לארה"ב לא היה משרד הגנה עד לפני קצת יותר מ-75 שנה. לא היה לה צבא סדיר של ממש עד מלחמת העולם השנייה. היא התארגנה למלחמות על פי הצורך, ותמיד היה לה הרבה זמן.
את "מחלקת המלחמה" של ארה"ב היה אפשר להכניס לסוויטה של כמה חדרים, לצד "מחלקת הצי", שהייתה חשובה ממנה. עד 1941 וושינגטון הייתה עיירה מנומנמת. כשהתעורר הצורך לגייס צבא של 7 מיליון חיילים ולשלוח אותו אל מעבר לשני אוקיינוסים, שדרות פנסילבניה החוצות את מרכז וושינגטון התמלאו במבנים טרומיים, כדי לשכן את הזרם המסיבי של הבירוקרטיה הנדרשת לניהול מלחמת עולם.
● ניתוח | אל תטעו, סעודיה רוצה שישראל תנצח את חמאס. אלה הסיבות
● פרשנות | מלונדון עד טורונטו: "מלחמת המזרח התיכון חודרת אל שכונותינו"
ב-1945 אמריקה התפתתה לשעה קלה לעשות מה שעשתה במלחמות הקודמות: למהר ולהתפרק מנשקה, לפשוט את מדיה ולחזור אל המחרשה המטאפורית, כפי שהתכוונו מייסדיה, כאשר נמנעו מליצור צבא. היו נחוצים לנשיא הארי טרומן רק כמה חודשים כדי להבין שהתפרקות מנשק אינה עוד אופציה; שאמריקה הייתה למעצמת־על, והיא צריכה לקבל עליה את הגנת העולם החופשי.
ב-1947 הקונגרס יצר את "מחלקת ההגנה" והושיב אותה בבניין ענק, מחומש צלעות, מחוץ לוושינגטון. בגלל חמשת צלעותיו ניתן לו השם פנטגון. הפנטגון נעשה המשרד הממשלתי הגדול ביותר עלי אדמות. הוא מוסיף להיות, עם תקציב שנתי של כמעט 850 מיליארד דולר ומשאבי תקציב של 1.8 טריליון דולר, כמעט כגובה התמ"ג השנתי של רוסיה.
מי יגן על הנשיא מהגנרלים
הקונגרס של ארה"ב תיקן אז תקנה מעניינת. הוא חייב את שר ההגנה להיות אזרח או לפחות לא להיות איש צבא שבע שנים לפני מינויו. ההיגיון היה מובן: הצורך להישמר מפני סכנת המיליטריזציה של תהליך קבלת ההחלטות.
אם גם שר ההגנה יהיה גנרל, וגם הרמטכ"ל (יו"ר המטות המשולבים), וגם שלושת ראשי המטות, ואולי גם שרי הזרועות (לכל זרוע שר משלה, שאינו חבר קבינט, אבל מחזיק בתואר "מזכיר"), או אז לא יהיה לנשיא מי שיגן עליו מפני הלך המחשבה של הגנרלים, דחפיהם, תובנותיהם ונטיות לבם. אם כולם יהיו מאותו הכפר או מאותו הפו"ם, מי יציגו את האנטיתזה?
ארה"ב יצאה למלחמת וייטנאם עם שר הגנה, שנשלף מכהונתו כנשיא תעשיית הרכב פורד, עם ניסיון צבאי בן שנתיים כקצין זוטר בעבודת דסק (רוברט מקנמארה); יורשו היה עורך דין מצליח ללא כל ניסיון צבאי (קלארק קליפורד); ואחריו בא חבר קונגרס לשעבר, שהיה קצין זוטר בצי במשך שנה אחת (מלווין ליירד). למלחמות עיראק ואפגניסטן ארה"ב יצאה עם שר הגנה שכבר היה שר הגנה פעם אחת ושירת שלוש שנים כטייס בצי (דונלד רמספלד). האנשים האלה קשורים בכישלונות היסטוריים: מלחמות שווא, שעלו באבדות כבדות לארה"ב והקיזו את דמן של האוכלוסיות המקומיות.
במרוצת השנים התגבשה בארה"ב מסורת של מינוי טכנוקרטים או פוליטיקאים לשרי הגנה. הטכנוקרטים נטו להגיע מן התעשייה הצבאית, והפוליטיקאים היו בדרך כלל חברי קונגרס. הם נטו להיות ניצים בעידן שבו ארה"ב התרגלה לשלוף ציפורניים לעתים קרובות, אולי קרובות מדי.
מאז 2017 הכלל של שבע השנים הועמד בספק ניכר. גם דונלד טראמפ וגם ג'ו ביידן ביקשו מהסנאט להשעות אותו, כדי לאפשר להם למנות גנרלים לשרי ההגנה שלהם. זה הנוכחי, לויד אוסטין, הוא הקרוב ביותר למודל שישראל נטתה אליו במרוצת השנים: גנרל שפשט את מדיו מתיישב לצד גנרלים שעדיין לא פשטו את מדיהם. האם אפשר להבחין בהבדלים?
לבחון סדרת אמיתות
האם ישראל יוצאת נשכרת מטשטוש ההבדלים? תשובה חלקית אפשר אולי למצוא בניסיון לקבוע מי היה שר הביטחון הטוב ביותר. כמובן, יש יותר מאמת מידה אחת. אבל הבה נחיל קריטריון יחיד, והוא מידת המוכנות למלחמה הבאה. היש ספק מי היה אלוף המכינים המיניסטריאליים בתולדות ישראל? לוי אשכול.
הוא כיהן כשר הביטחון וכראש הממשלה בארבע השנים שקדמו למלחמת ששת הימים. בספרו "סדין אדום", שמואל שגב תיאר שיחה שאשכול קיים עם חברי המטכ"ל בתחילת 1967. מה הסכנה שמצרים תפתח במלחמה? הוא שאל. הם השיבו שהסכנה מבוטלת. סיני ועזה היו מפורזות, חיל האו"ם שימש כחיץ בינינו לבין מצרים. אשכול הניד בראשו. "קינדרלעך", הוא אמר להם בימים שבהם לא היה צורך לתרגם לעברית, "מה, אתם ישנים מתחת למיטה של נאצר?". ושלח אותם להתכונן. (אני מצטט מזיכרוני.)
מה לא היינו נותנים כדי שאיש זקן, ספקן, אירוני ורב ניואנסים כלוי אשכול ישב במשרד הביטחון באוקטובר 2023, וישאל את אלופיו אם הם ישנים מתחת למיטתו של יחיא סינוואר. שר הביטחון אינו צריך להיות אלוף במילואים כדי להיות מוצלח. שכל ישר לצד פקפוק כרוני בעצות שהוא מקבל היו יכולים להיות תחליפי דגמ"ח.
היו כמובן תחליפים כאלה. עמיר פרץ היה אחד. מה לימדה אותנו תורנותו על יכולתו של אזרח לנהל צבא בשעת חירום? זו בהחלט שאלה חשובה, אם כי אולי חשובה ממנה היא ההכרה ששרי ביטחון אינם צריכים להתמנות לצרכים קואליציוניים.
ביום שלאחר המלחמה, ישראל תצטרך לחזור ולבחון סדרה ארוכה של אמיתות חבוטות. היא תצטרך לשקול את אימוץ כלל שבע השנים. למען האמת, אולי אין היא צריכה להמתין ליום שאחרי.
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.
כתבות
ני"ע
