מה כתב הנשיא ביידן על מדיניות החוץ האמריקאית ומה לא קראו רוב הישראלים

בסוף השבוע פורסם מאמר של נשיא ארה"ב ב"וושינגטון פוסט", כידוע לרוב צרכני התקשורת בישראל. אתר חדשות אחד הואיל לתאר את מאמרו של ג'ו ביידן "ארוך". אכן, כמעט 2,200 מילה. אבל אף אחד מן הציטוטים באתרי הרשת העיקריים לא ניסה להעמיד את גולשיו על הסיבה לאורך. בתקשורת הישראלית זה היה מאמר על מלחמת ישראל בחמאס ועל עתיד עזה.

אבל הנשיא כתב מסה על מדיניות החוץ של ארה"ב. המזרח התיכון אומנם תפס את רובה, אבל רבע ממנה הוקדש לאוקראינה. ביידן הכריז, כי "העולם עומד בנקודת מפנה, שבה בחירותינו יחרצו את גורל הדורות הבאים".

לצד הצורך להרוס את יכולתו של חמאס "לממש את זדונו הברור והבלתי מסויג", כותב הנשיא, עלינו "להטיל על ולדימיר פוטין את האחריות לתוקפנותו, כדי שהעם האוקראיני יוכל לחיות בחופש, ואירופה תוסיף להיות עוגן של שלום גלובלי וביטחון".

האם הציטוט הזה משעמם את קוראיו הישראלים? היש בו יותר מדי פוטין ואוקראינה ואירופה? זה עדיין לא הכול. הרבה לפני שהוא עובר לדון בחמאס, ביידן מציג "שאלה מקפת: האם נחתור בהתמדה להצלחת חזוננו החיובי, או האם נניח לאלה שאינם שותפים לערכינו לגרור את העולם אל מקום שסוע ומסוכן יותר?"

ניסיון למוטט את הסדר

והוא מסביר, לא בפעם הראשונה, את צדדי הדמיון בין פוטין לחמאס ובין ישראל לאוקראינה: "הן פוטין והן חמאס לוחמים כדי למחוק דמוקרטיה שכנה מן המפה. והן פוטין והן חמאס מייחלים להתמוטטות האחדות והיציבות האזורית הרחבה, כדי לנצל לטובתם את האי-סדר העתיד לבוא".

להלן באה השורה החשובה ביותר: "אמריקה אינה יכולה להניח לזה להתרחש, ואף לא תרשה; לטובת האינטרסים של ביטחוננו הלאומי - ולטובת העולם כולו".

הטור הזה אינו עוסק בביקורת עיתונות. אנחנו מנסים כאן, בשיעורים משתנים של הצלחה, להעמיד דברים בהקשרם הגלובלי הרחב. אבל המנדט הזה מצדיק רמז של ביקורת עיתונות: הדיווחים על מאמרו של ביידן באתרי הרשת ובערוצי הטלוויזיה והרדיו פסחו מעיקרו על החלק הגלובלי והאוקראיני, והחמיצו את חשיבות המאמר.

זה לא טוב. גם אם אפשר להבין מפני מה ארץ במלחמה אינה מתפנה אל משברים מעבר לים, קשה להבין מדוע התקשורת שלה משתמטת מהרחבת אופקים ומתזכורות על האופן שבו מלחמת המגן של ישראל מתיישבת עם משבר רב-יבשתי.

טור זה חזר ויעץ בשבועות האחרונים לשקול את מזימות חמאס ואיראן בקונטקסט רחב ככל האפשר; ולראות בשבעה באוקטובר חלק של ניסיון למוטט את הסדר העולמי. הניסיון הזה הוא המעמיד את רוסיה ואת איראן בברית אסטרטגית מאיימת, שקו החזית שלה נמתח מן החוג הארקטי בפאתי צפון עד האוקיאנוס ההודי בדרום.

לא רק ישראל נאבקת על קיומה. גם הדמוקרטיות המערביות נאבקות נגד ציר תוקפני המתנגד קטגורית לערכיהן, לפתיחותן ולחירויותיהן.

ההבנה של מקום ישראל במשוואה רחבה אינה גורעת כלל מן התוקף של מאבקה. ישראל צריכה להבין מפני מה הנשיא ביידן ביקש מן הקונגרס להקציב לה 14 מיליארד דולר - אבל ביקש 52 מיליארד דולר לעזור לאוקראינה; ומפני מה במאמרו הנ"ל הוא מקדים את הדיון בהגנת אוקראינה לדיון במכאובי ישראל. הוא עושה כן לרגל הצורך במנהיגות אמריקאית.

"יותר מ-50 ארצות הצטרפו אלינו, כדי להבטיח שלאוקראינה יהיו הכלים להתגונן", הוא כותב. "נגן על כל אינץ' משטח ברית נאט"ו כדי להרתיע את רוסיה מתוקפנות". הוא מטעים את התפקיד שאפילו בעלות בריתה של ארה"ב באסיה ממלאות בהגנת אוקראינה, "כי הן מבינות כי היציבות באירופה ובאזורי האוקיאנוס השקט והאוקיאנוס ההודי כרוכות זו בזו". והוא מוסיף: "ראינו במרוצת ההיסטוריה כיצד לסכסוכים במזרח התיכון צומחות תוצאות סביב כדור הארץ".

לשכנע את האמריקאים

הנשיא מנסה לשכנע את אזרחי ארצו בתוקפה של המשוואה הגלובלית הזו ובצורך להגן הן על האינטרסים של ארה"ב והן על בעלות בריתה הוותיקות והנאמנות. אירופה השקיעה סכומי עתק בעזרה לאוקראינה, עוד יותר ממה שהשקיעה ארה"ב. אבל נהיר לכול שבלי ארה"ב אין להגנת אוקראינה כל סיכוי. להתמוטטות אוקראינה יהיו תוצאות גלובליות בלתי חזויות. הן יהיו ניכרות גם בגולן ובגליל. צונאמי ישטוף את העולם, ויקרא תיגר על יכולתן של הדמוקרטיות להתגונן.

הנשיא מתקשה יותר ויותר להגן על מדיניותו ולשווקה. הוא נמצא בשפל עמוק של פופולריות אישית ופוליטית. הסקרים מראים שאין לו יותר מסיכוי של 50-50 לחזור ולהיבחר בשנה הבאה. יתר על כן, יכולת החקיקה שלו ניטלה כמעט לחלוטין. הרפובליקאים שולטים בבית הנבחרים, ואפשר ש-40% מהם יצביעו נגד הסיוע המוצע לאוקראינה.

אומנם ראינו בשבוע שעבר שרוב הרפובליקאים מוכנים לעשות יד אחת עם הדמוקרטים שבאופוזיציה, כדי להשיג רוב בעניינים נקודתיים (זה האחרון נוגע למימון זמני של פעולות הממשלה הפדרלית כדי למנוע את סגירתה); אבל מוטלת בספק היא מידת נכונותם להפוך את הנטייה הזו להרגל, במיוחד כאשר אנחנו נמצאים שנה אחת ופחות לפני הבחירות הכלליות.

לא זו בלבד שמוגבלים סיכויי הנשיא להמשיך לאחר ינואר 2025, אלא שמוגבלים סיכוייו למצות את כוחו בענייני חוץ ב-11 החודשים הבאים.

להתנער מהעולם החופשי

אין צריך לומר, שמדיניות החוץ של ארה"ב מתנהלת בו-זמנית בשורה ארוכה של מישורים, והאפקטיביות שלה תלויה בדרגה ניכרת של הרמוניה. אם אין בה עקיבות, היא נמצאת מעוקרת. אמריקה, הזונחת את התחייבויותיה בזירה מרכזית אחת, אינה יכולה להגן עליהן בזירה אחרת.

בחמש השנים שלאחר התמוטטות וייטנאם, ב-1975, לא זו בלבד שכל הודו-סין נפלה בידי הקומוניסטים, אלא שורה של ארצות באסיה ובאפריקה נשמטו מן הטור המערבי, בעיצומה של המלחמה הקרה. ביניהן היו איראן, אפגניסטן ואתיופיה. גם אמריקה המרכזית הייתה לזירת קרב, וחלקים שלה יצאו מתחום ההשפעה של ארה"ב.

השתרר אז הרושם שארה"ב עייפה, וחזרה אל הרגליה הבדלניים משכבר הימים. מן המיצר ההוא חילץ אותה נשיא רפובליקאי, רונלד רייגן, שאומנם הפחיד מלכתחילה הרבה אנשים בשמאל הדמוקרטי, אבל התגלה לימים כמשתמש אחראי ונבון בכלים הבינלאומיים הנתונים לו.

רייגן הוא כעת זיכרון דוהה. מצביעי המפלגה הרפובליקאית עזבו אותו לטובת טראמפ. עוד בארבע שנותיו הראשונות בבית הלבן טראמפ ניסה להתנער מהנהגת העולם החופשי. בעיניו, ברית נאט"ו הייתה "מיושנת", והוא אפילו שקל לפרוש ממנה. נשיאותו השנייה תהיה ללא עכבות.

אפשר כמובן להבין את אופי התעניינותו של העורך הישראלי הממוצע במאמרו של ביידן. אכן, למה הוא התכוון ב"רשות פלסטינית מתחדשת". אבל על מי שרוצים לפרש את מחשבותיו של ג'ו ביידן מוטלת החובה להציג אותן במלואן. מה חושב הנשיא על העולם נוגע במישרין לשלומה של ישראל. הבה נקווה שחברי קבינט המלחמה קיבלו תקציר מלא.

רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני . ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.