ראש הממשלה בנימין נתניהו נפגש עם נשיא ארה''ב ג'ו ביידן / צילום: חיים צח-לע''מ
התאריך בלוח השנה חדל זה כבר לדבר אל ליבם של ישראלים; למען האמת, הוא חדל אפילו לעורר אסוציאציות. פעם קראו על שמו רחובות.
● רוסיה עברה לייצר כמויות אדירות של נשק. מה תעשה אוקראינה?
● ארה"ב לוחצת על ישראל לשנות את תוכניותיה בעזה. מה היא דורשת?
אפשר להבין את ההתרחקות. ישראלים של הימים האלה, או אפילו של חצי המאה האחרונה, מתקשים לרחוש הכרת טובה לאו"ם. הם מנידים את ראשיהם בספקנות, כאשר מזכירים להם שמדינתם חבה את עצם הלגיטימיות שלה למה שקרה ביום ההוא, 29 בנובמבר 1947.
מה היה קורה אלמלא החליטה העצרת הכללית של האו"ם לחלק את ארץ ישראל המנדטורית? ייתכן מאוד שבמאי 1948 דויד בן גוריון לא היה מכריז על הקמת מדינת ישראל; ואילו הכריז, ייתכן מאוד שאיש לא היה מכיר בה. היא הייתה הופכת לגלגול מוקדם של "רודזיה".
מי זוכרים את רודזיה. היא הייתה מושבה בריטית משגשגת באפריקה הדרומית. הבריטים עמדו להעניק לה עצמאות בגל הדה-קולוניזציה, בשנות ה-60. מטבע הדברים, העצמאות הייתה מוענקת לרוב השחור. המיעוט הלבן לא הסכים.
הלבנים מרדו ב-1965. אקט השחרור העצמי שלהם נכנס למילון המושגים הבינלאומי כ-UDI, ראשי התיבות האנגליים של "עצמאות חד-צדדית". הם היו מעטים מול רבים, נועזים, יעילים - וגזענים. איש לא הכיר בהם רשמית. הם התקיימו כמעט 15 שנה לפני שמדינתם כרעה תחתיה. כיום היא נקראת "זימבבווה", ונשארו בה מעט מאוד לבנים.
המעמד שחישמל
לגיטימיות כשלעצמה אינה מבטיחה קיום, אבל קשה מאוד להסתדר בלעדיה. ישראל מיהרה להתבסס במערכת הבינלאומית מפני שהייתה לה לגיטימיות. שלוש מחמש החברות הקבועות של מועצת הביטחון הכירו בה מייד. אפילו חלק מן המדינות שלא תמכו בהקמתה מיהרו לכונן איתה יחסים כלשהם. היא צורפה לאו"ם במעמד שחישמל יהודים מסביב לעולם.
לא היה קל להשיג את החלטת 1947. הדיפלומטיה הציונית צדה קולות בקצוות הנידחים של כדור הארץ. אמריקה הלטינית הייתה מקור מרכזי. נשיאים ודיקטטורים שאיש לא שמע עליהם, לפחות לא במזרח התיכון, הסכימו בטובם ליילד את המדינה היהודית. זה לא היה קורה כיום. לפחות שלוש מן התומכות של אז, אולי אפילו שש, לא היו מצביעות בעד. מאחר שהיה נחוץ רוב של שני שלישים, ההצעה הייתה נדחית.
אין כנראה דבר הרחוק מדעתם של ישראלים בימים האלה יותר מן הצורך בהסכמת האו"ם או בברכתו. הרבה מים יזרמו בנהר ההאדסון בניו יורק לפני שיישכח נאום "זה לא קרה בוואקום", שבו מזכ"ל האו"ם העניק הצדקה מוסרית והיסטורית למעשי הזוועה של חמאס בשבעה באוקטובר.
אבל גם ביקורת תקיפה על המזכ"ל, או על התנהלותן של חלק מסוכנויות האו"ם בעזה, אינה צריכה לחצות את הקווים. בעיני רוב העולם, לאו"ם נועד תפקיד בהסדרת היחסים הבינלאומיים. ישראלים אינם יוצאים נפסדים מנוכחותם של כוחות האו"ם בדרום לבנון ולאורך הגולן. אולי יימצא להם גם תפקיד כלשהו בעזה שלאחר חמאס.
יתר על כן, אין צורך לריב, במיוחד כאשר מתרבה והולך מספרם של בני הפלוגתא הפוטנציאליים. בשבוע האחרון ניתנו סימנים להיקף ההידרדרות במעמדה של ישראל באירופה, מפיותיהם של ראשי הממשלות של ספרד, של בלגיה ושל אירלנד. עזה נפתחת עכשיו לעולם החיצון, והמראות הקשים של ייסוריה עומדים להכביד על יעדי ישראל.
"להרהר בקפידה"
התקשורת הישראלית, בייחוד זו האלקטרונית, אינה משרתת את צורכי הציבור כאשר היא מעלימה, או מסננת, את המראות האלה. היא מפחיתה את יכולת הציבור להבין את תגובות העולם החיצון ולחזות אותן. בשעה שישראל מנהלת את מלחמת המגן ההכרחית שלה, מוטב שיהיה לה מושג כלשהו על התוצאות המדיניות.
קשה לדעת מה בדיוק מתרחש עכשיו בקבינט המלחמה לנוכח הסתירה הברורה בין היעדים המוצהרים ובין הידיעות המודלפות מדוחא. אבל אין זה מן הנמנע שעצם האפשרות של התארכות מסיבית של "ההפוגה" אינה קשורה רק ברצון הטבעי לחלץ חטופים ממרתפי עזה, אלא גם בהכרה שמראות עזה תוקעים מקלות בגלגלי המרכבה והנמר.
הביטוי הברור ביותר בא ביום ג' בהכרזת דובר המועצה לביטחון לאומי בבית הלבן, כי "על ישראל להרהר בקפידה" כיצד למנוע "עקירה ניכרת נוספת" של אזרחים לפני שתרחיב את פעולותיה לדרום עזה.
לפי הדובר, בעל רקורד פרו-ישראלי ארוך, ישראל "הייתה פתוחה" לדעת ארה"ב. הוא השתמש במונח receptive, שהוא ניטרלי למדי. מישהו יכול להיות receptive מבלי להסכים, ורק להניד את ראשו בנימוס. אבל כאשר ארץ קטנה ומוקפת אויבים מדברת עם ארה"ב, אין לה מנוס, כמו שאומרים בעברית פוסט-מודרנית, מ"להפנים" את המסר.
אם ישראל צריכה להלך בין הטיפות בחאן יוניס, ברור למדי שהיא תתקשה להשיג את יעדיה. זה בוודאי עלה על דעתו של יחיא סינוואר, כאשר הפך את אסיריו הציוניים למטבע קריפטו, והשיג הפוגה בין השאר לצורך כניסתם של משקיפים זרים.
כמובן, הנשיא ביידן מטעים שאין להניח לחמאס להשיג את יעדיו. אין ספק שהוא מתכוון לזה. סוף סוף, הוא האיש שהכריז כי ישראל ואוקראינה הן שתי דמוקרטיות, המתגוננות מפני תוקפנים שבאו עליהן לכלותן. השאלה היא איך ליישב את ההתחייבות המוסרית לשלום הדמוקרטיות המתגוננות עם הצורך הפוליטי למנוע תגובת-נגד גדולת-ממדים בארה"ב ובדמוקרטיות המערביות, כשתתחדש הלחימה בעזה.
יורים בערבים אמריקאים
הלחץ הפנימי על ביידן מכביד במיוחד בגלל חולשתו הפוליטית. התרעומת בשמאל הרדיקלי של מפלגתו מתפשטת. כמה מחשובי המפלגה בקונגרס דיברו בזכות הפסקת אש. יתר על כן, אף כי אנחנו מרבים לשמוע, בצדק, על התגברות האנטישמיות, יש גם התגברות במעשי אלימות נגד מוסלמים.
בתחילת השבוע נורו ונפצעו שלושה סטודנטים ממוצא פלסטיני סמוך לקמפוס של אוניברסיטת ורמונט, בצפון מזרח ארה"ב. גבר מוסלמי בשנות ה־50 נורה ונפצע לפני עשרה ימים בחזית מסגד בעיר פרובידנס, במדינת רוד איילנד, אף היא בצפון מזרח ארה"ב. המאורעות האלה מעניקים תוקף לכעסם של ערבים-אמריקאים על הממשל. לא זו בלבד שהם מאשימים את הנשיא כי תמיכתו הלא-מסויגת בישראל אפשרה את התקפתה על עזה, אלא הם גם חוזרים וטוענים שמדיניות הנשיא מעמידה את חייהם בסכנה.
ביום ג' אמרו בכירי הצלב האדום, כי מאז התחילה ההפוגה, נציגיהם בעזה נתקלים במראות קשים של ילדים מורעבים ומכוסי כוויות, ללא טיפול רפואי, ו"בנסיבות האלה חידוש הלחימה אינו יכול לעלות על הדעת".
ישראל ידעה שההפוגה תפתח חלון רחב לעזה. היא הביאה בחשבון את תפוצתן של התמונות. היא הבינה ששמה הטוב יוכתם, קשייה הדיפלומטיים יגברו ועצם הלגיטימיות שלה תועמד בסכנה. היא התכוננה לקראת כל זה, הלוא כן.
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני . ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.