המערכה הבאה? טייוואן מתחמשת מול האיום הסיני, העולם מתמרן והמבט לישראל

הקלות שבה אנחנו יכולים לעקוב בו זמנית אחרי מלחמות וסף־מלחמות מתרכזת בימים האלה במשולש קייב־עזה־טאיפיי. עיר הבירה של טייוואן אמנם שרויה בשלום ובשלווה, אבל צריך להוסיף "למראית עין". קשה לחשוב על מועמדות סבירות יותר להתקפה פתאומית מצד מעצמת־על.

● כותרות העיתונים | "ישראל הורידה אותה לברכיים": האנליסט שחושף את הנזק לאיראן
● שאלות ותשובות | העולם מזהיר את ישראל מהמשך המצב בעזה, והסנקציות עשויות להיות בדרך

המשטר הקומוניסטי בבייג'ינג הפך את בליעת טייוואן הדמוקרטית ליעד לאומי מן המעלה הראשונה. יש סיבה טובה להניח שרוב הסינים ביבשת תומכים ביעד הזה, מסיבות היסטוריות וסנטימנטליות מסובכות.

הטייוואנים עוקבים אחרי מלחמת אוקראינה ברגשות מעורבים. היא לימדה אותם שהתקפה פתאומית מצד מעצמה גדולה וחזקה בהרבה אינה מוכרחה להניב כתב־כניעה מיידי. אבל הכול מבינים שטייוואן אינה אוקראינה. היא קטנה בהרבה, היא מוקפת מים ואין לה מסדרון יבשתי אל עולם חיצון ידידותי. אם סין תפלוש אליה, היא תכתוש את טייוואן עד דק.

איך יגיב דונלד טראמפ, אם פלישה כזאת תצא אל הפועל בשנות כהונתו? הוא נשאל השבוע, בעניין אוקראינה, לצד מי הוא עומד. הוא השיב, "אני אינני עומד לצד איש, אני עומד לצד האנושות". ניסוח יפה כשלעצמו, אבל משתמעת ממנו אדישות לגורלה של אומה קטנה במצור. רק התערבות מסיבית של ארה"ב ושל בעלות בריתה, או איום מעורר אמון בהתערבות כזאת, יוכלו, אולי, להניא את סין ממהלך שהיא חושבת ללגיטימי ומוצדק.

מעניין שרוב הטייוואנים אינם נותנים אמון בהזהרות מפני התקפה סינית. סקר שנעשה באוקטובר שעבר הראה כי 61% מהם חושבים התקפה כזאת בחמש השנים הבאות ל"לא סבירה או לא סבירה מעיקרה". אפשר לראות בנתונים האלה ביטוי של בורחנות (אסקפיזם), או אולי של קבלת הדין.

"צריכים ללמוד מישראל"

הצורך לטלטל את דעת הקהל הטייוואנית, ולהכין אותה להתגוננות, או להתנגדות פעילה, היה מן הסיבות לתמרון מלחמה בשבוע שעבר, שנמשך עשרה ימים. שותפו בו מערכות נשק חדישות שסיפקה ארה"ב, למורת רוחה הקולנית של סין.

התמרון כלל תרחישי גוג־ומגוג, כולל חיסול הפיקוד העליון של צבא טייוואן.

זה התיישב עם סדרה טלוויזיה מהלכת אימים בשנה שעברה שתיארה פלישה סינית: פאניקה, תוהו־ובוהו, התנפלות על הבנקים, מנוסה נואשת של אזרחים זרים, התקוממויות בבתי הכלא, השתלטות של האקרים סיניים על הטלוויזיה המקומית.

התמרון של השבוע שעבר כלל, כנראה בפעם הראשונה, אזעקות וירידה למקלטים בכל רחבי האי.

אחד הנזעקים היה דניאל גורדון, לפנים בכיר בממשל אובמה (היה האחראי על הרכש בבית הלבן, עם תיק של חצי טריליון דולר). הוא גם היה פעם עולה חדש בארץ, ושירת בתותחנים, לפני שנעשה לולן בקיבוץ רביבים שבנגב.

לימים חזר לארה"ב, והתחיל קריירה משפטית מרשימה, שבשיאה היה היועץ המשפטי למקביל האמריקאי של מבקר המדינה.

גורדון מרבה לבוא לארץ, ובשנים האחרונות גם נסע פעמיים לטייוואן, לשפר את הסינית שלו. הוא היה בישראל פעמים אחדות במהלך המלחמה הנוכחית. מאין ממ"ד בדירת מארחיו הוא מצא את עצמו לבוש בפיג'מה בחדר המדרגות.

הצופרים המתינו לו גם בטאיפיי בשבוע שעבר. הוא מספר, בעברית צחה, באמצעות הווטסאפ: "בשבת שעברה נסעתי ברכבת הקלה לנמל הישן. הופתעתי לראות כמה חיילים ושני טנקים בצד הדרך, כנראה חלק מתרגיל הגנה.

"כחלק מאותו תרגיל הופעלו סירנות בכל טאיפיי. הודיעו מראש, כמובן, עם הנחייה שאסור לצאת החוצה בזמן האזעקה. הרחוב שבו נמצא בית הספר שלי אמנם היה ריק ממכוניות ולא ראיתי איש בחוץ; שני אוטובוסים עמדו דום. כך זה נמשך 30 דקות.

״לפני התרגיל שאלתי את המורות שלי מה דעתן על אודות התרגיל והמצב בכלל. אף אחת לא ייחסה שום חשיבות לתרגיל. אחת אמרה בבוז שמדובר ב"תרגיל דמה". כשסיפרתי לשתי מורות על מערכות ההגנה בארץ - גם מערכות יירוט הטילים, גם הממ"דים בבתים - הן מאוד הופתעו… אחת אמרה שממשלת טייוואן צריכה לשלוח משלחת לארץ ללמוד מהישראלים.

"מהשיחות הרבות עם אנשים כאן על סין ועתידה של טייוואן, הרושם שלי הוא שאנשים די פסימיים, אבל בצורה לא מובנת לי הפסימיות מלווה בתקווה, איכשהו. לא שמעתי אף אחד אומר שטייוואן צריכה - או יכולה - להתגונן במקרה של התקפה סינית. אבל לא התרשמתי שהם מאמינים שטייוואן תהיה חלק מהרפובליקה העממית בעתיד הקרוב. במקום זה יש גישה אחרת - של ייאוש? של אופטימיות? של אמונה כמעט דתית? שהמצב הנוכחי יחזיק מעמד. לכמה זמן? מי יודע״.

 ״סכנה״, מכריז עיתון אוסטרלי (22 בפברואר), ״אניות סיניות בפעילות מפתיעה של אש חיה לאורך חופינו״

 ״התכוננו-נא למלחמה (עם סין)״, קורא יועץ אמריקאי לביטחון לאומי לשעבר לאוסטרליה (17 ביוני)

"צלצול השכמה"

ענן עצום של אי־ודאות שורה על "האגן האינדו־פאסיפי", זה האיפיון הגיאוגרפי של זירות האוקיינוס השקט והאוקיינוס ההודי. תנועות צבאיות מכל צד נבחנות במיקרוסקופ.

בחודש שעבר, כוח משימה של הצי הסיני, שכלל שתי נושאות מטוסים ועוד תשע אוניות, חלף על פני האי היפני איווג'ימה, בתרגיל שתואר כ"ראשון מסוגו במערב האוקיינוס השקט". עד אז, הפעילות הסינית התרכזה בים סין הדרומי ובים סין המזרחי.

עוד בפברואר, כוח משימה סיני הפליג הרחק דרומה, ערך תמרונים באש חיה סביב אוסטרליה, והרחיק עד ים טאסמאן, המפריד בין אוסטרליה לניו זילנד. הוא נכנס אל תוך התחום המוכר במשפט הבין לאומי כ"איזור הכלכלי הבלבדי" של אוסטרליה. "צלצול השכמה", קרא למאורע הזה שר ההגנה של ניו זילנד. הרמטכ"ל האוסטרלי הזהיר, כי מכאן ואילך מוטב לצפות לתמרוני מלחמה תכופים של הצי הסיני לאורך חופי אוסטרליה.

שר ההגנה של אוסטרליה הזהיר בחודש שעבר, כי אם תפרוץ מלחמה בין ארה"ב לסין, אוסטרליה תמצא את עצמה בתוכה, לצד אמריקה, "באופן בלתי נמנע".

ואמנם, בימים האלה ממש מתנהל תמרון ענקי של ארה"ב, של אוסטרליה ושל 17 ארצות נוספות לרוחב האוקיינוס השקט. הוא נקרא "קמיע החרב" (Talisman Sabre) ומשתתפים בו 40 אלף חיילים. השבוע מדווח Defense News האמריקאי כי כוחות מוטסים של ארה"ב נכנסו לאוסטרליה. הם הוטסו מרחק של 11 אלף ק"מ מאלסקה, והוצנחו באישון לילה בצפון מזרח אוסטרליה. מטוסי תובלה ענקיים C-17 הצניחו ציוד כבד.

מפקד הכוח המוטס אמר לעיתון, "להיות מסוגלים להטיס גדוד רגלים עם מלוא ציודו למרחק כזה, בדרגה כזאת של מוכנות, פירושו של דבר שאנחנו מסוגלים להגיע אל כל נקודה עלי אדמות".

מיותר להגיד שהנקודה הסבירה ביותר בשנים הבאות תהיה טייוואן. נחיתת לילה עם ציוד כבד היא בדיוק מה שיקרה, אם ארה"ב תיאלץ להתערב. הסינים קוראים בעיון.