פינת הנצחה לאלכסיי נבלני סמוך לקונסוליה הרוסית בפרנקפורט, גרמניה / צילום: ap, Michael Probst
זה היה סוף שבוע מלא סיפוק בחיי ולדימיר פוטין, לשיטתו ולטעמו: סוף שבוע של יצירתיות, של הישגים קונקרטיים, של חגיגת ניצחון - ושל שמחה לאיד.
● חצי טריליון דולר על כף המאזניים: האיום הגרעיני הרוסי על הלוויינים בחלל
● כותרות העיתונים בעולם | "מרוששת": לא רק ישראל צריכה לחשוש ממלחמה עם חיזבאללה
לעג מר ליריבים, מקומיים וזרים, הוא מן המאפיינים המובהקים של 23 שנות שלטונו. העריץ הרוסי, ערב בחירות נומינליות שיאריכו את כהונתו בשש שנים, פתח את סוף השבוע במותו הפתאומי של אלכסיי נבלני; המשיך אותו בכיבוש העיר האוקראינית ההרוסה אבדייבקה מקץ ארבעה חודשים של לחימה עקובה מדם; והתענג על הבהלה שצנחה על וושינגטון לרגל הידיעה שרוסיה מנסה נשק גרעיני בחלל החיצון.
הנכונות להקריב גלי חיילים רוסיים לטובת רווחים טריטוריאליים זעירים התחזקה אצל פוטין מאז התבוסות המשפילות של קיץ 2022. הוא הודיע לקציניו, שאין הם רשאים עוד לשקול נסיגות טקטיות כדי לחסוך חיי אדם. מאחר שהוא יכול לסמוך על מלאי גדול בהרבה של בשר ודם, אין כל סיבה לוותר על שעל אדמה אוקראיני אחד.
זה היגיון נפסד בכל מלחמה, אבל זה היגיון כלשהו. מה שלא כן מותו של נבלני. לשם מה הוא היה צריך להזכיר לעמו ולעולם החיצון את תכונותיו הגנגסטריות של משטרו?
הם רוצים לנתח
איננו יודעים איך בדיוק נבלני מת. בסיום מקאברי הולם של פרשת עינוייו, הנהלת מחנה הכפייה שבו נחבש סירבה למסור את גופתו לאימו הזקנה ולעורך הדין שלו, אשר טרחו ובאו ממוסקבה הרחוקה. הרשויות אומרות, כי הן ימסרו את הגופה לאחר שתינתן להן ההזדמנות לנתח אותה.
בפעם האחרונה שבה המשטר הניח לרופאים שלא הוא העסיק לבדוק את מצב בריאותו של נבלני, התברר שהוא הורעל ברעל קטלני, שרוסיה פיתחה בימי שיא המלחמה הקרה. ההרעלה לא עלתה יפה. נבלני ניצל בזכות טיפול רפואי בברלין.
גרסת הפתיחה של סוהרי נבלני היא שהוא מת מקריש דם. זה לא בדיוק מתיישב עם וידיאו שהוקלט יום לפני מותו. הוא נשמע בו משוחח בזום, או משהו כזה, עם השופט המטפל בעניינו. נבלני, מהיותו נבלני, התבדח עם השופט. הוא נראה טוב. לא ניכרה כל נסיגה בבריאותו, עניין מפתיע כשלעצמו בהתחשב בתנאי מאסרו.
הייתכן שפוטין ואנשיו צפו בווידיאו, חרקו שיניים, והחליטו להיפטר משנוא נפשם כדרך שנפטרו משורה של שנואי נפש, בפוליטיקה, בעיתונות ובעסקים?
"מדוע צריך את ראשי?"
נבלני נידון ל-19 שנות מאסר. ליתר ביטחון הוא הורחק עד הקצה הארקטי של רוסיה. מדוע פוטין היה צריך גם להרוג אותו? פוטין הוא נוקם ונוטר, ומאסר או גלות אינם עונשים מספיקים בעיניו.
זה קצת מזכיר את המילים האחרונות המיוחסות לניקולאי בוכארין, ממנהיגי המהפכה הבולשביקית, שסטאלין הוציא להורג 20 שנה לאחר ניצחונה. "קובה, מדוע אתה זקוק לראשי?", שאל בוכארין רטורית. "קובה" היה כינויו המהפכני של סטאלין.
שורת החיסולים וההתנקשויות בידי מדינת המשטרה החשאית של פוטין מעוררת את הרושם שנבלני חוסל. גם אם החיסול לא היה תוצאה של נעיצת מחט, או של טפטוף רעל, הוא היה שיטתי ומכוון. אנשים אינם נשלחים אל מחנות כפייה ארקטיים כדי להגיע בהם לזקנה מופלגת.
הצורך של פוטין לחסל יריבים ראוי בהחלט לאפיון "פתולוגי", וגם להשוואה עם סטאלין. לאחר סטאלין, המשטר הסובייטי חדל לרצוח את יריביו, אם כי כמובן הוסיף להתעלל בהם. פוטין, לשעבר קולונל במשטרה החשאית, החזיר מקצת מעטרת סטאלין ליושנה, אם כי לפי שעה לא עסק ברצח ישיר של המונים. שלוש מלחמותיו הרגו רבבות, אבל יריביו הפוליטיים נבחרו לחיסול ביתר קפדנות.
לא תמיד הוא חיסל. כאשר רצה להיפטר מן המסוכן ביריביו הפוליטיים, האוליגרך ולדימיר חודורקובסקי, הוא חטף אותו באור יום לפני 20 שנה ויותר, טפל עליו אשמת גניבה ורצח ושלח אותו למחנה כפייה ל-13 שנה. את נכסיו העצומים הוא חילק בין אנשי שלומו, שאולי שימשו רק כסות לכספת הפרטית שלו. בסופו של דבר הוא נענה לתחינותיה של הקנצלרית אנגלה מרקל, והניח לחודורקובסקי לצאת לחו"ל. זה האחרון מוסיף לבקר את פוטין, ולממן עמותות (אם כי לא ברוסיה עצמה). אבל משקלו מבוטל לעומת מה שהיה לפני 20 שנה, כאשר חתר תחת פוטין וקיווה להפיל אותו.
מה קורה ליריבים פוליטיים המצליחים להישאר בחיים בתנאי כליאה קשים? שורת מהפכנים רוסיים בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 נחלצו בחיים מבתי הסוהר של הצאר. ורה פיגנר נשלחה לכלא, ואחר כך לגלות פנימית במחוז נידח, למשך 23 שנה. היא חייתה 37 שנה נוספות.
אבל האיש הנחשב לאסיר הפוליטי המודרני הראשון ברוסיה, ניקולאי נוביקוב, עיתונאי נועז, שנשלח לכלא בסוף המאה ה-18, יצא ממנו כעבור 15 שנה כאיש שבור, ולא הצליח להתאושש. מי יודע איך היה יוצא נבלני. אולי פוטין לא רצה להסתכן.
״הבו לי את אור היום״
רוסיה היא ארץ מלומדת רדיפות פוליטיות, והרקורד שלה מלא קדושים מעונים, בדרך כלל מן האינטליגנציה היוצרת: סופרים, משוררים, מסאים, עיתונאים ומדענים. על שליטיה תמיד נפל פחד המילה הכתובה. הקדושים המעונים קנו מקום של כבוד בזיכרון הלאומי, ובמידה שהיו משוררים הם חזרו וצוטטו בדחילו ורחימו.
פושקין, שנהרג בדו-קרב, השאיר את המנון כל הקדושים המעונים, "הנביא", שיר ייסוריו ומסירותו של גיבור שקיבל עליו את משימת הצלת המין האנושי (בהשפעת נבואות ישעיהו):
"כמת שכבתי בצפייה/וקול שדי אליי היה:/'קום הנביא, השקף לשמוע/ושוט בארץ ובים/ובהימלאו רצון אלוה/יצרוב דברך לבות אדם" (בתרגום אברהם שלונסקי).
קורבנותיו הקודמים של פוטין אומנם לא נשכחו, אבל קשה להגיד שהם רודפים אותו מקברם. הייתכן שנבלני ירדוף? אולי במובן הזה שמותו מתרחש בזמן לא מתאים ליחסי הציבור של העריץ. בוושינגטון מתחולל קרב פוליטי על עתיד הסיוע האמריקאי לאוקראינה. הימין האמריקאי, המכשיל את חידוש הסיוע, מקבל עכשיו תזכורת על אופי המשטר הרוסי ועל הסכנות הנובעות מחוסר עכבותיו.
מוטב לא לצפות להשפעות פנימיות כלשהן ברוסיה. בחודש הבא, פוטין ינצח בבחירות.
בדיוק לפני 120 שנה התקיימה בקייב ועידה של פסיכיאטרים רוסיים. זה היה בימי השיא של הדיכוי הצאריסטי. הפסיכיאטר הנודע ולדימיר בכטרב, נשא שם נאום נרגש על התוצאות הנפשיות של היעדר חירויות אזרחיות.
מחמת הדיכוי, הוא אמר, רוסים מתקשים לפתח "יכולות חיוניות". המשטר, הוא אמר, מונע את ההתפתחות החופשית של האישיות. הוא חתם בציטוט משיר, "פיתחו-נא את שערי כלאי, הבו לי את אור היום". הקהל יצא מגדרו, ונשא את בכטרב על כפיים.
מה מאוד השתנתה רוסיה מאז. מה מאוד קפאה על מקומה.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.