אלפי חקלאים יצאו לחסום עורקי תחבורה בצרפת / צילום: Reuters, Loic Mazalrey
ממדריד עד ורשה, מבריסל עד רומא, מפריז עד דלהי בירת הודו, חקלאים נזעמים יוצאים בהמוניהם לרחובות ולאוטוסטרדות. נמאסה עליהם התערבותה המתקנת של הממשלה, באשר היא.
תקנות שנועדו לשפר את העולם, או לפחות לאפשר את שיפורו, מפחיתות את הכנסותיהם ומורידות את רמת מחייתם. נדמה להם, די בצדק, שהאליטות הפוליטיות והביורוקרטיות מיטיבות עם תושבי הערים, ושוכחות את אלה המאכילים אותם.
ל"מרד האיכרים" יש צלילים כמעט של ימי הביניים. התקוממויות איכרים טילטלו את אירופה במשך מאתיים שנה. המפורסמות שבהן כמעט שינו את מהלך ההיסטוריה.
האיכרים זוהו בדרך כלל עם ריאקציה, הם עמדו בדרכה של ההתקדמות החברתית והכלכלית. הניסיון המפורסם ביותר לסכל את המהפכה הצרפתית היה זה של איכרים מורדים, ב־1795.
התחושה שהאיכרים והעירוניים מייצגים שני הפכים עברה עליות וירידות. בצרפת, האיכרים נתפסו במרוצת הזמן כמגיני הסדר הישן, אויבי הליברליזם, החילוניות והפלורליזם. בזמן מלחמת העולם השנייה, משטר וישי העלה את האיכרים על נס, והתיימר לטפח את אורח חייהם ואת תרבותם. הימין השמרני חשב שקרבתם אל האדמה, פשטות הליכותיהם, דתיותם והפטריוטיות שלהם מעניקה להם מעמד של שומרי הגחלת של התרבות הלאומית.
אין פלא אם כן, שתסיסתם הנוכחית בשורה של ארצות, מעוררת את התעניינותו של הימין הקיצוני ואת תאבונו, והוא מנסה להפיק תועלת פוליטית.
דלהי במצור
מחאת החקלאים בהודו העמידה את דלהי במצור ביום ד'. כוחות משטרה מקיפים את האיזור העירוני של דלהי, שמתגוררים בו יותר מ־20 מיליון בני אדם, מכל עבריו. משימתם היא לעצור את תהלוכות החקלאים בקו הגבול העירוני ויהי מה. דיווחים בכלי התקשורת של הודו מסרו ב־48 השעות האחרונות על רחפנים המטילים רימוני גז מדמיע על הצועדים. עיתון אחד תיאר "פעולת רחפנים בסגנון ישראלי". הוא לא התכוון לשבח.
אינה דומה המחאה בהודו לזו של אירופה. בעוד שבאירופה מספר עובדי האדמה פחת עד 4% מכלל האוכלוסייה, בהודו הרוב הגדול עדיין מתפרנסים מחקלאות, בערך 60%. אוכלוסיית הודו עומדת עכשיו בערך על 1.4 מיליארד בני אדם. החקלאים ההודיים סמוכים מאוד אל קו העוני.
בעוד שהחקלאים האירופים דורשים הרבה פחות התערבות ממשלתית בענייניהם, החקלאים ההודיים דורשים דווקא הרבה יותר התערבות, כדי להבטיח הכנסת מינימום ולהתגונן מפני תחרות אגרסיבית.
האירופים סבורים שהביורוקרטיה, בארצותיהם שלהם ובמיוחד בבריסל, אוכפת עליהם כללי התנהגות בלתי נסבלים, בייחוד בשאלות של איכות הסביבה ושל שימושי הנדסה גנטית. ההודים לעומת זאת מודאגים מנטייתה של הממשלה להסיר פיקוח, כדי לפתח שוק חופשי. בעיניהם, החופש הזה דן אותם לטביעה, בלי גלגלי הצלה.
אבל גם באירופה וגם בהודו, מחאת האיכרים מבטאת אי־אמון, תסכול וזעם כלפי מקבלי ההחלטות. לא ברור באיזו מידה המחאה יכולה להטות את כפות המאזניים הפוליטיות. למרבה העניין, גם אירופה וגם הודו עומדות עכשיו ערב בחירות. באירופה יהיו בקיץ הבחירות לפרלמנט האירופי, שיש לו כוח חקיקה ניכר. בהודו יהיו באפריל־מאי הבחירות הכלליות לפרלמנט המרכזי (ההצבעה בהודו נמשכת, בחלקים, חודש ויותר).
בחירות ותוהו־ובוהו
פוליטיקה של בחירות ותוהו־ובוהו של תחבורה הביאו את נציבות האיחוד האירופי לוותר לחקלאים על כמה מן התקנות האקולוגיות, כמו למשל ההגבלה על פליטת גזי חממה לטובת עתיד האקלים. חלק ניכר של הגזים האלה הם תוצרי־לוואי של החקלאות.
בהודו, הממשלה חזרה בה עוד לפני שלוש שנים מכוונתה לבטל מנגנונים, שהבטיחו את הכנסת המינימום של החקלאים. זה קרה בעקבות מחאות של החקלאים בצפון הודו, אשר שיתקו חלקים של עיר הבירה במשך שנה ויותר, והיו מלוות באלימות.
השלטונות גמרו אומר למנוע את הישנות המאורעות ההם. מחסומים הוצבו השבוע בכל הדרכים המוליכות אל עיר הבירה משלוש המדינות המקיפות אותה (יש בהודו 28 מדינות). הממשלה אסרה על הפגנות ועל התקהלויות בדלהי, לא עניין של מה בכך בהתחשב בזה שמערכת הבחירות כבר התחילה.
החקלאים, המיוצגים באמצעות 200 איגודים מכל רחבי הודו, הגישו רשימה ארוכה של דרישות. הן כוללות מחילה מלאה של חובותיהם והבטחת פנסיה. בהודו אין רשת הגנה חברתית ואין שווה ערך של ביטוח לאומי. פנסיה לעובדים במגזר הפרטי תהיה כמעט חסרת תקדים.
להיזהר בכבוד האיכרים
לא לגמרי ברור הקשר בין מחאת החקלאים ההודים לבין הבחירות. נראה שהממשלה מוטרדת פחות מהשפעתו של תוכן המחאה ויותר מן הסכנה שהיא תידרדר לאלימות. זו הרי ממשלת החוק והסדר.
כל הסקרים בהודו מראים, כי BJP, מפלגת השלטון הלאומנית־דתית של ראש הממשלה נרנדרה מודי, תנצח ללא קושי, ותזכה בתקופת כהונה שלישית רצופה של חמש שנים. ליתר ביטחון, הממשלה מגבילה את חופש הדיבור של יריביה, עוצרת מנהיגי אופוזיציה או מאיימת עליהם. היא גם מעודדת, בהצלחה גוברת, עריקה של אנשי אופוזיציה בכירים.
אבל הואיל והודו היא עדיין ארץ חקלאית, על אף התיעוש המסיבי של 30 השנה האחרונות, כל ממשלה צריכה להיזהר בכבודם של האיכרים. מפלגת השלטון הנוכחית איבדה את השלטון ב־2004, וישבה באופוזיציה עשר שנים, בדיוק מפני שהתייחסה בשוויון נפש אל החקלאים.
באירופה, בגלל האחוזים הקטנים בהרבה של חקלאים, האיום הנשקף ממחאתם למפלגות השלטון אינו דמוגרפי, אלא אולי פסיכולוגי. זאת אומרת, הוא מחזק את תחושת המיאוס הכללית כלפי הסדר הפוליטי הקיים. את המיאוס הזה מייצג בהצלחה גוברת הימין הקיצוני, האנטי־גלובליסטי והאנטי־אירופי.
בצרפת, למשל, הימין הזה מנסה לקשור את המחאה בכשלונה של 'המדינה האומנת', המתערבת ללא נשוא בחיי אזרחיה. שבועון ימני קיצוני פרסם זה לא כבר את תמונותיהם של הנשיא מאקרון ובכירי יועציו תחת כותרת ענק, 'הבייבי־סיטֶרים', האומרים לצרפתים "לאיזה בית ספר לשלוח את ילדיכם, כמה מלח יהיה בלחמכם, איזו מכונית תרכשו, מה יהיו מעלות החום בבתיכם, איך תטלאו את גרביכם… המדינה האומנת הנצחית".
מלחמת החקלאים היא אפוא גם מלחמת תרבות וגם מאבק על עצם הגדרת תפקידה של המדינה. מוטב שלא לבחון את תוצאותיה רק על פי רווח או הפסד. היא משפיעה על הכיוון אם גם אינה קובעת אותו, והיא מזכירה לנו את פוטנציאל הפרימה של התפרים בכל חברה אנושית מורכבת.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.