מפגינים פרו־פלסטיניים מול הבית הלבן, שבת / צילום: ap, Manuel Balce Ceneta
בכיכר דופונט במרכז וושינגטון, לא הרחק מן הבית הלבן, זמן קצת לפני שקיעת השמש, צעדו ביום שבת מאות נושאי דגלים פלסטיניים. הם קראו לפרקים "לא רוצים מדינה יהודית, רוצים 48". באנגלית, מדינה, state, מתחרזת עם 48, forty-eight. חשוב מאוד לחרוז חרוזים בהפגנות אמריקאיות, לפחות מאז המחאות נגד מלחמת וייטנאם, לפני חצי מאה.
● פרשנות | מלחמת ידידי חמאס בביידן היא שחזור של מחאת 1968, בה הופל נשיא דמוקרטי
● פרשנות | מה כתב הנשיא ביידן על מדיניות החוץ האמריקאית ומה לא קראו רוב הישראלים
הצועדים באו מחזית הבית הלבן. שם הם נשכבו על הקרקע, וכיסו את עצמם בתכריכים. צריך כמובן מעט מאוד דמיון כדי לרדת אל סוף המטאפורה.
במוצאי שבת גם קראו "בין הים לנהר, פלסטין לעולם ועד", ואריאציה על "בין הנהר לים, פלסטין חופשית". שתי הקריאות מתחרזות, אם גם בקושי. קריאת הנהר-והים הקפיצה את ישראל ואת ידידיה על רגליהם, מפני שכרוכה בה נוסחת ג'נוסייד.
הייתה די הרבה משטרה על שדרות קונטיקט, אבל לא קרה שום דבר. לא הייתה הפגנת נגד, ונראה שאף דגל ישראלי אחד לא הונף שם.
זה עניין די חשוב: אין כמעט הפגנות-נגד. רחובות אמריקה נפלו רובם ככולם בידי תנועת הים-והנהר, והיו מרמס לרגליה. זה נכון לא רק בארה"ב, אלא בכל צפון אמריקה, במערב אירופה, איפה לא בעצם.
111 אלקטורים מביידן
ההשתלטות על הרחובות ועל הכיכרות שקולה כנגד מלחמת גרילה, שהיא מטבעה עתירת סמלים ורבת-גירויים, אבל אין לה כוח פוליטי ישיר.
ניסיון נעשה עכשיו לגדל שרירים פוליטיים, ומוקדם מדי להעריך את סיכוייו.
קבוצה של פעילים מוסלמיים, רובם ערבים, התכנסו ביום שבת בעיר הבירה הלא-פורמלית של ערביי אמריקה, דירבורן (Dearborn) במדינת מישיגן, במערב התיכון של ארה"ב, כדי להכריז על פרישה קולקטיבית מן המפלגה הדמוקרטית. הם עשו כן סמוך להאשטאג #AbandonBiden, כלומר "עזבו את ביידן".
הם הכריזו במפורש, כי מטרתם היא לשלול 111 קולות מביידן בחבר האלקטורים, שבידיו מסורה בחירת הנשיא מכוח נוסחה ארכאית. ב-48 מ-50 המדינות של ארה"ב, המנצח גורף את כל הקופה, זאת אומרת את כל האלקטורים של המדינה. נחוץ יתרון של קול אחד כדי לגרוף. אין פרסי ניחומים.
בשבע מדינות בארה"ב, הפרשי ניצחונותיהם של טראמפ (ב-2016) ושל ביידן (ב-2020) היו קטנטנים, לפעמים רק כמה אלפים מתוך ציבור בוחרים של מיליונים. פירושו של דבר שעריקתה של קבוצת מצביעים קטנה יחסית תספיק כדי להטות את הכף נגד המועמד שממנו ערקה.
בכל אחת משבע המדינות האמורות הפרש ניצחונו של ביידן לפני שלוש שנים היה קטן בהרבה ממספר המצביעים הערבים והמוסלמים בתחומיה.
מייסדי הקואליציה, שהמוטו שלה הוא "עזבו את ביידן, הפסקת אש עכשיו", אינם בהכרח מנהיגים בולטים של קהילותיהם. אבל הם משקפים מצב רוח ברור למדי.
סקר של המכון האמריקאי-ערבי הראה זה לא כבר, כי רק 17% מן הערבים מתכננים להצביע בעד ביידן בבחירות הבאות, לעומת 59% בפעם הקודמת.
אין להם סיבות מיוחדות לתמוך בדונלד טראמפ, אנטי-מוסלמי ופרו-ישראלי לתיאבון. אם תעלה יפה תקוותם של הפעילים הערבים לגרום את תבוסת ביידן בשבע המדינות, הם יצליחו רק להבטיח את ניצחון טראמפ.
״מלחמת עולם שלישית״
הפוליטיקה האמריקאית בדרך כלל אינה עובדת כך. מצביעים אתניים אינם נוטים להצביע על עניין אחד ויחיד. יש להם עוד אינטרסים, חומריים או חברתיים. אבל זה כמובן עשוי להשתנות הפעם. המראות מעזה קשים מנשוא בשביל מצביעים, ששורשיהם נמצאים לעתים קרובות בארץ הקודש, ושבני משפחותיהם מתגוררים בה.
ההנחה הרווחת בישראל היא שהחשש מפני אובדן הקולות הערבים עומד ביסוד הסתייגותה הגוברת של ממשלת ביידן מפני מהלך המלחמה, והוא הסיבה להתראתו של מזכיר המדינה טוני בלינקן בחברי קבינט המלחמה, "אין לכם חודשיים".
כמובן, בשנת בחירות בארה"ב אין עניין אחד שחישובי בחירות פוסחים עליו. אבל הבעיה העיקרית של ביידן אינה בהכרח המזרח התיכון. הבעיה היא שהוא מתקשה להשתחרר מן הרושם של חולשה אישית ופוליטית. ענייני חוץ אינם נוטים להשפיע על דפוסי הצבעה בבחירות.
במידה שהם משפיעים, ההשפעה אינה נובעת מהשקפת הנשיא על עניין קונקרטי. ברבע המאה האחרונה גברה מאוד החרדה בין אמריקאים מפני הסתבכות מעבר לים. ארה"ב אומנם הסתבכה במישרים בשתי מלחמות דמים, שבהן איבדה אלפי חיילים והשקיעה סכומי עתק. החיילים שנפלו נטו להגיע מאזורים גיאוגרפיים ומפלחי אוכלוסייה החיוניים לחלוטין לניצחון בבחירות לנשיאות.
ג'איילאני חוסיין, מהגר מסומליה העומד בראש השלוחה של ארגון מוסלמי חשוב במדינת מינסוטה, הכריז כי הוא וחבריו רוצים "להציל את ארצנו מעצמה". ביידן הוא "נשיא מסוכן", הטעים ג'איילאני, והוסיף את החיווי הבא: "אלה הצופים בנו בבית, האם אתם רוצים שבניכם יישלחו אל מלחמה נוספת, שאנחנו יודעים כי לעולם לא תסתיים?". טראמפ היה חותם על כל מילה. בחודשים האחרונים, הרבה לפני המאורעות בעזה, הוא התחיל לכלול בנוסח הסטנדרטי של נאומיו את ההאשמה, שמדיניות החוץ של ביידן גוררת את ארה"ב אל "מלחמת עולם שלישית".
אות קיצוניות על מצחה
קשה לחשוב על אסון פוליטי גדול יותר בשביל ישראל בארה"ב אם מיליוני אמריקאים ישתכנעו, או יתחילו לחשוד, שמלחמתה בעזה עלולה לסבך את ארה"ב במלחמה. טראמפ כנראה לא יגיד את זה במפורש, אבל הוא יפיק תועלת ישירה מהלוך רוח כזה.
המאמץ להלביש את מלחמת הגרילה נגד ישראל במחלצות פוליטיות ומפלגתיות אולי לא יצלח, מפני שהוא יטביע אות של קיצוניות על מצחה של הקהילה הערבית. מספר המוסלמים באמריקה אומנם גדל, אבל הוא עומד על אחוז אחד בלבד של האוכלוסייה. קבוצות דמוגרפיות קטנות חותרות למרכז, כדי לרכוש השפעה על התהליך הפוליטי, וליהנות משותפויות עם קבוצות חזקות מהן. הערבים אולי יוכלו לפרוק את מרירותם באמצעות הבסת הנשיא הדמוקרטי, אבל הם בוודאי לא ייהנו מהכרת הטובה של המפלגה ושל מרכיביה.
הבחירות הממשמשות ובאות לובשות אופי דרמטי. חשש כבד שורר בין הדמוקרטים מתוכניותיו של טראמפ אם ייבחר. ה"וושינגטון פוסט" פרסם ביום א' מסה של היסטוריון יהודי ימני, המזהיר כי טראמפ ינסה לכונן דיקטטורה אישית, ידכא את האופוזיציה ואת התקשורת, יטהר את שירות המדינה ואת הצבא, יפנה נגד מהגרים, בייחוד מוסלמים, ויסרב לפנות את הבית הלבן אחרי ארבע שנים. קצת קשה לראות איזו תועלת תפיק הקהילה הערבית מאפשור ניצחונו. אבל תערובת של פוליטי ואמוציונלי היא תמיד קטלנית.
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני . ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.