במזרח התיכון.
הם דרשו הפסקת אש לאלתר, וחלקם תקפו במילים חריפות במיוחד. הם האשימו את בכירי הממשל ב"התעלמות ברורה מחיי פלסטינים". עובדי מחלקת המדינה (מחמ"ד) התחילו בזה, עובדי סוכנות הסיוע הבינלאומית של ארה"ב (USAID) המשיכו, יחידים מכל חלקי הממשל ומאות בקונגרס הצטרפו.
● יואב קרני, פרשנות | מה כתב הנשיא ביידן על מדיניות החוץ האמריקאית ומה לא קראו רוב הישראלים
● יואב קרני, פרשנות | נשיאי ארה"ב וסין נועדים בסן פרנסיסקו כדי להגן על העולם מפני "אפקט עזה"
● יואב קרני, פרשנות | חוק 7 השנים: אזרח, לא גנרל, במשרד הביטחון
לפי סוכנות AP, 650 חותמיו הלא מזוהים של מכתב אחד באו מ"רקע דתי מגוון ומ-30 רשויות של הממשל - ממשרד הנשיא עד לשכת מרשם האוכלוסין". יריית הפתיחה הייתה מכתב שהופץ בכלי התקשורת. לא נכללה בו אף מילה אחת על הטבח של 7 באוקטובר.
הרוב הגדול של המוחים לא חתמו. הם אמרו שחששו מפני פיטורים ומפני התנכלות אישית. בחשש הזה לא היה ממש. חופש הביטוי של עובדי מדינה בארה"ב מובטח מתוקף חוק, תקנות והרגלים.
פשרות מוסריות לרוב
מדוע אם כן הם הרגישו צורך להסתתר? אולי מפני שאף כי אי אפשר לפטר אותם, אפשר להעניש אותם. אפשר למשל להעביר מישהו לעבודת פקידות זוטרה, לגזול ממנו משרד או שולחן כתיבה ולמרר את חייו, גם אם לא לגעת לרעה בתנאים החומריים של העסקתו.
מדוע בעצם המוחים לא התפטרו? הם חשבו שימעלו בשליחותם. אחד דווקא התפטר, עוד ב-20 באוקטובר. שמו ג'וש פול (Josh Paul), פקיד במחמ"ד שעסק בפיקוח על עסקאות נשק. אחת ממשימותיו הייתה להבטיח שנשק אמריקאי לא ישמש לפגיעה בזכויות אדם. הוא חושב שנשק מועבר עכשיו לישראל "בלי דיון הולם". הוא התוודה במכתב ההתפטרות שלו, שבמשך שנים הוא חזר ועשה "פשרות מוסריות לרוב", אבל הפעם זהו זה, לא עוד. פול העניק ראיון ארוך לתחנת רדיו בבוסטון.
ענייני כאן הוא עצם האקט של התייצבות פומבית נגד ממשל נבחר. התייצבות כזאת ראויה לכבוד, בייחוד אם כרוכה בה מידה של הקרבה אישית. נראה כי פול אמנם הקריב את הקריירה שלו על מזבח עקרונותיו. השאר ביטאו מורת רוח ותסכול, שאולי תגבה מהם מחיר, ואולי לא, תלוי אם יצליחו להוסיף ולהסתיר אותה.
רק דיירים זמניים
השאלה היא מה מקומם של עובדי מדינה בתהליכי קבלת החלטות שהמערכת החוקתית מפקידה בבירור בידי הדרג הפוליטי.
הבריטים לימדו אותנו כמעט כל מה שאנחנו יודעים על היחסים בין עובדי מדינה לפוליטיקאים, בין הקבועים לבין המתחלפים.
המסורת הבריטית יצרה שותפות רבת מתח בין שתי הקבוצות האלה. הקבועים הם מאפשריה של המשכיות רציונלית ופונקציונלית משר לשר ומממשלה לממשלה. צאו וראו: בחמש השנים האחרונות התחלפו בבריטניה חמישה שרי חוץ, שישה שרי אוצר, שישה שרי פנים ושמונה שרי חינוך. אמנם כולם היו שייכים לאותה המפלגה, אבל היו ביניהם הבדלים, לפעמים ניכרים. רק חוכמת הפקידים יכלה להעניק יציבות לשיטה שבה המיניסטר אינו אלא תורן, והביורוקרטיה היא הנושאת האמיתית בנטל.
נוכחותם של עובדי המדינה מעניקה משקל ורצינות. אבל היא גם יוצרת את הרושם שהממשלה שייכת להם. זה מקור מה שהתחילו לכנות בשנים האחרונות 'מדינת הצללים'. 'ההמשכיות' שהביורוקרטים הבטיחו התפתחה במרוצת השנים להגנה על הסטטוס קוו. קומדיית מצבים בריטית מפורסמת של שנות השמונים, Yes Minister, הצחיקה צופים בשלוש יבשות מפני שהיא עיוותה רק במקצת את המציאות: השרים ידעו על נושאי טיפולם הרבה פחות מכדי שיוכלו להתמודד עם פקידיהם.
הנשיא הארי טרומן (1953-1945) כתב בזכרונותיו כי הביורוקרטים "ראו במנהיגים הנבחרים רק דיירים זמניים". היסטוריון אחד, שהיה קרוב לג'ון קנדי, כתב כי הקבועים ראו צורך להגן על מדיניות החוץ נגד "התערבותם של חובבני הבית הלבן". כך ממש.
אבל הדילמה אינה נוגעת רק לחוסר הנכונות לקבל מרות של פוליטיקאים נבחרים. יש לה ענף כבד נוסף: עודף נכונות לקבל מרות. מאחר שעובדי מדינה אינם מפלגתיים בתור שכאלה שומה עליהם לשרת כל ממשלה, בלי שים לב לאוריינטציה שלה. לשון אחר, הם משרתים שמאל, ימין ומרכז; מתונים וקנאים; דבר והיפוכו.
אין כלל ספק שהדילמה הזאת היא לפעמים קשה מנשוא. אני חוזר ונזכר באיש אחד, שנאמנותו לחוסר מפלגתיותו הקפיצה אותו מכהונה רמה ברפובליקה הגרמנית הדמוקרטית של ויימאר אל כהונה עוד יותר רמה בגרמניה הנאצית. ארנסט פון ואייצֶקֶר היה הממונה על פירוק החימוש במשרד החוץ של ויימאר. עשר שנים אחר כך הוא היה 'מזכיר המדינה' (מנכ"ל) במשרד החוץ הנאצי. הוא הורשע במשפטי נירנברג. אגב, בנו היה הנשיא הראשון של גרמניה המאוחדת.
לא כל אופורטוניסט וקרייריסט הוא שווה ערך של ואייצקר, אבל הנכונות לשקול את הדילמה ואת הלקחים של חיי ואייצקר ובחירותיו צריכה להנחות כל דיפלומט, בייחוד בזמנים של הקצנה, כאשר אי אפשר להסתתר מאחורי מסך של מקצוענות.
החלטות מדיניות אינן שייכות לפקידים. אי אפשר להעמיד בריקדות במסדרונות של משרד ממשלתי, או לכוף החלטות של שרים למשאל טלפוני בין הביורוקרטים. אבל גם קשה לצפות שעובדי מדינה בחברה דמוקרטית תמיד ינשכו את שפתיהם ויחרישו. למען האמת, מוטב לקוות שהם לא יחרישו.
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני . ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.